לילימיי

לפעמים, מתחשק לי

פאפי כזה, קטן וחמוד

שילך אחרי, עם הרצועה בפיו

מתחנחן, לקצת תשומת לב.

אבל אין לי כוח,

לכל הפיפי, קקי, חינוך

הכרוך בזה.

http://68.media.tumblr.com/8f47352a43bcfb5115fd7c83acf1dc6e/tumblr_o223e6yB2s1slpi32o1_500.jpg 

לפעמים, מתחשקת לי

אהבה כזאת, גדולה ועצומה

שתטלטל את עולמי,

ולא אדע, מה נהיה ממני

עם כל הרגשות המטורפים האלה.

אבל לא בא לי בטוב,

שברון הלב, הכרוך בזה.

http://68.media.tumblr.com/b874c2768d9ac29184f26332caa5894c/tumblr_okyddxkt3E1v9tamfo1_500.gif 

לפעמים, מתחשקים לי

קצת משחקי כוחות,

שיהיה קצת להט ותשוקה.

אבל ברגע שמישהו, אוחז

אותי חזק מדי,

אני נכבית, מתחבאת

זה ממש לא בא לי בטוב,

ואז, אני נעלמת.

http://68.media.tumblr.com/dd9e02d77103c350d4da9e1648af7a14/tumblr_mnfkd3Byqr1s8thylo1_500.jpg

לפעמים, אני נמשכת

לאלו שלא נכונים לי.

אני מנסה, מתעניינת

אבל די מהר, מבינה

שהם לא בשבילי.

http://68.media.tumblr.com/cd2b3afb56a962e64fad618f84cdfc0a/tumblr_ok91iqCQQk1uluepno1_250.gif

לפעמים, ברוב המקרים

הכי הכי, טוב לי עם עצמי.

http://68.media.tumblr.com/8c36b4696d271421c0c61e2d6b5f7870/tumblr_n92q8jgCAB1qmbg8bo1_500.jpg

היא כתבה לי הודעה,

שריגשה אותי.

אם אצמצם אותה, אכתוב...

"את שוזרת מילים בבלוג,  כשזירת זר פרחים".

וזה העיף אותי לאחור,

אפילו עד, ימי ילדותי.

במקום הקטן בו גדלתי,

שעכשיו, הוא כבר עיר

לכל דבר ועיניין, והפקקים הכרוכים בו...

היו אז, המון שדות

פרדסים, ומעט אנשים.

בילדותי, אהבתי אחרי שעות

בית הספר להסתובב בשדות.

היו אז מלא צבים חופשיים,

תולעי משי בכל פינה...

הייתי אז, קוטפת חרציות וסביונים

אותם הבאתי לאימי.

בדיעבד, הבנתי

שהיא לא אהבה את הליכלוך שהם עושים...

אבל אין, אין על פרחי שדה.

כשהייתי נשואה, בעלי דאז

הביא לי באחד מימי ההולדת,

זר ענק, ויקר נורא

של וורדים.

כבר אז, יכולתי לראות

את חוסר ההתאמה ביננו (;

אני אוהבת פרחי שדה.

יש משהו, בטירוף הזה של הטבע

שלגמרי עושה לי את זה.

http://www.engrainetoi.com/1412-home_default/graines-jachere-fleurie-mi-haute-seeds.jpg

אז אם תחליט, להביא לי פרחים

תביא עימך, פרחי שדה.

זר מוטרף שכזה,

עם ענפים, ועלי אקליפטוס

וציבעוניות שכזאת,

שתעשה לי נעים.

או לפחות, נוריות

שמתכופפות ומתעקלות,

לאן שבא להן.

כשהגשם יורד בחוץ,

והקור, מקפיא אותי...

אני אוהבת,

להדליק את המזגן, על חימום יתר

ולהתפשט, מתחת לשמיכה.

אני קצת רועדת,

במגע הראשוני של קצות אצבעותיי הקרירות,

על גופי, שמתחיל להפשיר.

אני אוהבת את הקרירות והחום,

שהגוף שלי מפיק באותו הזמן.

מפשקת רגליי לרווחה,

ונוגעת בעצמי,

כפי שרק אני יודעת.

לא עובר הרבה זמן,

עד שאני גומרת...

בגניחות שקטות,

של עונג מושלם.

עונג מושלם,

של אהבה עצמית.

שלוש גרושות, בחנות בגדים.

תוך כמה זמן,

תתפתח שיחה על סקס?

אם עניתם, 5 דקות

צדקתם!

שלושה גברים,

במקום כלשהו...

תוך כמה זמן,

תתפתח שיחה על סקס?

...

...

...

לא מתפתחת.

אבל היי,

ליגת האלופות התחילה,

והם, לא סותמים את הפה!

הספורט האהוב עליי הוא...

http://68.media.tumblr.com/69b36dcd8d293e49463493c05773adff/tumblr_of4fdwgzmP1qbb77eo1_500.jpg

אנשי הלילה,

כותבים לי מכתבים.

הם כותבים אותיות,

מילים, לפעמים אפילו

משפטים.

רוב אנשי הלילה, נשואים.

הם כותבים מהר,

מקלידים כשהנשים שלהם ישנות,

מפחדים, שלא יספיקו

לפני שיקבלו מבטים זועמים.

כותבים מכתבים,

לפני שיאלצו, לספר שקרים.

אנשי הלילה,

כותבים לי מכתבים.

לעיתים, אני מדמיינת את עצמי

יורדת כמה קומות במדרגות,

ניגשת לתיבת הדואר,

מוציאה את צרור המפתחות מהכיס,

פותחת את נעילת התיבה,

מוציאה מלא מעטפות,

כל אחת שונה, בגודל ובצבע...

עולה במדרגות,

מתיישבת אל שולחן הכתיבה,

פותחת, מעטפה אחר מעטפה.

רואה את הכתב השונה,

רואה, את התרגשות

האדם הכותב.

במציאות,

אני לוחצת על מקש של מקלדת,

מנסה להבין, לצרף

את האותיות למילים...

עושה עימם חסד,

עם מה, שהם עצמם

לא מסוגלים.

פעם, הלילה ואנשיו

משכו אותי.

עיניינו אותי.

היום, אני מפהקת

קצת יותר מדי, לטעמי.

http://68.media.tumblr.com/50d206a7c0d20bbdd16eb1746ad3cb0d/tumblr_nkgasibdcT1sm8q63o1_500.gif

לעיתים, החיים

הם אוסף אחד גדול,

של שיעורים.

לא תמיד, אני יודעת

שהשיעור התחיל.

לא תמיד, אני יודעת

שהאדם שמולי,

עומד ללמד אותי משהו.

אני תמיד מופתעת לגלות,

שבעצם עמדתי למבחן, ולא הודיעו לי.

לעיתים, החיים

הם אוסף אחד גדול,

של הצלחות וכשלונות.

אני תמיד שמחה בהצלחות...

אבל נסיון החיים שלי, לימד אותי

לשמוח גם בכשלונות.

מסתבר, ששם אני למדה

הכי הרבה על עצמי.

מה אני רוצה שיהיה,

מה אני לא רוצה שיהיה,

ובעיקר, מי לא מתאים

לצעוד איתי בדרך.

כןן, מכל מלמדיי השכלתי.

ואני, בחיים האלו

תמיד תלמידה.

http://www.imagesbuddy.com/images/126/2014/01/happiness-quote-girl-dancing-in-the-rain.jpg

**

הקטנה שלי:

"אני לא מבינה איך אבא,

עזב אותך.

את אישה מדהימה".

אני מחייכת ומחבקת אותה.

"לפעמים, אהובה שלי

זוגות, כבר לא מסתדרים יחד

ועדיף להם להפרד, למען הילדים".

כןן, לא הכל

ילדים צריכים לדעת,

על אבא שלהם.

גם לא את העובדה,

שאני עזבתי אותו...

ולא הוא אותי.

**

אנחנו כולנו במרצדס שלו,

נוסעים למשרד הפנים,

כדי להוציא לילדים דרכונים לפני,

הנסיעה שלהם לארה"ב.

כל הדרך לשם,

אנחנו מדברים על החברה המטורפת שלו,

ממנה הוא נפרד, כבר אינספור פעמים.

"אתה מת על הריבים והשיגעון הזה",

אני אומרת.

"אני כבר מזמן לא אוהב את זה",

הוא עונה.

"אתה צריך להיות חזק,

למענך ולמען הילדים.

שהיא לא תבוא בעוד שבוע,

עם הקוצי מוצי שלה ואתה תתרצה".

"לא, זה לא יקרה.

נמאס לי מהשטויות שלה".

הוא עונה.

ואני אומרת בליבי, הלוואי

הלוואי שלא תחזור אליה שוב.

כי זה כבר נעשה הזוי,

בפעם ה-780...

**

אני בדילמה...

אם ללכת למסיבה הקרובה של אלכסיי,

עם עקבים, ולסבול

או בלי עקבים,

ולהצליח לרקוד, כמו שאוהבת?

כואב לי.

כואב לי, עם קצב.

כואב לי עם בוכריס, עם...

(פה תבוא רשימת אנסים, מטרידים מינית

כאלו, שיוצאים בזול!).

כואב לי, עם עמונה.

מיליון שקל, לכל משפחה

שחיה בפאקינג קראוון, על גיבעה.

מזרימים להם כספים...

מס שתיקה.

כואב לי, עם מס שתיקה.

כשכל תושבי הארץ,

יכולים לקנות עגבניות תוצרת הארץ,

אבל מחוייבים לקנות, עגבניות תוצרת חוץ

במחיר מופקע...

כי כל הכספים הולכים,

לעמונה, לפנסיה של קצב

לכספים שבוכריס יקבל,

אם רק יפרוש (בבקשה תפרוש ואל תעשה פאדיחות)...

ותוך שניה וחצי, יקבל תפקיד

של מנכ"ל באיזו חברה גדולה.

כואב לי, שלא באמת

נעשה צדק.

תמיד הייתי בעד צדק.

החלשים מוחלשים,

החזקים מתחזקים עוד ועוד...

ואיפה אנחנו,

הברגים הקטנים,

שמשומנים היטב?

כואב לי.

הרבה כאבים יש לי,

בלב ובנשמה.

אין כמו זרימה של מים,

שוצפים, קוצפים...

להראות לנו, שהטבע

יודע, מה טוב.

http://68.media.tumblr.com/7a1e9e35c23208b718e44486d0774cd4/tumblr_nzp2ihdk9H1ukofkbo1_r4_500.gif

מדהימה התחושה,

אותה אני מרגישה.

אחרי שמגיעים להחלטה מסויימת,

שבאה אחרי התלבטות לא מועטה...

השקט הזה, הבטוח הזה

מחלחל אט אט,

מתחיל מהראש, תמיד מהראש

לאורך כל הגוף,

והנשמה.

מתנות גדולות.

http://68.media.tumblr.com/tumblr_m8m2x68k7M1r7m9kyo1_500.jpg

בין מים לשמיים,

קו דק, נושק.

בין הורים מזדקנים,

לילדים מתבגרים...

אני מוצאת את עצמי,

מתפקדת כמבוגר האחראי,

בכל המישורים.

האמת היא,

שאין לי בעיה עם זה.

מאז ומתמיד הייתי בוגרת לגילי,

ועכשיו, זאת מן תקופה בחיים

בה, הזמנים מתאזנים.

בין מים לשמיים,

קו דק, נושק.

שם נקי, מואר, אוורירי.

אני זקוקה לאוויר הזה.

https://media-cdn.tripadvisor.com/media/photo-s/05/19/7d/9b/caption.jpg

נוגסת בו,

שואפת אותו עמוק לתוכי.

ככל שמזדמן.