לילימיי

 http://66.media.tumblr.com/c3c9efb57cbb207074532c7e041a3634/tumblr_ng8fihKrdk1r2geqjo1_500.gif

**

אני אוהבת,

כשהבלאגן מסתדר.

כשכל הפחדים, החששות

מזדקקים ומתיישרים,

לקווים מעוגלים.

יותר נוחים לי, לעיכול.

אני אוהבת,

כשנוח לי.

בחיים של פרא,

יש לעיתים צורך,

להיות קצת בלי קוצים דוקרים.

בלי קצוות שרופים.

כןן, אני אוהבת

כשהבלאגן מתעגל.

בכלל, אני יותר ויותר

אוהבת קווים מעוגלים.

**

השבוע, אימי באה לבקר

במקום עבודתי.

מישהי אצה רצה,

ודחפה אותה קלות.

אימי, אישה מבוגרת

כמעט נפלה.

"תזהרי קצת" אמרתי לה.

והיא, פתחה עליי ג'ורה.

ואני, אדם רגוע

לכל הדעות.

עד שזה מגיע לילדים, או לקשישים.

בטח ובטח כשזו אמא שלי.

פתחתי עליה ג'ורה בחזרה,

פי 1000 משלה.

אבל אני, יש לי סטייל.

הג'ורה שלי רהוטה, הגיונית

וכואבת, מכל הג'ורות

המצויות.

היא קצת לא ידעה איך להגיב,

ואמא שלי ניסתה להרגיע...

אבל אצלי, אני לא רואה ממטר

מול מי שפוגע בהוריי או בילדיי.

אין מצב שלא אגיב,

או אפחד על מקום עבודתי.

אני מחכה לראות אותה,

בפעם הבאה...

"וואו, לילי

  את נראית נ ה ד ר.

  משהו השתנה בך, לגמרי לטובה.

  אני בטוח שכולם מתחילים איתך פה".

אני מחייכת.

מן חיוך כזה של תודה,

שטומן בחובו תובנה, של מישהי

היודעת בוודאות מה היא שווה.

הוא שוזף עיניו בי,

ואני חושבת לעצמי...

בטח שהשתניתי.

הפסקתי לעשן, עליתי מלא במשקל.

עור הפנים שלי נעשה חלק ובהיר, כמו חמאה.

אני מחייכת המון.

הגוף שלי, נעשה כזה...

שרק רוצים לאחוז בו ולא לעזוב.

אני מקבלת את עצמי החדשה,

וזה הכי חושני שיש.

"תודה על המחמאה",

אני עונה לו בחיוך.

http://66.media.tumblr.com/tumblr_mali4daior1rs60iuo1_500.jpg

ומי כמוני יודעת ומכירה את עצמי.

רק כשזה יהיה כמכת ברק, אתרצה.

פעם, ציירתי המון.

המחברות שלי בבית הספר,

היו מקושטות, סביב הטקסט.

(וגרמו לאמא שלי, להשתגע קלות).

בדי קנבס, היו חלק

משיגרת יומי.

כבר שנים רבות,

שלא ציירתי.

לא יצרתי בצבע,

יש מאין.

הבוקר, התעוררתי

כרגיל, מוקדם מדי.

(הגוף, רגיל להתעורר בשש בבוקר.

גם בשבתות שאני בלי הילדים.

מה אעשה עם זה?).

אז הבוקר, התעוררתי עם ציוץ הציפורים

והכנתי שלט כניסה לבית, עם מלא צבעים.

שם משפחה, צבע בולט

שלא יפספסו.

יצירתיות.

ייצריות.

http://67.media.tumblr.com/869325a1c94f2c42c49f46f02c40c642/tumblr_mfgos01HMU1qewlp8o1_400.jpg

הלאה, למטבח.

יש לי  מלא עשבי תיבול.

חייבת לעשות איתם משהו.

טחינה.

קציצות ירק.

פשטידה.

מממ...

בוקר טוב (:

כבר הרבה שנים,

אני לא גרה בתל אביב.

נהניתי לגור בה, לטייל בה

להשתגע בה.

הכרתי כל רחוב, כל פינה.

צפון, מרכז, דרום.

כשהקמתי משפחה, עזבתי אותה.

בלב שלם.

כשהתגרשתי, חזרתי עם הילדים

לגור בעיר המנומנמת בה גדלתי,

העיר ממנה ברחתי לתל אביב,

מייד אחרי הצבא.

אחרי שנים, חיפשתי לחזור

אל הנימנום הזה.

ועשיתי זאת, בלב שלם.

אני אוהבת לבקר בתל אביב.

הבוקר, נסעתי עם הקטנה שלי

לכיוון שוק הכרמל ונחלת בנימין.

אני מסבירה לה על הביניינים הישנים,

אדריכלות הבאוהאוס והביניינים לשימור.

נכנסנו אל השוק הציבעוני...

וסיפרתי לה שפעם, שוק הכרמל

היה כמו המכולת, שיש לנו עכשיו

מול הבית.

"את רוצה לראות את הבית בו גרתי?"

אני שואלת.

"בטח", היא עונה בסקרנות.

בין שוק הכרמל לחוף הים,

עמד פעם בית קטן, מלא קסם.

כשהגענו אליו, ראינו

שבונים שם בניין דירות,

עם מלא קומות.

קצת עצובה לי הקידמה,

אבל ממול, היה הים

אז הלכנו לספוג קצת חום וגלים.

חזרנו אל ביתינו, אל הנימנום המבורך

שמחות ומחוייכות.

אני אוהבת את הביקורים,

בתל אביב.

אוהבת את העובדה,

שאני יכולה להפסיק את הבלי הפסקה,

בדיוק בזמן, שמתחשק לי.

 http://www.bvd.co.il/img/fck/image/design%20pictures/חתונות/תל%20אביב/IMG_04031-600x600.jpg

יש לי צמחים,

בכל חלון אפשרי.

צמחי תבלין במטבח,

קקטוסים, במרפסת השירות

על מדף, ליד מכונת הכביסה והמייבש.

(אני פריקית של סוקולנטים).

תמיד אהבתי את הטבע,

ובכל בית שבו גרתי,

דאגתי לשתול טבע...

גם אם הוא מגיע, בעציצים.

טבע אורבני, מחייך נפשות.

אני אוהבת את הטיפול בו,

בטבע האפשרי לי.

מדי פעם, אחרי שאני משקה

בודקת את האדמה,

תולשת עלים יבשים...

אני מסובבת את העציצים.

אני אוהבת לראות את הצמיחה,

המשתנה לכיוון האור.

http://www.houseplant.co.il/image/users/153233/ftp/my_files/%D7%AA%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94%20%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A7%D7%94%20(4).jpg?id=10165319

כןן, קצת כמו

עם אנשים.

במרום שנותיי,

אני יכולה להעיד,

שלא זכורה לי תקופה,

בה התחילו איתי, כמו עכשיו.

בכלוב, בעבודה

במכולת, בפארק.

הקרובים אליי אומרים,

שאני נראית טוב מאי פעם.

אני לא יודעת אם הם צודקים,

אף פעם לא הייתי שמנמנה כמו עכשיו...

(חוץ מבהריונות שלי).

אני מחייכת מלאן,

מרגישה טוב עם עצמי,

שמחה בחלקי.

ומן הסתם, כל הטוב הזה

מקרין החוצה.

לפעמים מתחשק לי,

לטרוף אותם, את כל המתחילים...

ככה, בלי ידיים.

http://66.media.tumblr.com/97be2f4ba023644fb5d8202e59484c92/tumblr_oah7oz4L331sk87juo1_400.gif

 https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/originals/15/89/91/158991ad2c82901f3044ed182ec515ce.jpg

לפעמים, יום בישולים

אצלי בבית,

הוא ערב רב, של מאכלים

תבלינים וטעמים.

אני משמיעה מוזיקה שמחה,

ומבשלת.

כל מני בישולים.

רולים של סושי,

ככה, בשביל הנישנושים.

סיר מרק סמיך, עם מלא ירק וקציצות...

שעתיים על האש, כדי שאחר כך

יתמוסס לנו בתוך הפה,

ויחמם לנו את הגוף והנשמה.

סלט קצוץ קטן קטן,

שיהיה, בין לבין

כשהילדים מחכים לאוכל.

אני אוהבת לבשל. מאוד.

כמו כל אמא (פרסייה) גאה,

כשהילדים אוכלים עוד מנה ועוד מנה,

קצת מזה וקצת מההוא...

אני מאושרת.

 http://65.media.tumblr.com/47cd73060ecd6f1418c9242de0765055/tumblr_of759gVIpi1tiyj7vo1_500.jpg

לעיתים, אני אוהבת

להפריח בועות סבון.

לשחק בצבעים רבגוניים,

של השתקפות.

אני חוזרת לילדות,

מחייכת, חיוך רחב

כשאני עוקבת אחר הבועות,

העפות, רוקדות להן

ברוח.

אני מושיטה ידיי,

לתפוס אותן, לפוצץ אותן

להצליח לאחוז אחת,

בלי שתתנפץ לי בפרצוף.

משחקת, כמו פעם

לפני שנים רבות.

כשהילדה שלי עצובה,

אני מציעה לה להפריח בועות ביחד,

ולדבר על מה שכואב.

כשהילדה שבתוכי עצובה,

אני מאפשרת לה להפריח בועות,

גם כן.

 http://66.media.tumblr.com/6b555ddad2607b0a906874f73b626b32/tumblr_nfm8g5isE21r0o7uao1_500.gif

כשאני מרגישה, קרן שמש

אני נעצרת במקום,

עוצמת עיניים, מפנה ראשי מעלה

וסופגת...

סופגת, את כל הטוב הזה.

כןן,

לעיתים, זה מרגיש

קצת חם ומיוזע,

אבל לא אכפת לי.

אני סופגת את כל הטוב הזה,

גם אם זה מעכב אותי בדרך,

אני סופגת את הטוב הזה, המלטף.

אני אוהבת את הליטופים האלו,

של קרן.

פעם, לפני שנים רבות

הייתה לי "קרן שמש" בכיתה.

תמיד, כשפניתי אליה

זה בשם, קרן שמש.

אין ספק, שהמשפחה העירקית שלה

בחרה היטב, את השם.

אם היה לי פייסבוק,

אולי הייתי יודעת, מה קורה איתה...

אבל אין לי פייסבוק,

ואני אחרי הערק-אשכוליות השני שלי,

אז אולי כדאי, שאלך לנוח קצת

אחרי השבוע המטורף שעבר עליי.

אני אוהבת קרנות, פינות

של שמשות זוהרות.

אני לגמרי מחוייכת בזכותן...

קרן שמש מאוחרת,

אזכור אותך, בחלום השנ"צ שלי.

ככל שעוברות השנים,

אני יותר ממבינה,

שהכל קשור לילדות.

ילדותי, ילדותם.

חוויית הילדות, של כולנו.

אני מבינה יותר, את הוריי.

אני נמצאת שם יותר, כאמא, לילדיי.

ככל שעוברות השנים,

אני אמיצה יותר, למען עצמי.

המקום שלי, במארג הנהדר

של משפחה וחברים,

הוא איתן.

יש לי את המקום שלי.

ככל שעוברות השנים,

אני יודעת מניסיון החיים שלי,

שכל דבר יבוא, בזמן המתאים לו.

רק כשבאמת אהיה מוכנה.

ואני מוכנה, עכשיו, יותר מתמיד

לפרוץ קדימה.

למחוק את המשפט הזה,

(שאגב, מלווה אותי מהילדות),

"פוטנציאל לא ממומש", מהרזומה שלי.

ואני אומרת...

"קדימה לילי, BE BRAVE ".

http://upliftconnect.com/wp-content/uploads/2016/02/brave_bear.jpg