ירקרקות האופר

מה שאני רוצה להגיד שורף לי את הלשון

(ואת הלב. ואת הוושט. ואת הסרעפת ותנו לו קצת זמן והוא יגיע לביצים).

החליפו לי את העיצוב של הבלוג ובכלל הזיזו דברים ממקום למקום; זה א'. משנה לשנה נראה שיש יותר זוגות עיניים שמסתכלות על המסך שלי, משני הצדדים, בזמן שאני מנסה להקליד; זה ב'. וג' -- ג' זה...

...משנה לשנה -- ככה אני מרגיש -- לוקח לי יותר ויותר זמן להחליט מה אני רוצה להגיד. וככל שההתלבטות מתארכת ככה התוצאה יותר מחורבנת. אם אתה ניגש למסך וכולך אש ועשן ואתה כאילו כזה "מה שאני רוצה להגיד שורף לי את הלשון, תנו לי רק לירוק את זה פה כמה שיותר מהר ולגרגר עם מי קרח" -- אם זה ככה אז מה שאתה כותב, שווה שיקראו אותו. אם אתה ניגש למסך ואתה מעורער ולא זוכר איזה מהכיוונים זה למטה ואתה כאילו כזה "משהו מחמיץ לי את הלב, והנה אני שולח במורד הגרון את המקלדת ומנסה לחלץ את זה ולשים את זה פה" -- אז אם זה ככה, אולי שווה לקרוא את מה שאתה כותב. ואם אתה כולך ריק ושומם וניגש למקלדת ומסתכל על המסך הלבן ולועס עיפרון ותוהה אם אי פעם תיזכר איך זה מרגיש, להתרגש -- אז למה אתה כותב, גאדמיט? הרי לא משלמים לך לפי מילה. לך, תחייה את החיים שלך. או לפחות תצפה בשידורים חוזרים של "חברים".

עד כאן: תירוצים. מכאן והלאה: רעיונות שיצלקו אתכם.

אוקי, בהרמת ידיים, כמה מכם, אחת מהפנטזיות הקבועות שלכם -- אתם יודעים, האלו שאתם מושיטים אליהן יד כשהחרמנות לוחצת אבל המוח לא מספק סחורה, שתמיד אפשר לסמוך עליהן -- כמה מכם, אחת הפנטזיות האלו עוסקות בשותפים/ות לדירה? או, למצער, בשכנים? תסתכלו מסביבכם, כמה ידיים מושטות. זה לא מעניין?

יש לי תיאוריה למה זה: סיטקומים.

הם חלק חשוב, או לפחות משפיע, מהעולם התרבותי שלנו; זה א'. הם מתארים לנו מין פנטזיה רווקית, צעירה, משוחררת מכבלי העולם; זה ב'. וג' -- ג', יש לכל הסיטקומים האלו מימד נחבא, מיני, אינטימי אבל בקטע מגניב, לא מונוגמי, לא רומנטי, לא ארוחת-שבת-אצל-ההורים-י. אצל רוב הצופים זה עובר מתחת לרדאר. אבל אנחנו, סוטים, ניחנו בראיית-על, אנחנו מזהים דברים שאחרים לא מזהים. תבניות, צורות של דיאלוג, מצבים. אחרים לא רואים את הדברים האלו כי זה לא נוגע להם בשחלות. אנחנו -- אנחנו רוטטים קצת כשאנחנו רואים שישה אנשים שחולקים אינטימיות משונה כזאת, קרובה, אבל עושים את עצמם כאילו הם שישה מונוגמיסטים הטרונורמטיבים סיסג'נדריים -- איזה עוד מילת-גילמן שכחתי פה?

בעולם הזה, הנסתר, שמתחבא מתחת להומור השחוק ולמצבים המוכרים המרכיבים את החלק המואר של קומדיית המצבים -- העולם שבו רוס הוא השפוט של רייצ'ל ומוניקה מחזיקה את המפתח לחגורת הצניעות של צ'נדלר ומהסיבה הזאת מדי פעם מתחרמנת קצת עם ג'ואי, שאמור להיות שותף סוד אבל מגלה בטעות לפיבי, שמתחרמנת מהעובדה שהיא יודעת שהיא יודעת אבל צ'נדלר לא יודע, ובואו לא ניכנס לטיב מערכת היחסים בין פיבי לג'ואי, באמת, יש גבול -- בקיצור, אני מזמין אתכם לצפות מחדש בסיטקומים שהגדירו את נערותכם, כשאתם חמושים ברעיונות המקולקלים שרכשתם לכם כאן, ואני מקבל את זה שתקללו אותי בלב.

לסיכום.

יוחזר העיצוב הקודם. (כלובי אני מסתכל עליך כלובי).

הכי הייתי רוצה לחזור לכתוב פה.

לפני כמה שנים אני וכמה חברים הרמנו פרויקט כזה שבו כל אחד כתב על משנה-או-מרחיב-או-מצמצם-תודעה זה או אחר בהשפעת אותו החומר. עד כמה שאני זוכר הפרויקט היה נחמד, אולי מלבד הקטע על לס"ד שהיה זיוף עלוב. פרויקט נחמד -- אבל רק נחמד, כי הדבר הזה שקיוויתי שיקרה, הרגע הזה שבו משנה-מרחיב-מצמצם התודעה מראה לך משהו שלא ידעת על הכתיבה, על המוח שלך, על המוח של מישהו אחר -- זה לא ממש קרה.

אז ככה.

לפני שלושה ימים לקחתי כדור שינה. למטרות לא בידוריות. כלומר הייתי עייף ולא הצלחתי להרדם. ואז שכחתי מזה שאני מנסה להרדם, עשיתי כל מיני דברים, ביצעתי אונס שבפועל בחברה שלי, מצאתי את עצמי יושב בלי חולצה מול המחשב, בנוהל הרגיל, אתם יודעים. אבל עם כדור שינה בקיבה.

ומה שקרה באותו הרגע זה שהחלטתי לכתוב משהו בבלוג הזה, ואפשר לקרוא אותו, שני פוסטים אחורה. הוא מתחיל משונה ויש בו כמה התבטאויות אומללות והייתי מוחק אותו לולא במהלך כתיבתו קרה משהו די מופלא.

באמצע משפט -- ממש באמצע משפט -- הכדור השפיע.

הנה המשפט לפניכם. אפשר לראות ממש באיזה מילה זה קורה.

"ולכן בעניין הזה המכתב הזה הוא מסע בזמן: הוא מקשר בין ההווה שלנו ובין העתיד חסר העבר. טייל הזמן המותש מהגלולה יוקום בבוקר, יגלה שאין מה לאכול כי גמרתי חצי מטבח, אם בא לא אוכל שיעשה כלי, יבוא לפה, וימצא מבלוגו הוא משהו שהוא לא זוכר שהוא כתב".

המילה, אם תהיתם, היא "יוקום".

המשך הפוסט משונה אפילו יותר. למרות שדומה שאחרי המשפט הזה יכולות המוטוריקה שלי שבו אלי, וכמעט כל המילים מוקלדות כהלכה, מלבד כמה שלא, ואיזו שגיאת כתיב, ומלבד העובדה שחתמתי בשם יי"א (ירוק-ירוק-אפור?) באשר לתחזית שמופיעה במשפט ההוא, קרה בדיוק ההפך: אני זוכר בדיוק את הרגע שבו כתבתי את המילים האלו, וגם למה התכוונתי כשכתבתי אותן, וזה מזל כי בלי לזכור למה התכוונתי כשכתבתי את המילים האלו היה מאוד קשה לשחזר מה הן מביעות. מה שקורה שם זה בערך כמו ללחוץ על הקלאץ': המנוע מסתובב, הגלגלים מסתובבים, אבל כבר אין שום קשר ביניהם.

למשל, מה זה "אמודאי תעופה באמצעות טובות מכוחות העילוי?"

ומהי אותה "סדרה של ניסויים שלא מתיישבים עם חשמל?"

התשובה במהופך.

ובפינת הבלי קשר

אני רוצה לציין שממש עכשיו, במגזין שלנו, קורה לסיפור שלי משהו שנדמה לי שלא קרה לי אף פעם.

אוקי, זה דורש הסבר.

אני חושב על העתיד הרבה. על מכונות זמן. אם אני יכול לבנות מכונת זמן. המטרה של המכונה היא לקחת את הנוסעים ולהעביר אותם בזמן בבטחה. לאו דווקא רחוק מאוד או מהר מדי במורד הזמן -- בבטחה, זה העסק.

כי הסכנה במסע בזמן מהסוג שאנחנו מכירים היום... מאה אחוז תמותה.

ברונקו לקחה כדור שינה. חשבתי לקחת גם, אם כך, אבל במקום זה שכבתי שם וחיכיתי לשעת כושר, והנה, כשהמבט שלה התעגל והיא התחילה לייצר סדרה של המהומים חמודים שלא קשורים לכלום, הפשלתי לה את המכנסיים והתחלתי לאונן לה על התחת. בהתחלה הייתה התנגדות, אז שיתוף פעולה, אז היא נרדמה. חשבתי מה המקום הכי מוזר על הגוף לגלות בו זרע בבוקר ואז הבנתי שזה לא על הגוף, זה בגוף. אז נכנסתי קצת לתחת שלה והיא קיטרה וגמרתי וגם היא גמרה וכשלבשתי את המכנסיים שלי, משאיר אותה נעוצה וסתורת-תחתון ובישבנה מזכרת מים המלח, שכבות-שכבות כל אחת בצבע משלה -- בקיצור, כי המשפט שאנחנו נמצאים בו חייב להסתיים -- כשקמתי אמרתי "אני אלך לדנג'ן היום", ואילו היא זרקה לעברי "תיכף גם שלך ישפיע" ואז אמרתי לעצמי, שיט, גם אני לקחתי כדור שינה.

למה לקחתי כדור שינה? כסססמק

אין ספק בעניין הזה שכדורי שינה הם מכונות זמן משל עצמן: לוקחים בשמונה, מתעוררים ביום אחר, והזיכרון מרגע נטילת הכדור מזכיר סרט סיינס פיקשן מוערך מדי מהניינטיז.

ולכן בעניין הזה המכתב הזה הוא מסע בזמן: הוא מקשר בין ההווה שלנו ובין העתיד חסר העבר. טייל הזמן המותש מהגלולה יוקום בבוקר, יגלה שאין מה לאכול כי גמרתי חצי מטבח, אם בא לא אוכל שיעשה כלי, יבוא לפה, וימצא מבלוגו הוא משהו שהוא לא זוכר שהוא כתב. "מי," היא יגיד בקול רק אפילו "כתב הזבל הזה?" -- אבל בכך, אולי, זה לא נבדק מכל בדיקת פוסט שמבצע טייל הזמן. ומכאן ניתן ללמוד כי השינה והיקיצה ושאר פעילויות היום וגם חיבור המכתבים, היפים והפשוטים, העילגים והרגשניים, ויחד עם כל אלו התמונות, התקליטים ובפרט נירוונה --

כולם מסע בזמן.

והכל כל הזמן שלי.

וכעת לסדרה של ניסויים שלא מתיישבים עם חשמל.

שלכם,

יי"א: אמודעי תעופה בעזרת טובות מכוחות העילוי, מאלף פרעושים, מאסף פרעונים, ערבי שירה בציבור בחיק הטבע

י: ואז לקראת הסוף היא פתאום, עם הדילדו בתחת, כשהיא רוקדת, על ארבע...

ב: הוא.

י: מה הוא?

ב: הוא, נו. אמרת היא.

י: בסיפור זאת היא. היא עירומה עם התחת.

ב: עם התחת, כן. בסיפור היא בחורה. אבל בראש שלך שנינו יודעים מי לובש את הדילדו.

י: לכי לחדר.

הי את,

שנרדמת

עם סטרפאון

על הספה.

אנחנו מזדיינים. מעבר לחלון פועלים מתווכחים. ככה זה זיון של בוקר.

שנינו כבר קצת מותשים והשרירים בירכיים שלי מתוחים מאוד. הכוס שלה מחבק את הזין שלי כמו סנדל זכוכית. זה מרגיש יותר טוב ממה שזה נשמע.

אני אומר לה, "אפשר לגמור?"

היא לוחשת, "מה פתאום".

זה מדגדג לי את הזין עוד יותר מהכוס שלה ואני מזיין אותה בקצב לא אחיד, יוצא מדי פעם קצת בבהלה, מחכה שם, על המפתן, חוזר. היא גונחת: "הזין שלך כל כך נעים כשאתה על הקצה".

אני לוחש, חצי מותש: "זה נהיה ממש קשה". ואז: "אל תהיי כזאת".

היא אומרת: "אסור" ומייד גומרת. זה כאילו היא מצאה מנגנון מורכב ומושלם, ורק היא יודעת להפעיל אותו: היא אומרת לא ואני מתקשה עוד יותר והיא גומרת.

היא יוצאת ממני כמו שמטפסים מחוץ לאוכף ומחייכת אלי. "תודה, היה אחלה". אני מתנשף, לא מהמאמץ הפיזי. היא שוכבת לידי ואני מנשק אותה ואומר בתוך האוזן שלה, "אם אני לא גומר בכוס שלך, אני הולך לגמור בתחת שלך" והיא מחייכת חיוך יודע-סוד.