לפני 10 שנים. 11 בפברואר 2014 בשעה 22:55
לטובת קוראותי הבלתי מתחלפות, אני מתכבד להציע מעתה זיהוי תפקידי לכל המעשיות שאני מספר כאן, באם זיהוי כזה אפשרי יחסית לתוכן המעשייה. אני מעוניין להתנצל בפני קוראותי שיוצא לי לאחרונה רק פמדום. התופעה הזו לא ברורה גם לי.
וכעת לסיפורנו.
סטיב (השמות שונו למניעת זיהוי. השם המלא שמור במערכת) הוא ארוך ורחב - הרוחב מרשים, מלוא הפה ממש, אבל האורך זה העניין העיקרי פה. צבעו מוקה עמוקה ומחוספסת, כמו עלה של סיגר מודורו, ובאחוריו יש ואקום כזה שיהיה אפשר להדביק אותו על הקיר במקלחת.
* * *
האמת היא שקניתי את סטיב בשבילה. היא אמרה שאיתי היא גומרת, אבל בשביל לגמור *באמת* אני לא ארוך מספיק. חסר איזה סנטימטר סורר, באמת לא יותר מסנטימטר, כדי שאני אלחץ בנקודה הנכונה. רק סנטימטר, אבל איזה סנטימטר. אימא שלי תמיד אמרה שמהביס האחרון גומרים. אני חושב על זה בזמן שסטיב לוחץ לי על השקדים ואני כמעט מאבד שיווי משקל במקלחת.
היא נסעה לשבוע וחצי לפריס, נולד לה אחיין או משהו. לא ראיתי אותה כמה ימים ובלילה האחרון היא באה אלי לפני הטיסה, המזוודה ביד, למה שהיא הגדירה "סקס קדם-נתב"ג לטיסה רגועה". הודיתי בפניה שזאת נשמעת כמו טכניקת הרגעה יותר יעילה מאשר לעשות אגרופים בשטיח עם האצבעות של הרגליים, והיא צחקה ואמרה "אין לנו הרבה זמן, חדל קשקשת". היא הובילה אותי ביד בוטחת לחדר השינה והתיישבה על הכרית, מושכת במיומנות את הרוכסן של החצאית ומגלה שהיא לא לובשת תחתונים. "אני לא הסקס קדם-נתב"ג לטיסה רגועה הראשון שלך", הערתי, והפנים שלי נדחפו מתחת לחצאית הפרומה. עשיתי את מלאכתי כמיטב יכולתי; דמיינתי אותה ישנה בנחת בכיסאה במטוס, וזה דירבן אותי להניע את כל שרירי הפנים באופן שקיוותי שהוא האפקטיבי ביותר. לאחר שעה קלה היא משכה אותי מעליה בקול אנחה של ספק סיפוק, ספק אכזבה.
ממש שמחתי לקראת מה שבא הלאה, אבל היא העיפה מבט לעבר המכנסיים המצטופפות שלי ונשכה את השפתיים בהבעה של פקפוק. תהיתי אם לרדת שוב, אבל היא קמה ורצה לעבר התיק שלה והוציאה ממנו משהו. זה סטיב, ורגע אחר כך מצאתי את עצמי אוחז בבטחה בביצים שלו ומניע אותו פנימה והחוצה בעוד היא מחזיקה יד אחת מעל המפשעה שלי ומכתיבה לי את הקצב בסטירות. הסטירות היו קלות כל עוד עמדתי פחות או יותר בקצב, אבל אני יכול לספר לכם שמתופף אני לא ולעיתים קרובות הסטירות לא היו קלות כל כך. כשצעקתי היא חייכה. העיניים שלה היו עצומות.
מכות על הג'ינס הן עמומות יותר, מתפזרות על כל שטח הצפיפות במכנסיים, וגם קשות יותר אחרי כמה זמן. לשום דבר אין לאיפה לברוח, והמכות מצטברות, והזמן נדמה כאילו הוא מאט. זה נראה כמו נצח עד שהחיוך הפך לפה פעור והיא גמרהגומרת. הפסקתי להניע את סטיב וחטפתי על זה את סטירת המכנסיים הגדולה מכולם. סטיב חזר לנוע והיא נרגעה וחייכה. עד לשנייה עבר עוד נצח, ואז אני כבר שפחת הקצב ומאבד את הספירה.
אחרי שעה ארוכה היא נאנחת בסיפוק ואנחנו שוכבים זה לצד זה. היד שלה עדיין נחה על המכנסיים הנפוחות שלי, וסטיב עדיין בתוכה.
"את מסופקת?" אני שואל אותה, ייתכן שבמעין תלונה.
"או, כן", היא צוחקת. "הראשונה לא הייתה משהו, אבל אחרי זה..."
אני מסיט את המבט. אני לא מאמין שאני מקנא בחתיכת סיליקון.
"אבל סטיב..." היא אומרת.
אני מסובב את הראש. בדיעבד זה נראה לי בהילוך איטי - המבט המבולבל שלי פוגש את המבט המחוייך שלה. "סטיב", היא אומרת, "לא מסופק".
"הוא ממש רעב, אה?" אני אומר. למה היא לא צוחקת?
"תוריד מכנסיים, בידוק בטחוני".
"נשבע לך, אני לא מבריח כלום!"
היא פורמת את הכפתור בעצמה. מושכת את המכנסיים. גם התחתונים. נראה שאין לה כוונה להוריד אותם מעבר לנקודה שחושפת את מבושי אבל אם זה מספיק לה זה מספיק לי. היא נותנת מכה קטנה לזין שלי והוא מקפץ. "קום, נו".
אני קם. מה אנחנו עושים עכשיו?
"קח את סטיב".
אני שולח יד והיא חוטפת סטירה. היא מכה ממש הרבה יחסית למישהי שטוענת שהיא רגועה לקראת נתב"ג.
"מה עשיתי?"
"סטיב אומר שהוא לא רוצה שתיגע בו עם היד. קח אותו עם הפה".
אני לא יודע מה לעשות עם הידיים אז הן סתם תלויות שם, כמו שתי נקניקיות מתוך הכתפיים שלי. אני רוכן בין הרגליים שלה ותופס את סטיב מקצה הואקום שלו. אני שולף אותו מתוכה בזהירות, וקם עם הדבר הזה משתלשל מתוך הפה שלי ומשתדל לא לחשוב איך אני נראה. אבל היא מתחילה לצחוק וזה די מבהיר לי איך אני נראה.
"טוב, נראה אותך מוריד אותו אל הרצפה".
אני מתקפל בחוסר חן, הידיים עדיין לצד הגוף, יורד אל הברכיים, מסובב את הראש אנכית, מניח אותו. הוא נופל על הצד. היא בועטת לי בראש, אבל לא חזק.
"נו, תרים".
בנסיון השלישי אני מצליח להדביק אותו לבלטה.
"למה אתה מחכה? אל תתן לו להתקרר".
אני מרים אליה את הראש כלא מאמין, אבל האמת היא שאני כן מאמין. אני מקרב אליו את הראש, לאט, מקווה להוראת ביטול אבל בעצם לא מקווה כל כך. אני נוגע בו בקצה השפתיים וטועם אותה. היא מורידה לי את הראש עם הרגל, לאט, בנחישות, עד שהשפתיים שלי נוגעות-לא-נוגעות בביצים שלו. אני משתנק בקול אבל היא לא מורידה את הרגל. להפך: היא מניחה את הרגל מתחת לסנטר שלי, וככה, הראש שלי ממוסגר בין שתי כפות רגליים, היא מרימה אותי לאט. כשהשפתיים שלי רק נוגעות בקצה (אני משתדל לשאוף קצת חמצן מסביבו) היא עוזבת את הראש שלי. אני מבין את המסר: זה הקצב. אני מרים אליה עיניים.
"נו?"
הפעם בכוחות עצמי, אני מוריד את עצמי לאורך סטיב. אני לא מצליח עד הסוף. הוא באמת ארוך. מאוד ארוך. אני משתנק. השפתיים שלי משתרבבות לעבר הביצים שלו, מנסות לגעת.
היא קמה בקפיצה ורוכסת את החצאית. "הנהג בטח מחכה לי בחוץ", היא אומרת. אני משתדל לשמור על קצב אחיד במסע שלי כלפי מעלה. אני מפנטז על קצת חמצן. היא שולפת זוג תחתונים מכיס החצאית ולובשת אותם מעבר לנעליים. "תאחל לי טיסה נעימה", היא אומרת ופונה לעבר המזוודה שלה.
"געווא גאווע געווההה?", אני קורא אליה.
"אתה צודק", היא אומרת. "איך תדע שסטיב מסופק?" היא עומדת שם רגע. אני ממשיך למצוץ בקצב, העיניים מתוחות כלפיה. "אני אסמס לך". היא הולכת מסביבי, אל השולחן, חוזרת, מניחה את הטלפון שלי לידי, על הרצפה, בטווח ראייה. "שלא תתבלבל באמצע ותפסיק בגלל סמס מאימא". היא מלטפת את הביצים שלי עם הנעל שלה, עומדת שם דקה ארוכה, אולי מביטה בי מוצץ, והולכת. אני שומע את הדלת נפתחת ונטרקת. אחרי דקה - קול מנוע מתרחק. אני שואל את עצמי מי זה הנהג הזה.
כמעט מיותר לציין בפני הקורא הנכבד שאני, במשך כל הזמן הזה, ממשיך להחליק לאורך כמעט כל המטר וחצי שהם סטיב בקצב שמשאיר לי מעט מאוד חמצן. הגרון שלי, כמו המפשעה שלי לפניו, הופך דואב יותר עם כל גיחה נואשת לכיוון הביצים שלי. אני מחשב ומוצא שסטיב מתחיל לכאוב לי בשני שליש הגובה שלו. רק הרבה אחרי ששאון המנוע נדם, גם באוזניים המצלצלות שלי, אני מבין כמה מגוחך כל העסק. אני עומד על הברכיים ועל הידיים, המכנסיים שלי מופשלים, ואני לא מעיז להפסיק למצוץ לדילדו בעל אחורי-ואקום שזכה לשם משל עצמו. ההבנה לא גורמת לי להפסיק. איזה כוח, אני תוהה לעצמי, צריכה מישהי כדי לגרום למישהו להתנהג ככה.
לא הרבה כוח, אני מחליט בעוד סטיב פוצע לי את הגרון. אתה פשוט לוזר.
"גאההווה גווהה", אני אומר לעצמי בקול (כלומר: אתה לוזר).
אני שולח עיניים לעבר הטלפון. זה הרבה יותר קשה להעביר את הזמן ככה, כשיש לך שעון מול העיניים. ב-4:29 היא מסמסת סוף סוף.
"טוב, הוא גמר".
אני פולט אותו מתוכי כאילו באמת קיבלתי עכשיו מנה חמה של זרע בפה. אני קם בגועל, משאיר אותו להתנדנד ולקפוץ מתוך הבסיס המודבק היטב בוואקום. אני הולך להתקלח עם המכנסיים מופשלים סביב הברכיים.
כשאני חוזר, מנוגב ומצוחצח-שיניים, אני מספיק לראות, לצד סטיב הדומם, שהיא שלחה לי עוד סמס. אני מרים את הטלפון: "סטיב רוצה שתרים אותו מהרצפה (לא עם הידיים זוכר?) ושתישן איתו בלילה. מכבה את הטלפון. ביי!"
אני מקלל בקול רם, שולח יד אל סטיב, מקלל בקול רם, מתכופף, מפיל את המגבת, תופס אותו עם הפה, נאבק בוואקום, יורד על ארבע, מתכופף כמה שאפשר, מצמיד את הראש לרצפה, מקלל בשקט, תופס את הביצים של סטיב עם השיניים ומושך. הוא משתחרר בקול בלתי צנוע. אני חושב לעצמי "יופי, שיכאב לו", ואז תופס את עצמי: מה חשבת כרגע? ואז תופס את עצמי שוב: אתה שוב עומד עם זין משתלשל לך מהפה? אני יורק אותו על הכרית, נכנס למיטה, מעיף בו מבט מזרה אימים אבל גם מאוד מאוד קרוב, ונרדם איתו ככה.
* * *
אני מתעורר לצליל סמס. "נחתתי. אני כל כך שמחה שאתה שומר על סטיב בשבילי כשאני שם!"
מה.
אני הולך לצחצח שיניים. אני חוזר לצליל סמס נוסף: "דרך אגב, הוא התעורר והוא מחכה לבוקר טוב שלו".
אני מתיישב על הרצפה עם הטלפון ביד, לא מאמין.
מתי היא חשבה על העניין הזה? זה מה שמעניין אותי עכשיו. תמיד במצבים כאלו המוח נדבק לשאלות הכי שוליות. ועדיין, זה מה שמעניין אותי. האם היא התכוונה לקחת אותו, והתפקוד הלקוי שלי בין הרגליים שלה הביא לה את הרעיון הזה? האם היא חשבה להשאיר אותו בזמן שהיא שכבה שם ונתנה לי לזיין אותה איתו? או שהיא הביאה את כל התכנית הזאת, שהייתה שלמה ומוכנה כבר כשפתחתי לה את הדלת?
אני מהמר על האפשרות האחרונה. אני מציץ בסטיב הנח (ער, כפי שהודיעו לי) על הכרית. הוא מסתכל עלי ואני מסתכל בו. הגרון שלי מתחיל לדגדג.
אחרי זמן מה אני מסמס לה, "מיד". אני ניגש למיטה, מרים אותו עם הפה, נעמד, שוב מוצא את עצמי באותה תנוחה, מקלל בלב, יורד על הברכיים, מדביק אותו, מביא את הטלפון עם הפה, מבין מה עשיתי, מקלל שוב, מניח אותו בכל זאת עם הפה ליד סטיב, מתחיל לתת לסטיב את הבוקר טוב שלו.
בפעם השנייה זה יותר קל.
הוא גם גומר הרבה יותר מהר. כשהסמס שלה מגיע אני שוב פולט אותו כאילו באמת גמרו לי בפה.
סטיב שוב רוצה לקבל מקום חם במיטה. אני שוב נאבק בוואקום האימתני שלו. אני מבין פתאום משהו: אם אני אשאיר עליו סימני שיניים היא תראה אותם כשהיא תחזור. המלאכה הזו נהיית פתאום הרבה יותר קשה. אני מנסה לנטרל את הוואקום עם הלשון.
בערב היא מתקשרת. אני עונה: "לא הספיק לו בבוקר?"
"סטיב", היא אומרת מעבר לקו, "הוא בחור של שלוש פעמים ביום".
אני משתדל לפצות אותו על הפעמיים-ביום. גם היא: הסמס שמודיע שהוא גמר מגיע רק אחרי שהגרון שלי כבר נפוח.
אנחנו שוב נרדמים ביחד.
* * *
היא מעירה אותי בבוקר. אני עונה. "אל תגיד פאקינג מילה", היא אומרת. "אף מילה. שים אותי לידו ותן לי לשמוע איך אתה מוצץ לו".
בעיניים חצי עצומות, אני לוקח בפה אותו ואת הטלפון (זה כבר הפך להרגל) ומוצץ לו. אחרי זמן קצר היא מצייצת מתוך המכשיר "גמר!" (קל עם סטיב בבוקר!) ומנתקת. אני שוב מרגיש שגמרו לי בפה אבל הפעם לא פולט אותו בזעם. משחרר אותו לאט. הפעם לא צריך להגיד לי להרים אותו ולהניח אותו במיטה. כבר הובסתי. אני מתגלח ומסתכל על עצמי במראה ומנסה לחשב עוד כמה ימים עד שהיא חוזרת.
בצהריים היא מסמסת: "אתה יכול לקחת הפסקה ולקפוץ הביתה? הוא בודד וחרמן".
אני מסמס לה בחזרה: "כל יום השבוע ככה? פאקינג יפטרו אותי!"
היא עונה: "אין בעיה, אתה יכול לקחת אותו למשרד".
אני עונה: "הבנתי אותך, מיד מגיע".
אני עולה במדרגות בריצה, טורק את הדלת, מרים אותו, נעמד (ברגע הזה, כשאני עומד עם הזין משתלשל מהפה, אני תמיד עוצר כדי להרגיש אידיוט), מתחיל למצוץ לו, מבין מה עשיתי, מוציא את הטלפון מהכיס ומניח ליד, מתחיל למצוץ. רק ברגע הזה אני מבין שאין לי אוויר. לא משנה. אין זמן. אני מוצץ יותר מהר הפעם. הגרון שלי מתרגל. הסמס ממנה באמת מגיע מהר יחסית. אני מצליח להרים אותו, להניח במיטה, לשטוף את הפה, לרוץ בחזרה לאוטו ולהיות במשרד בזמן סביר להפסקת צהריים. אז לא נאכל צהריים שבוע, מה קרה.
החבר'ה במשרד שואלים אותו מה אכלתי. אני מאדים ומגמגם.
בארבעת הימים הקרובים טווחי הזמן בין הסמסים מתקצרים. אני מבין את המסר: אני משתפר בזה. ואכן, אני מרגיש שהפה שלי רחב יותר. אני כמעט לא נוגע בו עם השיניים. רק הגרון שלי עדיין אדום ומגרד.
ביום החמישי אני מוצץ ומוצץ כל הבוקר, והסמס לא מגיע. אני כבר רגיל למצוץ לו בעיניים עצומות, אז כשאני פוקח אותם ומגלה שעברה שעה אני קצת בהלם: אני מאחר למשרד ולא בקצת. אני מסמס לה "מצטער!!! חייב לרוץ!!!", מוותר על מקלחת, מתלבש מהר ועף למשרד.
בצהריים היא מסמסת, "אני סולחת. אבל הוא עצבני אש. עוף הביתה". אני מבין מה הולך לקרות, הולך לגיא, מסביר לו שאני צריך חצי יום חופש, אני צריך לטפל בחבר. גיא מאשר בקלות יחסית. אני נוהג הביתה לאט לשם שינוי. כשאני מגיע מחכה לי סמס: היא אומרת לי להדליק דוד, כי סטיב מרגיש מטונף. אני מסמס לה בחזרה שגם אני, אבל רץ להדליק את הדוד לפני שהיא תקבל את הסמס. בדיוק 59 דקות עוברות לפני שהיא מסמסת. "כבה את הדוד". אני מכבה את הדוד. היא אומרת לי להדביק אותו על הקיר במקלחת, על אריח הקרמיקה השלישי מלמעלה.
"הדבקת?"
"כן".
"עכשיו תדליק את המים, שיהיו על שניכם, ותמצוץ לו עד שנגמרים החמים".
אני מקלל בלחש ומסמס "מיד!"
היא מסמסת: "וכשאני אומרת קרים, אני מתכוונת ממש קרים, יש?"
"יש".
אני עומד על הברכיים בעיניים עצומות ומוצץ ומחכה שהמים יתקררו.
בערב היא מסמסת: "איך היה?"
אני עונה: "זוועה. חצי שעה הייתי שם בבגדים ספוגים ממים".
היא מסמסת בחזרה: "LOL. לא התפשטת? מטומטם".
אני מסמס: "כוסומו".
היא מסמסת: "נחש אם הוא גמר".
אני מסמס: "את לא אומרת!"
היא מסמסת: "כמו שאתה שומע".
אני מסמס: "מה אני עושה לא בסדר?" (חתיכת מטומטם!)
היא מסמסת: "לא יודעת. אבל כדאי שתתחרע עליו הערב".
אני מסמס: "מיד". אני לוקח אותו לרצפה ומדביק, אבל אז יש עוד סמס ממנה: "לא צריך מים חמים הערב. אבל תתפשט הפעם, מטומטמי. תתקשר כשאתה מתחיל". שיט. אני מרים אותו מהרצפה במיומנות חדשה, מדביק אותו לבלטה הנכונה, מתפשט, מניח את הטלפון במקום הנכון, מתקשר, שם על ספיקר, אומר "מוכן!"
"תפעיל את המים".
הרבה יותר קשה למצוץ במים קרים אבל אני מתנחם בזה שהיא שומעת אותי משתנק. מדי פעם אני חושב שעולה מהספיקר מעין אנחה רפה. אני מקווה שאני מגמיר אותה, כי אותו אני לא מגמיר. הקול שלה עולה אחרי זמן מה, והוא נשמע מתרפק ומתאונן, סימן בטוח לכך שהיא גמרה: "תכבה את המים. בוא לפה".
אני עומד על ארבע מול השיש שלי, נוטף מים. "היי".
"היי", היא אומרת. יש חיוך בקול שלה.
"אני מצטער", אני אומר.
"זה בסדר, חמוד".
"אני לא שווה כלום", אני אומר. "אני לא מצליח להגמיר אותו".
"זה בסדר. אתה יודע מה אני חושבת?"
"מה?"
"אני חושבת שפשוט, החור הזה כבר משעמם אותו".
אני מתיישב על הרצפה ובוהה בטלפון.
"לא".
"ששש".
"אני אשתדל יותר!"
"נדמה לי שיש לך שמן קנולה במטבח".
מאחורי, סטיב עדיין מתנדנד מהקרמיקה.
