ירקרקות האופר

1. השואב אבק. נמצא במרפסת השירות, בדיוק איפה שהשארתי אותו. רגע של אירוניה: השואב מכוסה אבק.

2. המגירה מתחת למיטה. אז לכאן הגיעו הנעלי ריצה. קצת הלאה - צריך למשוך את המגירה עד הסוף, ובשביל זה צריך להזיז כמה דברים בחדר השינה, וזאת בדיוק הכוונה - נח לו ילקוט עור ישן מתחת לשטיח אפור.

3. השטיח האפור. הלו, זה לא שטיח!

4. ילקוט העור הישן. מה יש בפנים, את שואלת? אני אגיד לך את האמת, אני כבר לא זוכר. אה: אבק.

5. חצי שעה של שיעולים יבשים. בסדר, את צודקת: זה מצחיק כשאני נחנק.

6. השואב אבק 2. מסתבר שהוא יודע לשאוב לא רק אבק, אלא גם מחטים. מה זאת אומרת למה יש לי שם מחטים? די, תפסיקי להסמיק.

7. ילקוט העור הישן. מה יש בפנים? את קיט האיכס, לך ממני, סוטה השלם. אה, רגע, הוא לא שלם בכלל. מה שקורה פה זה כמו הימ"חים ביום כיפור.

8. הדפדפן. לא, אני לא זוכר מה הכתובת. חפשי JT בגוגל. טימברלייק, את אומרת. הממ.

9. המגירה בשידה ליד המיטה. ברוך שובך הביתה, ילקוט עור ישן. עכשיו רק צריך למצוא מקום לכל המגזינים הישנים והתרופות להצטננות והטישו.

טוב, את הטישו נשאיר.

1. זה לא את, זה אני.

2. בלי חלוק הבית שקנינו ביחד קר פה, איתו חם. זאת לא מטפורה לכלום. אבל עכשיו כשקר אני נותן לקור לבוא. אני מסתובב בבית ופותח את כל הפתחים ומייצר לרוח מסדרונות. אני עומד חשוף חזה ונטול חלוק בדלת המובילה למרפסת ונותן לרוח לעבור דרכי. שמונה מעלות בחוץ, שמונה מעלות בפנים. הכלב שלי עומד לידי ומתנשף הבל פה אביך ומסתכל עלי קצת כאילו נפלתי על הראש.

3. אה, לא. הוא פשוט רוצה אוכל.

4. עכשיו כשהבית קפוא היטב אני בועט את נעלי הבית שקנית לי לעבר המרפסת. אחת מהן מתעופפת מעל המעקה ונופלת למטה. לא נורא, קומת קרקע. אחר כך אני נשען על המשקוף ומקלף גרב מרגל א', רגל ב'. אז, בכוונה גדולה של הולכים על חבל, אני פוסע אל המרפסת ועומד שם ומקשיב לברד על הגגון.

5. כשהיית, אם הטמפרטורה הייתה יורדת מתחת לעשרים ושתיים היה צורך להנשים אותך, אז שמרתי שיהיה פה חם, בקן הזה. חם ומרופד בזלזלים. אני לא אוהב זלזלים. אני אוהב שלג על העפעפיים. את אוהבת שחמסין כי זה מתאים למלתחה שלך. אני לא מתנגד למלתחה שלך אבל כרגע, בברד הזה, אני מעדיף שכבה דקה של ברד על הגינה על פני חצאית, קצרה ככל שתהיה. הברד יהפוך לבוץ מחר בבוקר, החצאית תשרוד לפחות עד הקיץ הבא, אבל כרגע אני מעדיף את הרגעי על פני הרב-שנתי.

6. זאת לא את. זה אני: אולי זה קצת את, כי ידעת מי אני כשנכנסת ובכל זאת ציפית ממני לרפד לך קן חם בזלזלים, וכיוון שזאת את, ריפדתי. עכשיו אני עומד כאן ושובר בעצבים זלזל-זלזל. אני לא כועס עליך, אני כועס עלי. אני שובר כדי לזכור. אני כותב שאני שובר כדי לזכור.

7. לפני שנפגשנו כתבתי מניפסט פוסט-בדסמי. הסברתי שהתפקידים מיותרים ושכל אחד יעשה ויקבל מה שנעים לו. נעים לך לשלוט ולקבל בתחת? תקבל. נעים לך לנעול אותו בחגורת צניעות אבל שהוא ישתין לך בפה? פה גדול. אמרתי גם שלא צריך בדסמ. כל אחד שולה מתוך הדלי איזה צעצוע שבא לו וזהו, מה לכם הכותרות האלו. נדמה לי ששברת את האידיליה כשנתתי לך לקרוא ואת עיווית פנים ואמרת "לא באמת הייתי צריכה לקרוא את הקטע שמה עם השתן".

עוד 7. כשנפגשנו בקפה ה-24/6 בפינה כדי לתאם לוגיסטיקות סיפרת לי על חבר שלך, א'. א' בנה בית עם אשתו באיזה מין מושב, שנתיים הוא עבד על הבית הזה, נהיה קבלן, היה שם כל יום לוודא שהכל יושב: החשמל והרשת והמזגנים, וכשהפרויקט התעכב והשכירות נגמרה הם עברו להורים שלו עם הילד, וחיו ככה חצי שנה, ובסוף הבית היה מוכן, מושלם, והם הזמינו איזה צייר שיצייר על הקיר של החדר של הילד - והם עברו לשם, ואחרי שבוע הוא הבין שהוא משתגע במושב והם עברו, הופ, בחזרה להורים. עכשיו הבית מוצע למכירה. סיפרת לי שאת מעריצה אותו: הוא עשה הכל כדי לבנות את הבית הזה אבל כשהוא נכנס פנימה הוא הבין שהוא טעה בבית. יכול להיות שנזפת בי, נזיפה סמויה מאוד וישירה מאוד. אבל כנראה שלא: גדול עליך, לנזוף במשלים. בכל מקרה נזיפתך התקבלה.

8. הבלוג הזה, איזה בלוג שהוא זה.

9. "ירקרקות האופר". שם של חנונים. אבל איזה, איזה בלוג. הוא ספג בשקט את הרגעים הכי נמוכים שלי, והנה הוא באותו השקט מחזיר אותם. ככה זה היה בפעם הקודמת, והפעם הזו לא רעה כמו הקודמת: להקיץ משינה חמימה ורכה, מבושמת בבשמי וניל, מעוורת ומנוונת ונעימה. ככה זה היה להתגעגע. ככה זה היה להתעורר כמו אבן שנדחפת במורד ההר. ככה זה היה לזכור שאני חי. אני מסתובב ואוסף לינקים וחושב לשים אותם כאן, אבל אז אני קורא מה כתוב בהם ומבין שעוד אין לי זכות ללחוץ על כפתור הקישור. הדברים שנכתבים שם נכתבו על ידי אני קטן יותר, אבל הם גדולים על מידותי. מיטת הווניל החמימה שלי הייתה מיטת סדום. הייתי ארוך ממנה וקיצצתי את עצמי כדי שאתאים לך. אני חסר רגליים ויד ופדחת ואני לא כותב כמו האיש הזה שהיה קצר רואי ממני אבל הרבה יותר בחיים ממני.

10. רק כדי לוודא את ההריגה אני הולך לפטיפון ושם תקליט שרוט במיוחד ומגביר מאוד את הווליום. כשהיית כאן ישנת בשעות כאלו ואני פסעתי בבית רך וחרישי ומגשש בחושך. עכשיו דלוקים כאן כל האורות והמערכת קורנת צלילים. שש מעלות בחוץ, שש מעלות בפנים.

12. כשהיית כאן הייתי חם ואחראי, מכיל ומחבק, נעים ומלטף. עכשיו אני רוצה לתפוס את עצמי ולבעוט לעצמי בביצים, רק כדי למחוק את הבעת השובע הזאת מהפרצוף. כשהיית איתי לא שמעתי מוזיקה ולא עישנתי ולא שתיתי וכתבתי גרוע, כמה נעים וממלכתי וגרוע כתבתי, 750 מילה ברבע שעה כי מה זה משנה, והופ למכבשי הדפוס.

13. עכשיו אני מוציא אותך מכאן חלקים חלקים, אבל מהר: הנה מברשת השיניים שלך, הנה הסוודר, הנה הוויברטור, זה הקרם פנים, וכאן הספר שנתת לי על תזונה אורגנית. תודה. כשתבואי לקחת אותם אני לא אהיה פה והבית יהיה שטוף רוח ונקי מעקבות הקן החם, המעלה ריחות שינה. הבית יהיה קר כמו הרחוב ואת תשימי פה את המפתח ותצאי, דלת טרוקה אינה נעולה, ואור אחד מאורות העיר שלך יכבה. אני אוהב אותך. אני מתרגש להיות בלעדיך. סליחה.

http://thefrugalhousewife.com/wp-content/uploads/2010/05/sorry-were-open.jpg

"הוא חבר שלך?"

"לא בדיוק".

"מכר?"

"לא, לא מכר".

"אז את לא מכירה אותו?"

"לא מכירה".

היא משחקת בשיער, מחייכת: היא נהנית שאני מבולבל.

"אז כשאמרת לי שיש מישהו שאת רוצה שאני אכיר בערב --"

"כן?"

"היה שם סימן שאלה".

"אני רוצה שאתה תכיר אותו. אני לא רוצה להכיר אותו".

"אישה, את מדברת שטויות!"

"אני אישה, מותר לי".

היא מסתכלת עלי בעיניים עגולות. רחוב ללא מוצא. פניית פרסה:

"אוקי. אוקי. למה -- אה. כאילו -- איך את --"

"אתה חרמן?"

"כן".

"אתה מתבלבלוני כשאתה חרמן?"

"כן".

היא שולחת רגל ומשחקת לי בביצים.

"איך מה?"

"אני לא זוכר".

"אני יכולה גם לבעוט שם".

"נזכרתי".

"כן?"

"אם את לא מכירה אותו,"

"כן".

"איך את יודעת שכדאי לי להכיר אותו?"

"כי אתה והוא מתכתבים כבר שבוע".

היא מפלבלת בעיניים עגולות, עיני-ירח. זה יותר מבלבל ככה, עם הרגל היחפה שלה.

"לא, דווקא הבנתי".

"אהא,"

"את מתכתבת עם מישהו בשמי, בלי ידיעתי,"

"אהא,"

"כבר שבוע, באתר...?"

"בכלוב".

כוס אימא של העיניים שלה, אפילו שתיקה דרמטית-מאיימת אי אפשר לעשות פה.

"אתה מחייך כי אתה נבוכי?"

"אני מחייך כי אני כועסי".

"אם אתה כועסי למה עומד לך?"

"לא עומד לי, זאת עט בכיס שלי. אאא!"

"מה, כואב לך כשאני עושה ככה בעט?"

"אני רוצה לקרוא מה שכתבתי לו לפני שאני פוגש אותו!"

"אתה בטוח? אבל מה עם ההפתעה?"

"תהיה פה שביתה אוראלית!"

היא מזדקפת. האצבעות שלה נשארות לפותות סביב העט שלי. העיניים שלה עיני עגל טורף, נועלות אותי.

"תגיד שלא התכוונת".

"לא התכוונתי. תתני לי לקרוא. תחזרי ללטף. סליחה. תודה. איי".

היא מקליקה על המחשב שלי ורק אז משחררת ואז מחווה לעבר המסך בשמחת מנצחות.

אני קורא.

"לא".

"אהא".

"תתקשרי תגידי שעבדת עליו. אני לא קיים".

"אין לי את הטלפון שלו. קבעתם שיאסוף אותך מאצלי. תמשיך לקרוא!"

"באוטו שלו!"

"חכה, עוד לא ראית מה באוטו שלו!"

"זה לא יקרה!"

"אהא אהא,"

"מה זאת המילה הזאת?"

"זה בדיוק מה שנדמה לך!"

"אני לא יכול לקרוא יותר. זה נהיה יותר גרוע?"

"אהא..."

היא קוראת אותי קורא.

"אני לעולם לא אסלח לך".

"תסלח מיד!"

"סולח".

אני מכבה את המסך. היא מסתכלת עלי בעיני דרך חד סטרית. אני חושב מה להגיד. אני מוצא.

"אבל..."

"אבל מה?"

"אבל אני לא חלק ונשי".

"טוב, יש עוד הרבה שעות עד הערב".

http://www.fanoos.com/photos/photo_steffi_faysal03.jpg

לאחרונה - לא יודע בדיוק למה - נהייתי מעריץ בלתי-אדוק של סטפי פייסל, מגישת טלוויזיה. משהו בה - קשה לי לשים על זה את האצבע. משהו בה קצת מזכיר לי משהו, אבל לך תדע מה זה. חן, נדמה לי. יש בה הרבה חן. חן - ועם זאת קרבה לבית. כי למרות שפייסל, שנולדה לאם בריטית ולאב לבנוני, מתגוררת וחיה במדינה שעוינת אותנו כל כך, עדיין - משהו בה מזכיר לי את תל אביב ואת הכלוב. 

לפי הביוגרפיה הקצרה הזו, פייסל עלתה לתהילה כמגישת תכנית הטלוויזיה הלבנונית עייש ביירות ברשת OTV המקומית. היא התמחתה במועדוני לילה. אליה וקוץ בה, היא מאורסת לאהובה, איש העסקים והמסעדן וואסים אל פאריסי:

http://sphotos-e.ak.fbcdn.net/hphotos-ak-snc7/376586_10151021420929071_381775259_n.jpg

הנה ראיון נחמד בכיכובה (זהירות - בשפה שמית כלשהי):

אבל על מה רציתי לדבר? אה, כן. על תוסף חיפוש התמונות של גוגל לדפדפני כרום, שמאפשר לכם לחפש מאיפה מגיעה כל תמונה בלחיצה ימנית עליה. שימושי במיוחד בכלוב. נכון שמגניב לחיות בעתיד?

אז מה.

יש לך יומולדת היום.

בת כמה את, 12?

לא, ברצינות, את חוקית כבר?

כי אם לא, אני צריך להחליף את המתנה שלך.

ולא שמרתי את הפתק החלפה, אם את יודעת למה אני מתכוון.

בכלאופן - יומולדת שמח.

עוד שנה בוזבזה. אבל יותר חשוב מזה, הזמן שנשאר לך להוכיח שאת לא אבק אדם התקצר אפילו עוד.

הסיכוי שלך להיות כוכבת לפני המוות שצפוי לנשמה שלך כשמחוגי השעון יצביעו על גיל שלושים - גם הוא קטן. ב-365 יום.

כמה נורא זה, לנוע בצעדים מדודים כל כך אל החומה שעליה מתנפצים.

והחומה תמיד מתנשאת באופק. ממלאת את שדה הראייה. אף פעם אי אפשר להגיד "לא ראיתי אותה". אין בה דבר מפתיע.

מוות. את חושבת על מוות לפעמים?

לא מוות ממשי. גריאטרי, שחרור סורגים וחרחורים ונימי דם מתפקעים. מוות של הנשמה. את יוצאת אל העולם וטובלת בניחוחותיו - וכלום. שום דבר לא מהדהד לך באוזניים. שום פרט מפרטיו של העולם לא פורט על אף נים מנימיך.

כלום לא מכעיס או משמח אותך. שום דבר הוא לא השראה נהדרה לשום דבר אחר, שאת לא תצרי, שהרי את מתה. צבעי העולם נהדרים אבל בשביל אחרים, לא בשבילך. אצלך כל גווני הרגש התחלפו בלאות רגזנית אחת.

מוות.

בכל מקרה,

רציתי לאחל לך יומולדת שמח.

מי יתן והשנה כל חלומותיך יתגשמו. שנת שלום, שלווה, בריאות, שגשוג והצלחה. עד מאה ועשרים.

סוף
נועם מזיין לי את הפה שעה ארוכה, ויסלח לי הקורא עדין הנפש. הקורא עדין הנפש ודאי לא היה נהנה לראות אותי עכשיו: חצי רכונה, חצי קשורה ברצועה שאני עצמי בחרתי מכל הרצועות ורכשתי במיטב כספי ב"פט סטופ", המרפקים שלי צמודים זה לזה וקשורים גם לצוואר שלי, כך שאני יכולה לבחור בין כאב בלתי יאומן בכתפיים ובין חנק, ומעוגנים לצינור המים החמים, כאן בגומחה הקטנה מאחורי האמבטיה, מיצי הקיבה שלי שורפים את הגרון, והשרירים סביבו משתרגים ומתאמצים להחזיק את עצמם סביב הזין של נועם. נועם מזיין את הגרון שלי בנחת. אין כל סימן שהוא מודע לקולות האנקה, הנחרה, החרחור, שלא לומר הפרפורים, העוויות, הניסיונות הבלתי מתואמים של כל אחד משרירי לברוח מהגומחה הזאת ומן הזין שלו. העיניים שלי מוצפות דמעות-של-מציצה ובטשטוש הזה יש רק כתם שחור, שאי אפשר לאמוד את מרחקו, רק שהוא מתקרב ומתרחק, והוא מייצג את השיער על הבטן שלו. בחדר האמבטיה, מאחורי קערית המים, הרחק מעבר לקו הראייה שלי, שוכב הכלב-בן-כלב ומביט בנו בנחת. בנועם.

באשר לנועם, נועם מזיין לי את הפה כי נשארה עוד חצי שעה לסשן האילוף וכבר ברור לו שלא נותרה עבודה על הכלב. הוא מזיין לי את הפה כדי ללמד אותי שיעור: זה לא עניין של מי יותר חזק. זה עניין של מי רוצה יותר. כל השרירים שלי יחדיו לא רוצים לברוח מהזין של נועם כמו שהזין של נועם רוצה לזיין לי את הפה.

התחלה
נועם מסתובב אלי בחדות כזאת שאני נרתעת והולכת צעד אחורה. למרבה הצער יש כורסה מאחורי, והגוף שלי צריך להחליט עכשיו אם למעוד וליפול או לשבת. הרגליים והתחת שלי בוחרים ואני מוצאת את עצמי ישובה על מסעד הכורסה. נועם מחייך. זה לא חיוך בלתי נעים. בעיני נראה החיוך של נועם כמו חיוך של מי שמצא משהו שהוא אוהב. אני יודעת מה הדבר שהוא מצא וזה מרגיז אותי, כמה שאני שקופה, ולכן אני מסמיקה.

"שקופה", אומר נועם. הכלב בן כלב נובח פעם אחת. אני קמה ממסעדי בחריפות. אני רוצה להגיד "כוס אמק!"

במקום זה אני אומרת, "אני צריכה פיפי שנייה".

"עוד רגע", אומר נועם. "קודם יש משהו שאנחנו צריכים להבין. לגבי הכלב". אני מתיישבת.

"הכלב", אומר נועם, "אין בו משהו שהוא לא בסדר. אם צריך לדרג את הכלב מאחת נגיד עד עשר, אם מה שאנחנו אומרים זה שאחת זה אין מה לעשות עם הכלב, תהרגו אותו וזהו, ועשר זה יש לך פה כלב סבבה --"

כלב סבבה. ככה מדבר האיש הנמוך שמתנשא מעלי. בחולצה המסמורטטת, בג'ינס, בנעליים שידעו ימים לבנים יותר, בחיתוך הדיבור ובריח ובקול, לא יכולתם להבחין שלא עומד מולי גנן מדופלם -

"שט. שט. תהיי איתי. איתי. הכלב סבבה, הוא עשר. מה שאת רואה פה זה שהכלב מרגיש ממך שאת מחפשת שהוא יגיד לך מה הוא רוצה לעשות, וזה מה הוא רוצה לעשות: לאכול לך את המשקופים ולמשוך אותך שתיפלי שאת עוצרת ברחוב לדבר עם חברים".

"הוא לא מושך--" אני מתחילה לשקר, והוא מרים גבה והמילים איכשהו נחנקות לי בגרון.

"העניין", אומר הגנן המדופלם שמתנשא מעלי, "זה שיותר משהוא רוצה שתגידי לו מה לעשות - את רוצה שהוא יגיד לך מה לעשות".

הוא מבלה רבע שעה בלהראות לי איך הבן-בן-כלב הזה יושב, מתפרקד, קופץ, זוחל, מכשכש ומשחק בתגובה לכל ניע יד ולכל צליל וקול. אני מעבירה משקל מרגל לרגל ומפנטזת על האסלה שלי.

אמצע
"העניין הוא שאני תמיד אומר", אומר נועם, "זה שלא מאלפים את הכלב. מאלפים את הבעלים". זה נשמע לי הגיוני, אם כי אני מניחה שמול העובדה שהשירותים נמצאים בסוף השיחה הזו, הייתי מסכימה גם שכלב זה סוג של חתול לו היה סיכוי שפה יסתיים יגוני. אבל נועם מעביר יד גרומה בשיער שלו ומחייך אל הבן-כלב ומדבר לאט, כגנן, כנגר, כבן של זונה. "ה... מה שצריך פה אילופים? זה את. את לא נעלבת שאני מדבר אליך ככה, נכון?"

"לא, מה פתאום. רק תשמע, בוא נעשה הפסקונת? ואני אלך ל-"

"יופי", הוא אומר, אני נאלמת, והוא מחייך, ואני מרגישה שאני נמצאת במים מוכרים ובלתי נעימים, "עכשיו בואי תנסי את".

"אני -- כאילו, אם אפשר שנייה --"

"יאללה".

"שב. שב, ג'קי, שב".

הבן-בן- מכשכש בזנבו ולא יושב.

"נסי עוד פעם. עד שתצליחי".

"שב".

לא יושב.

"שב!"

לא יושב.

"שב, בן של--נועם, הוא לא יושב. תן לי רק-"

"תנסי עד שישב".

"שב!"

לא יושב.

"הוא לא יושב, הוא שומע שאני מתה ל--אם רק תתן לי רגע ל--"

"להפך", אומר נועם, ומלטף את הבן-כלב. "בגלל שאת לחוצה לצאת מהסיטואציה, את תביאי לסיטואציה דברים שאין לך בדרך כלל. קשיחות. מנהיגות. תנסי שיישב".

"ג'קי", אני אומרת, והעיניים שלי ודאי אדומות, "עכשיו שב".

לא יושב.

"נועם, חלאס, אני הולכת להשתין".

נועם מתיישב על הכוננית ליד הטלוויזיה. "זה היה מעולה איך שאמרת את זה. חבל רק שהפנית את זה אלי ולא אליו".

"שב! כוס אימא שלך, שב!"

לא יושב.

אני מתחילה לבכות, נדמה לי. משהו חונק לי את הגרון. "מה אני עושה? מה - נועם, מה אני עושה לא בסדר?"

נועם קם. "שב". הבן-כלב יושב, ועיניו כולן מלאות בנועם.

אני רועדת מזעם. נועם מתקרב אלי, מושיט יד, אוחז לי בכתף. בנועם. "הכלב בסדר. את הבעלים צריך לאלף. אבל תאמיני לי, בני אדם יותר קלים מכלבים". הוא מחייך את החיוך הזה ואני רועדת ומבינה מדוע זה הדה-ז'ה-וו: זה אותו החיוך ממש שדינה תוקעת בי כשהיא תוקעת בי עוד דרינק. למרבה הזוועה ההבנה הזו מרגיעה משהו בתוכי, ואני מתמסרת למבט שלו, ליד האוחזת בכתף.

"נועם, אני תיכף משתינה על הרצפה".

"תיכף תקבלי. בואי נעשה משהו קודם, כדי להבין את המסר. מה המסר, עוד הפעם?"

"מה?"

"מה המסר, מה המסר שזמזמתי לך מהרגע שנכנסתי לפה. תגיבי, תגיבי מהר".

"שיותר מהכוח?... ש..."

"שזה לא עניין של כוח".

"שזה לא עניין של כוח, זה עניין של מי רוצה יותר. אפשר ללכת?"

"תיכף. לפני זה, איפה הרצועה של ג'קי?"

אמצע
זה לא עניין של מי יותר חזק, זה עניין של מי רוצה יותר. זה המשפט הראשון שהוא אומר, בלי שלום או אני נועם. זה לא עניין של מי יותר חזק, זה עניין של מי רוצה יותר. עכשיו, כשאני לכודה בין המבטים שלו ובין המבטים של העוברים והשבים, המשפט הזה נראה לי מגוחך, כי הרי הוא אוחז אותי כאן בלפיתת איתנים, פלדתית, סרטנית. האמירה הייתה תשובה לסמס ששלחתי לו: חזק יותר ממני הכלב, זו הייתה לשון הסמס. ארבע מילים בדיוק, שהשיבו לשתיים משלו: מה הבעיה, שהשיבו לארבע משלי: דינה הפנתה אותי אליך. זה היה סך ההיכרות בינינו, ועם זאת הוא ידע בדיוק מה העניין, כשהוא נכנס, ביום קיץ אחד ב-2006, חולצתו דבוקה לבטן ותספורת החייל שלו כהה ובוהקת מזיעה, ואומר לי, תוך שהוא נכנס מבלי לבקש רשות, זה לא עניין של מי יותר חזק, זה עניין של מי רוצה יותר.

התחלה
דינה. דרינקים. אמצע הלילה, בנמל, או ב"עייסק", או ב"שרה", אחד מהם. אני יושבת וידי על הבר, דינה משקה אותי. מזמינה לי, מכוונת את הקצב. אני שונאת כשהיא מחליטה בשבילי כמה להיות שיכורה, תמיד יש לי גם הרגשה שהיא החליטה על מינון השכרות עוד בתחילת הערב, ששום דבר לא ספונטני. פעם מחיתי באוזניה על העניין הזה, ואני שיכורה למדי על הבר ב"תפוז'", אבל חצי החיוך השמור רק לי לא מש מפניה והיא הזמינה לי עוד צ'ייסר וכאן התקפלה המחאה. אני שונאת את זה, כאמור, אבל היא רוצה להחליט בשבילי הרבה יותר מאשר אני רוצה שהיא לא תחליט בשבילי. דינה, דרינקים, אמצע הלילה. אני מתארת את הבעיה, המילים נמרחות לי ומתפזרות על הבר, והייתי מעדיפה לא להיות עד כדי כך שיכורה, אבל דינה חצי מחייכת חצי חיוך מתוק במיוחד הערב, והיא מפלרטטת עם הברמנית יפה כל כך שכל מיני משקאות נמזגים בחינם לכוסות שוט ונלגמים, לא בלי תשלום, ובעיקר על ידי.

אני מסבירה: הכלב-בן-כלב פשוט חזק מדי, עקשן, מחליט מדי. אני מפנטזת לחסל את הבנזונה אבל אני מתה עליו.

נועם יעזור.

מי זה נועם?

חצי החיוך מעמיק, מתמתק, ממלא את כל עולמי השיכור: נועם פותר בעיות. אני אשלח לך את המספר בהודעת סמס. את תראי אותה בבוקר, כשתהיי פיכחת. את תשלחי לו סמס. לשיחות הוא לא עונה. הוא יפתור את הבעיה. יפתור אותה בדרכי נועם.

סוף
לנועם יש חזית בלתי מרשימה. הוא לא נמוך ולא גבוה ולא רזה או שמן והפנים שלו לא נאות, אם כי הן גם לא בלתי נאות. לנועם יש, עם זאת, אחרית מרשימה מאוד. מעל התחת הארוז בקפידה, ללא רבב, בג'ינס שלו, החולצה שלו מציינת, "אילוף בדרכי נועם".

הכלב עומד על הספה ולועס את האחרונה שבכריות. כשנועם מגיע לסלון ועומד ליד הספה הוא עוצר מלעיסתו ומביט, אוזנו האחת שמוטה, מבטו חריף מדי יחסית לכלב; כשנועם מסנן איזה צליל מבין שיניו הוא מרכין ראש, גולש מן הספה אל הרצפה, הולך אל האיש הזר ומלקק לו את היד. החריפות אוזלת מהמבט ומתחלפת בהכנעה מטומטמת.

"בן-בן-זונה", אני מסננת, ונועם מסובב אלי את הראש בחדות.