|
|
|
רצית לבוא להתנחם.
אמרתי לך, אני לא מנחם.
אני עייף ורע ומר ורק רוצה
לתקוע לך זין בפה.
לתקוע לך זין בפה.
אמרת שתבואי, אם כן.
אמרתי לך, אמרתי לך, אני לא מנחם.
אמרת אתה חמים ורך ומלטף
ומחבק, וחם וכיף.
אז באת לכאן להתנחם.
אבל אמרתי לך, אני לא מנחם.
אז קשרתי אותך ככה, יפה יפה
ותקעתי לך את הזין בפה.
תקעתי
לך את הזין בפה.
1. סחים, הם בכל מקום. אפילו בכלוב.
2. סחים, הם חושבים שהסיפור שלך פשוט מעורר צמרמורת. וואו, כמה שהוא היה מרגש! בבקשה תמשיך לכתוב!
3. סחים, הם חושבים שהסיפור שלך היה פשוט מגעיל. אייייכס! איך את יכולה לכתוב ככה? את ודאי שונאת!! נשים. סחים לא מבינים למה, אם זאת פנטזיה, לא רשמת למעלה שזאת פנטזיה. אם זאת סאטירה, הסחים תוהים אם הם צריכים לצחוק עכשיו. הסחים, מה שכתבת מטריד ומזעזע אותם והם רוצים לדעת: האם לדעתך בפנטזיה הכל מותר? האם גילוי עריות זה בסדר, רק כי זאת פנטזיה? מה עם אונס ברוטלי ורצח?
4. סחים, יודעים כמה חשוב זה להיות SSC. הם גם יודעים נגד מה הם: הם נגד דם, מחטים, פיליות למיניהן, ונזק בלתי הפיך. סחים יודעים מה חשוב בבדסמ: מילת הביטחון.
5. סחים, חשוב להם להסביר לך שבכלוב, כמו בחיים האמיתיים, יש אנשים מכל הסוגים. מה שחשוב -- זה לברור את המוץ מהתבן.
6. סחים, הם מכל העולמות: הם ילדה-אישה, הם שורט ומחבק, הם שמנה ויפה עם תמונה של פיה מצוירת בפרופיל, הם שולט המאמין ברווחתה של השפחה, הם אישה עצמאית וחזקה ששונאת קמצנים, הם מאמינים מאוד במנטלי ומבקשים ששמנות לא יפנו אליהם, הם מסבירה בפעם האלף ששקרנים, נשואים וסמרטוטים לא!!! יפנו אליהן.
אוקי, מי השאיר פה ת'מיץ?
את מתחבאת מאחורי העציץ?
בואי שניה
יש לי רק שאלה
נשבע לך, אני לא ארביץ
היו כאן שני חבר'ה סוטים
אני יודע לפי הכתמים
הם קשרו בחורה
ובתחת שלה--
אה--
בוא נגיד שהם השאירו כתמים
כן, קשרתי אותך במטבח
עם ויברטור באוזן שלך
אבל אם את כועסת
השאלה מתבקשת:
למה החבל עוד לח?
הייתה כלבלבה מפוקיפסי
כלום לא מתחרז עם פוקיפסי
באנגלית זה מוצלח
זה חרוז מלוכלך
כלום לא מתחרז עם פוקיפסי
1. תודה למגיבים על הסקר הקודם. אל תטעו, לא התכוונתי לנזוף בכם שאתם טורחים להכנס לכאן. פשוט תהיתי מי נכנס לכאן יום יום, גם כשחודשים אני לא מעדכן. בעקבות הסקר הגעתי לתובנות מעניינות מאוד ואני רוצה לחלוק אותן איתכם, אבל קודם התנצלות:
2. הייתי רוצה לעדכן, אבל אני מרגיש שיש פחות מה להגיד. ובאמת, על מה אני אדבר? על זה שקשרתי מישהי? יופי. מה, לכתוב פורנו?
3. הממ.
4. בכלל מה שמשעשע אותי לאחרונה זה פמיניסטיות מצחיקות: http://2nd-ops.com/hanna/
5. אי אפשר לעשות בלוג בכלוב רק מפמיניסטיות מצחיקות.
6. היום הייתי בים.
7. בזמן שנימנמתי על החול חשבתי על סנריו המערב בדסמ ופמיניסטיות מצחיקות: יום שבת על הים, מלא אמהות ואבות וילדים קטנים ומישהי מקשקשת, מקשקשת על איך בחורות מתלבשות בים, על הגמוניה חברתית, למה גברים לא עושים קו ביקיני, איך ביקיני מייצג את הדיכוי שנשים בלה בלה בלה, עד ששתי בחורות באות, לוקחות לה את החלק התחתון של הבגד ים והולכות.
8. אבל חוץ מזה אי אפשר לעשות בלוג רק מפמיניסטיות מצחיקות. ולשם האיזון -- אין איזון. שוביניסטים זה לא עד כדי כך מצחיק.
9. עכשיו כשאני חושב על זה, הדרך להפוך פמיניזם למעניין הוא לשים את הפמיניסטית למעלה. זה אולי נשמע יותר נדוש אבל זה לא. תחשבו על זה.
10. בקיצור, הנה התובנה. מאה הנכנסים יודעים שאין שום דבר חדש בבלוג הזה, ושאני יבש, משעמם, גם כשהייתי פורה לא הייתי משהו מיוחד, הכל הם יודעים. זה שהם נכנסים לפה, זו עדות לכמה משעמם בכלוב.
11. עכשיו, מה טיבו של שיעמום זה? יש כאן דרמות ואינטריגות אישיות, אנשים טיפשים לצחוק עליהם מלוא הדלי, כל מיני ומגווני בשר צעיר שאפשר להתחיל איתו. אפשר להגיד שיש כאן אקשן לכל המשפחה, לאב ולבת גם. אבל אין פה משהו. יודעים מה זה?
12. משהו מחרמן.
13. אפילו מה שקורה בתאווה לעיניים זה בכייה לדורות. הדיונים בפרקטיקות בדסמיות מתדרדרים תדיר לסכנות ולכללי בטיחות. הסיפורים לא יותר מבסדר. וכן, מה שמתפרסם במגזין מייצג את המיטב שבמבחר.
14. עכשיו יבוא מישהו ויגיד, אנשים מעדיפים לעשות את הבדסמ שלהם בבית ופה הם רק מחליפים הגיגים באווירה בטוחה. אוקי, אני אגיד, תשובה מצוינת, אנא חזור למקומך בראש הכיתה, תלמיד מצטיין, ותן לחבר'ה בחלק האחורי של האוטובוס לדון ביניהם כמו מבוגרים.
15. דברים מעוררי השראה. דברים ממש מחרמנים שקורים ממש פה בחוץ, תחת אור השמש הניאונית של הכלוב. מישהו שיבוא עם רעיון או מעשה חדש שישטוף את פרטיות חדרי המיטות של כולנו. משחק רב משתתפים. משהו.
16. ניסיתי בינתיים לעשות שני דברים כאלו. משחק האורגזמות של הכפיל (http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=20770) היה מעניין, אבל אני לא מספיק נשלט כדי לעשות דבר כזה לאורך זמן, כך מסתבר. התחרות הראשונה לא הייתה הצלחה בעיני. ביקשתי השפלה, קיבלתי קיתונות של סשנים פומביים.
17. רעיון, רעיון. תנו לי רעיון.
מי אתם, 99 הנכנסים, מה אתם קוראים כאן?
חודש לא כתבתי פה מילה חוץ מאוי לא. ואוי לא זה לא מאוד מבדר. ובכל זאת אתם נכנסים. quel persistance! איזו דבקות! solche Standhaftigkeit!
וברצינות, חברלייצים -- מה אתם עושים כאן? הן לא ראיתם שיבשתי כמעיין חרב? שאין לי יותר שום דבר מבדר או אפילו עמוק להגיד על בדסמ? שאני בפני עצמי רצוץ ועייף, משעמם, נמרץ ופעלתן כקשיש רפה במרכז הקהילתי ע"ש אמנון חביב באיזו עיר כמו רחובות? שאין לי מה לתת יותר חוץ מגרעפסים? למה באתם? מה מביא אתכם לכאן?
האם זו התקווה?
אני מקווה שלא. אין תקנה לגימלאים כמוני. יום אחד משהו נשבר בנו, כמו זין שעשו לו יותר מדי בולבאסטינג, ויותר אף אחד לא קם. אנחנו לא יכולים לספק יותר שום דבר מתוך עצמנו. לא נותר לנו דבר. נתנו מספיק, חי אללה! שנים עבדנו בסלילת הבלוג הזה. ייבשנו את ביצות הקהילה ואחזנו בשיערנו המקליש בייאוש בראותנו אותה מתמלאת בשנית. סחבנו על גבנו, שעות בשמש היוקדת, ותזכרו שאנחנו בכלל מאירופה, את מנויי הזהב האריסטוקרטים האלו באפיריוניהם. ועתה אין בנו כלום. אנחנו יכולים לקשקש כמה שעות על מזג האוויר אם תרצו להקשיב. היה חם היום. מחר יהיה פחות חם אבל מה החזאים מבינים. נתנו להם מסכים עם פלזמה, אבל הם עדיין שמענדריקים.
אלוהים שבשמיים, אתם לא מבינים? אמרתי שמענדריקים! חברלייצים אמרתי! למה עוד אפשר לצפות ממני?
ראו בפוסטי זה הזמנה להשתתף בסקר מדעי קצר. מדוע באתם היום? מה ציפיתם לקרוא כאן? למה תהיו פה גם מחר? תודה רבה. גזונטהייט.
אוי לא :)
כן, היה זה לא טוב
היה רע לתפארת
אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
רק אותה אהבה ענייה וסוררת
הרבה דברים קורים, וקשה לי לתאר אותם כאן. הרבה דברים טובים ומפתיעים; אני אולי מבולבל מכדי לכתוב כאן, מבולבל לגבי איפה (ובאיזה מהכובעים) צריך להגיד את הדברים האלו, אם לא מוקדם מדי להגיד את הדברים האלו, מי יודע ואולי לא כדאי שהשטן יקבל פיתחון פה כזה במתנה. אני יודע שבטח לא תאמינו לי, אבל אני מרגיש כרגע כאילו איזה יקום שהיה עד כה מכווץ ושלוב זרועות פותח את הידיים, מוכן לחיבוק. אז ככה שאני מצטער שאני לא כותב כאן עכשיו, אבל אני משוכנע שתסלחו לי. אני מקבל חיבוק.
והנה עניין לענות בו.
לאחרונה -- אני לא מתכוון להסביר מה זה לאחרונה, למען השם, תסתכלו על השעה בכותרת, נראה לכם שיש לי זמן גם להסביר דברים -- לאחרונה קיבלתי יותר מדי בשלווה את העובדה שלא קיבלתי כל מיני דברים. דברים שאבדו לי, דברים שכמעט קרו אבל לא קרו -- זה נראה לי הגיוני. הרי היקום קמוץ-זרוע והשופט שונא יהודים. אבל עכשיו איזו שפיות חזרה לשלוט בחוקי המשחק ודווקא בתוך השפיות החדשה הזאת אני מוצא את עצמי במצוקה שלא ידעתי קודם. אני מסתכל על הדברים האלו שקיבלתי אתמול בשלוות נפש אדישה ומרירה, ועכשיו פתאום השפתיים משתרבבות ומשהו מחמיץ לי בלב ואני רוצה לבכות, מה לבכות, להרביץ לרצפה באגרופים כמו ילד שרואה את הבלון שהוא רוצה מתרחק עם המוכר.
למשל, די מזמן אבד לי בלון*. ייתכן מאוד שתגידו שהבלון* היה מלא אוויר חם והוא נראה הרבה יותר קליל, מתוח-עור ומלבב מרחוק מאשר מקרוב, אבל אם תעשו כן תצטרפו לשורה ארוכה של הורים בקניונים ובגני שעשועים סביב העולם שכשלו להרגיע ילדים המתמוטטים מעשה אפילפסיה ואגרופיהם ברצפה. באשר לי, אני באמת רציתי בלון*. לא סתם בלון*, אלא את הבלון* המיוחד הזה. במוחי, אני משער, צפה ועלתה תרכובת מיוחדת של כימיקלים שכמוה מוחי לא חווה מאז אותו פורים של פורענות בקניון איילון באמצע שנות השמונים. רציתי להלום במשהו, אבל לא עשיתי כן. התכוונתי בכל מאודי לעשות רעש. לדפוק על דלתות באמצע הלילה. לפחות לקטר על זה באינטרנט איזה חצי שנה. אבל לא עשיתי כן, כמו שכבר אמרתי. אתם יודעים מה עשיתי? הלכתי למטבחון. הרתחתי מים. שמתי כוס על השיש. הגיעה ק' ממחלקת פיתוח. ק' אמרה לי שמ' הולך להתפטר סוף סוף. איחלתי לה בהצלחה. דיברנו על בעיות בפרויקט וריכלנו קצת. המים רתחו. הכנתי תה. שמתי מלח במקום סוכר. הלכתי בחזרה למשרד שלי. סגרתי את הדלת. שתיתי את התה. היה מלוח, אבל לא מדמעות או משהו. לא. היה מלוח כי שמתי מלח בתה במקום הסוכר. גמרתי את התה. פתחתי את הדלת. האנשים שלי נכנסו ועשינו ישיבה. נ' שלי שאל אותי מה קרה, גבר, ואז פתחתי את הפה ואמרתי לו את המשפט הבא:
"הכל בסדר".
וכך הסתובבתי בעולם ולזרועי לא קשור חוט קטן של ניילון, שבקצהו העליון מתנוסס בלון. עברו כמה חודשים ואני נשבע לכם שמאז אותו יום, כלומר, אני משקר, מאז אותו שבוע, אולי, מקסימום, שבועיים, אולי שלושה, לא הרגשתי את משקלו של חוסר הבלון על פרק כף היד. נשבע לכם בכל היקר לי שלא חשבתי על זה. כתבתי משהו, אני זוכר, נדמה לי שפרסמנו אותו, ואפשר להגיד שמה שכתבתי היה בסך הכל בהשראת אותו בלון, אבל זה לא היה המצב. סתם צירוף מקרים. יש הרבה כאלו צירופי מקרים.
אבל היום קמתי מכירבול נהדר עם היקום ויש רצועה אדומה ובלתי נעימה סביב פרק כף ידי. וזה מכעיס, כל העניין הזה, בסך הכל עבר די הרבה זמן, לא חשבתי על זה כבר כמה חודשים, התה היה מלוח בטעות ובואו באמת ננסה לזכור שהיה זה רק בלון*. כלומר יש שיגידו שזה היה סתם בלון. אני הרגשתי שזה בלון די מיוחד, אבל יש אנשים שיגידו אחרת, זה בסדר, הם זכאים לדעה משל עצמם, גם אם הם טועים.
עכשיו, מה אני אעשה?
ללכת להתדפק על דלתות באמצע הלילה? בכל מאודי אני רוצה לעשות את זה. ולו רק כי לא עשיתי את זה קודם, וזה די מכעיס. נשיכת השפה הזו, בליעת הרוק, ההשלמה עם מר גורלי, כל אלו, הידיעה שהם קרו ושהם קרו לי עצמי, מעצבנת אותי מאוד. היה פה משהו שהיה מרטיט חושים לפחות באותה מידה כמו בלון בצורת ג'ירפה, אם לא אפילו בלון מיקי מאוס עם משרוקית בקצה. אנחנו לא מדברים על דברים פעוטים. אל תקלו ראש בזה.
משרוקית.
אולי נכון להגיד, הי, הי, וייתכן שאף בפעם השלישית הי, מה לעזאזל קרה פה? מה התפספס, ולמה? האם קווי התקשורת נפלו? האם חל בלבול במפקדה? האם נשכחו דברים חשובים כדי לפנות מקום לדברים שטחיים? האם פחד ובהלה עשו שמות בין שורותינו? אבל ככל שהלילה מתקדם נראה לי שזה לא יועיל לאף אחד, כל ההי הזה. כן, יש כמה אורחים בלתי קרואים בין המתנות שאני מקבל לאחרונה מן היקום, ומין בגרות מטרידה ועוכרת שלווה נמנית ביניהם. דומני, אומרת הבגרות החדשה הזאת, ונושכת את פומית מקטרתה, שהמומנטום אבד אי אז לפני המון המון זמן ושכעת אין מספיק חומר כדי לבנות ממנו קונדום, לא כל שכן בלון*. אולי סתם ללכת, להתדפק ולתבוע את כבודי האבוד? יאללה, יאללה. איזה כבוד, אומרת אותה בגרות מטופשת. עזוב כבוד. אז מה, לנסות להשיג בלון חדש? לא, כי אנחנו חיים בעולם האמיתי ולא בספר של אלונה פרנקל. מה נשאר? לבלוע את הרוק, בדיוק כמו קודם, ולנשוך את השפתיים ולהגיד שהבלון הזה התעופף לו אי-על לעבר תקרת הקניון, ומשם איש לא יחלצהו מלבד צוות הניקיון עם המטאטאים הארוכים שלו. אבל כאן אני מעוניין להפסיק את המטאפורה.
____________
ועתה למסר מוצפן: היית מטiמטמת אבל אבא סולח לך. שובי הביתה.
1. אני מאמין באופן בלתי מעורער שהכל מקולקל. לא חלק מהדברים. הכל יש בו קילקול, הכוס איננה חצי ריקה, היא ריקה ואין בה אפילו לחלוחית בתחתית. המקום הזה, כפי שציינתי בעבר, הולך ומדרדר באופן קבוע מיום הקמתו. אבל אין בכך דבר כדי להצביע על איכותו של הכלוב או על מעלליו הרעים של כלובי כלובוביץ', אפילו אם הוא גירש את הפמדומיסט הלא נכון: הכל מקולקל, ובכך הכלוב זהה במרקמו ובחומו לעולם המקיף אותו, בלתי נפרד, למעשה: הפמדום כולו מקולקל ומקולקלים האנשים החובבים אותו, וגם המיילדום סובל מאותו קילקול, וגם השפה מקולקלת, כפי שציינתי בעבר, ובטח ובטח מערכות הפורומים המונעות מאיתנו להדבר, וגם המחשבים, המחשבים הרי מקולקלים מעצם הווייתם.
2. אין בכך כדי לרמוז שהעולם אינו מקום ראוי לחיות בו, וכדאי לעבור ממנו דירה אל הפרוורים. גם הפרוורים מקולקלים, אלא שהעולם חביב עלי על אף עקמומיותו, ובזאת הוא נבדל מהפרוורים; יש בו שמצים של נפלאות פזורים מתחת -- ולעיתים אף בתוך -- החלקים הרקובים. לעיתים קשה להבחין בנהדרות הזו מחמת הקלקול הרב. זה מצב עניינים מצער ויש לציין שרוב האנושות שרויה בו. נדרשת הרבה חוכמה, הרבה משמעת עצמית, הרבה חינוך טוב מהבית, ולעיתים גם תורות מזרחיות, כדי להבין שהשמץ חשוב מהרקב.
3. ככה שאנחנו, אלו שאינם מוכנים לוותר על העולם ולעבור לרמת-משהו, מסתובבים ומחפשים שמצים. כמו אותם חזירי בר המריחים כמהין ביערות אירופה: יש שמץ יפה באותו עיוות מגדרי שהרבייה שלנו תלויה בו, ואנחנו מתפלשים בו, למשל, כל אימת שאנחנו יכולים. אנחנו מבינים את ההזדמנויות האדירות, חובקות הכל, המצויות בתוך נפתוליהם המיותרים והמוזרים של החיים, ואנחנו מבינים שרגעים קטנים של שמץ להתפלש בהם טובים מדירה מרווחת, שלושים דקות ממחלף השלום במקרה שאין פקקים או רמזורים או הגבלת מהירות או תנאי כביש.
4. הנה למשל התלוננתי בפני חברי הדוב היום שמה בסך הכל נדרש לי אם לא כוסית חמודה, נמוכת קומה ורכת שד, בעלת חוש הומור יוצא מן הכלל וחיבה לעניין שלנו, שאוהבת שמפנקים אותה, מעדיפה להתכרבל, נוטה לחייך אל החיים יותר מאשר להזעיף פנים, והיא יותר חכמה ממני. הדוב פיהק ואמר בתשובה שיש הרבה מאוד דגים בניאגרה, ומיד הלך לבדוק את הניאגרה הפרטית שלו, כלומר, את רשימת החברות בתוכנת המסנג'ר שלו, וחזר והודיע שממילא אני לא אוהב דגים, אז מה אני רוצה ממנו. בכך אנו למדים שהכל מקולקל, ובייחוד אותה תוכנת מסנג'ר.
5. אותו קלקול הוא זה המוביל רבים מאיתנו לפרוש מהחיים האלו ולחיות ברמת-משהו, שם הם שותים קפה של נטסלה, מתחתנים עם איזו בח"ל ועם שני גיסים, עורכים טקס יפה באולמי-כן-שם, מביאים ילדים לעולם כי כך עושים ומשכנים אותם בבית מאיקאה. כך הם חיים בנפרד ומחוץ לחיים עד סוף ימיהם וזוכים בכך שכמעט כל הפרסומות מהללת את הבחירות שעשו.
6. אם תשאלו אותי, עדיף להיות דוב.
