ירקרקות האופר

נייס.

1. יש לי ראס אל חנות במטבח, ועכשיו כל הבית מריח ממשהו קינמוני-כמוני כזה, קינכמוני חרפרף. אני לא יודע מה עושים עם ראס אל חנות; זה פשוט הדהים אותי שיש משהו בעולם עם שם כל כך יפה.
2. וכעת: אירוטיקה.

הבצלים נשלפים מתוך המגרה. יד נחושה מטלטלת אותם, מנערת אותם מן האבק. המים יורדים מן הברז והידיים, ואז הבצלים, עוברים מתחתם, עוטים אגלי מים. באור הזה, הפלואורסנטי, הכל נראה פלאי ומבהיק: המים, עורם הירקרק של הבצלים, היד והסכין שאיתה, שבסדרה של תנועות מהירות וקטועות מפרידה את הבצלים מקליפתם, קוטמת את קצוותיהם. עתה הם שוכבים על קרש החיתוך החדש כבתולות עירומות וחסרות ישע. יסלח לי הקורא; כעת אנו מדביקים משפט ובו מטאפורה של בתולות עירומות אל משפט שבו סכין נכנסת לפעולה. כעת הידיים שולפות מנדנה סכין אמיתית; תשע האינץ' של פלדה גרמנית מחושלת עולים, יורדים, עולים, יורדים; משהו חריף וארצי ומפתה מתפזר בחלל האוויר, מכניע מבטים נחושים מדי. הידיים נחות מעל הים הלבן של הבצל. גפרור ניצת; כפתור מסתובב; להבה לוחכת ברזל יצוק, שחור, שעומד לה בראשית ואז נכנע ואוצר בתוכו חום. שמן הזית מבצע מסלול ארוך וגיאומטרי בחלל רווי ריחות הבצל, מן הפיה אל הסיר; לרגע אחד הוא קולט את האור ואת השתקפות הסכין ואת הידיים ואת הפנים המביטות בו, ואז הוא נעלם אל תוך החום. עוד רגע והוא מעלה בועות ואדים; עוד רגע והידיים אוספות את הבצל הרך ומטילות אותו שילחם בשמן, וריחות עמוקים של הבטחה עולים מן הכיריים.

מיילס דיוויס וכוס שוקו. נצחי את זה, פרלין!

אני אוהב ימים כאלו, כמו היום -- אפור וחורף וגשם, וקר באמת, לא קור לבנטיני פושט עם שאריות של חום צפות בפנים. יום שהגן הפולני שלי מתעורר למראיתו, ממתח את פפטידיו, אומר איי גוועלד וקורא לצ'ולנט. הו, הגנום הפולני. האם בלעדי גן כזה, שאוהב את החורף ורוצה לאכול פצצות כאב בטן קטנות ומכובסות, היינו, מזוכיסטים וסאדיסטים, מה שהיינו?

1. אני לא רוצה לקטר או משהו, אבל מאז שנקי ומסודר אצלי הליבידו שלי סובל מתרדמת חורף. עכשיו גם המטבח מבהיק כמו בית מרקחת של יקים, ואני לא מצליח לזכור מה עושים עם ציצי.
2. אני אוהב מאזני כוחות. יש בזה משהו נחמד. אם אי פעם אני אמצא את עצמי במערכת יחסים עם נשלט, אני רוצה להיות פאסיבי.
3. אני לא רוצה לקטר או משהו, אבל מה שבאמת מרגיז אותי זה אנשים שלא מבינים עניין. זה נכון בכל דבר: באוכל, ב"אינטרנט", בעולם החידוד והשנינה (אין דבר יותר מרגיז מהאיש הזה, שעושה פרצוף בסוף הבדיחה ואומר "לא הבנתי"). זה מרגיז במיוחד בבדסמ, או שזה לא מרגיז במיוחד ואני סתם רגיש לזה יותר. הפורום הוא קרקע נהדרה לטמבלי הלא-הבנתי. מלבד דוגמא ידועה אחת, ברצוני להפנותכם לפורום נחמה לעיניים, שבו צמח אוסף כמעט יוצא דופן במוצלחותו של תמונות מיילדום. מישהי החליטה להשתמש בדיון הזה כדי לקחת תמונה אחת (מהוותיקות ברשת: הוא אוכל לאור נרות על השולחן, היא לאור נרות מתחת לו, ומקערה של כלב) כדי לספר כמה מכעיס אותה המשחק הזה, שבו מתייחסים לסאבית כמו כלבה. לא, אני לא חושב שאני סתם רגיש לזה: זו המקבילה האינטרנטית לזיון ארוך ואוהב עם אישה, שמחליטה באמצעו לצעוק עליך כי יש לך שיערות באוזן.
4. אני לא רוצה לקטר, או משהו. לפעמים אני חושב שעד כמה שזה מוזר, הבלוג הזה הוא פשוט מכתב ארוך ובלתי פוסק לבלק/בלו.

הנה עצה מצוינת: אם אתם תקועים, אם משהו לוחץ לכם בצד, אם אתם צריכים עצה טובה ואין עצה בנמצא, פנו את הבית, הוציאו את הזבל, סדרו את הסלון. הגיפו את החלונות וכסו אותם בווילון, והדליקו את החימום האהוב עליכם. שבו שם חסרי מעש. שתו או עשנו או רק שחקו בקצות האצבעות על הבד של הספה בסלון שלכם (אם אין לכם ספה, הטריק לא יעבוד). קראו משהו או חשבו על משהו, אל תאזינו ואל תצפו. חכו ככה ללילה שיבוא. תנו לו לבוא עליכם. השתהו איתו, גלגלו אותו על הלשון.
חזרו שנית במידת הצורך.

1. אם הייתי לי מוזה במחסני -- מעין מוזת מזווה, עטופה באריזת ואקום ותלויה במקרר -- הייתי מוציא אותה עכשיו מאריזתה.
1.5. אם היה לי פטיש, זה בטח היה פטיש לכפפות. כי על הנעליים יש כבר יותר מדי אנשים.
2. מעניין אם יש למישהו פטיש לאוויר.
3. פעם היה כאן מישהו שטען שאור השמש מרפא הכל. אין לי הערה בנושא, אני רק מזכיר נשכחות.
4. אני חושב על פרויקט קהילתי משותף כזה. נאסוף ביחד פנטזיות מכל מיני אנשים, מכל רחבי הקהילות וגם מחוצה להן. אנשים שמנים ורזות, חרדים, מכוערים וחיילים בגולני יכתבו לנו את הפנטזיות שלהם. אנחנו נשים יפה במעטפה ונזרוק לפח.

1. חביבכם ירוקאפור חולה. מדי פעם בפעם, פרצי השתעלויות מזעזעים את קירות הבית התל אביבי בו שוכנת מיטת חוליו, מפחידה, ללא ספק, עוברים ושבים אחדים. מדי פעם יורק מיודעכם פיסת קטנות מריאתו לתוך דלי שהובא במיוחד למטרה זו. בדלי צפות הפיסות האלו בתוך שלולית עבה של דם, שמיודעכם יורק גם כן.
2. ולזה ייקרא ביזאר קשה.
3. מישהו יודע למה גברים הופכים לילדות קטנות כל פעם שתוקפת אותם שפעת? באמת, אני מחשיב את עצמי לגבר קשוח, עד כמה שאפשר להיות קשוח בלי לפגוע בעדינות וברגישות שמאפיינים אותי. בחיי הקצרים כבר חישמלוני, היכוני, שברו את ליבי ובעטו באשכי; חתכוני בסכין גדולה אפילו, העבירוני תאונת דרכים במחלף אולגה. ועם זאת, אין כמו קצת נזלת לעשות ממני -- ומכל בני מגדרי -- ילדה קטנה ובכיינית. כמו-כן, דבש בתה זה מגעיל ואני רוצה לאימא.
4. שמתם לב איך איזנתי את השוביניזם הגלום בדימוי הילדה הקטנה עם רגישות קווירית בהחליפי את הביטוי "בני מיני" ב"בני מגדרי"? לא? לא חשוב.
5. ויש לציין שתה עם דבש זה באמת מגעיל. אם יש הפרשה אחת של חיה שאני באמת לא רוצה לשים בפה זה העיסה הדביקה הזאת. אני מעדיף לשתות שתן של גמל.
6. ולזה ייקרא ביזאר גמל.

* עקב תקלה איומה, השתמשתי בתוכנת "אינטרנט אקספלורר", בטח שמעתם עליה, כדי לכתוב כאן. התוכנה הזו מחקה לי באכזריות קפקאית -- קפקאית אני אומר, אטומה ושרירותית וצמאה לדם -- את הפיוט היפה שכתבתי כאן קודם. רגע אחד עמדו פה מילים, מילים יפות ונקיות וטהורות -- עכשיו רק חלל שחור וריק. עכשיו אף פעם לא תדעו מה כתבתי (ואני לא אזכור).
* הערות לסוף השבוע, מדור שאני שוקל להחליף את שמו ל"איחור סוף השבוע", מגיע באיחור שוב, בגלל שגם בסוף השבוע הזה עשיתי ככה: 1. עבדתי. 2. שכבתי חסר תנועה על הספה והשמעתי קולות גרוניים. כשיצאה שבת חזרה חוסר המנוחה שלי. אז עשיתי ספונג'ה.
* אני כותב את הבלוג הזה המון זמן. זה הבלוג הכי ותיק שלי. נחמד לי לקרוא מדי פעם אחורה ולראות איך הוא שתנה. למשל, פעם נורא השתדלתי לשמור על אנונימיותי. איזה תחבולות נקטתי, אילו צעדים קיצונים כדי שמי שבטעות קורא את זה וגם את זה לא יידע. היום אתם יודעים מתי אני עושה ספונג'ה ומה אפשר לצפות למצוא במקרר שלי. יש כל מיני סיבות. אחת מהן היא שממילא מי שקרא גם את זה וגם את זה ידע. הסגנון שלי כנראה צפוי להכעיס. פעם פתחתי כאן עוד פרופיל וכתבתי בו. לא כתבתי בשום מקום שההוא שכותב את זה הוא גם זה שכותב את ההוא. זה לא עזר, כולם ידעו ממילא.
* עוד סיבה היא מה שאני מכנה אפקט פייסבוק. המדיה הישנות של האינטרנט מבוססות על חוקים ועל אתיקה שנוסדו בתקופות שבהן האינטרנט הייתה מקום אחר -- יותר קטן, פחות אינטימי. גם יותר מעניין. בתקופה הזאת, האנונימיות שלך הייתה חשובה. אם היה לך "ניק" ב"פורום", ומישהו קרא לך בשמך, הוא עשה לך "אאוטינג". היום, כמות החברים באתר הזה שיש להם פרופיל בפייסבוק, תחת השם שלהם, וגם רשומים לקבוצות כמו "תשוקות אפלות" או "הדאנג'ן" מפתיעה. האינטרנט משתנה. לא לטובה.
* מעניין אם אפשר לשלם למנקה שתנקה לך את אוסף השירים על המחשב. למה יש לי את "הבצל" מתוך "אלוף בצלות ואלוף שומים"?
* אתם יודעים מה כולם אומרים. כולם אומרים שלבצל יש טעם יוצא מן הכלל.

1. עדיין קודחים לי. אולם כעת המקדחה המייבבת בשקט הגיעה לקרשנדו של יללתה השיפוצית, ואליה כבדרך קרשנדים הצטרפה הסימפונייטה כולה, וכעת הלמות הפטישים, המהווים חטיבת קצב הדוקה, מלווים את רעש מקדחי האוויר, המשחקים וריאציות עדינות על הנושא שהתוותה המקדחה רק יום קודם. מי שרוצה לשכן סופר נרגן בשעות היום בביתו ו/או מתחת לשולחן כתיבתו יתוגמל מינית כמקובל בתעשיה.
2. מדהים, דרך אגב, איך מחמאה אחת, מנוסחת בקפידה וכנה, יכולה לעשות לי לא רק את היום, אלא גם את השבוע.
3. בפעם הבאה, תזכירו לי לספר לכם על אפיית לחם.

1. אני כותב רע לאחרונה. זה השילוב של הצורך לכתוב לפי דדליין, והעובדה שאני מת במוח. שני כוחות חזקים מאוד שהורגים את המילים. זה, והרעש; אף פעם לא שקט באמצע תל אביב, גם לא באמצע הלילה, כשכולם כבר עלו על יצועם; זה בגלל שאין יצועים בתל אביב, והתושבים המסכנים ערים כל הזמן. הנה אפילו עכשיו, ממש שעה וחצי לפני בין שתיים לארבע, מישהו בקיר סמוך קודח. קודח, קודח; קדיחות ארוכות וחלושות כאלו, כמו פיל עגמומי, כמו מישהי שמקנחת את האף ובוכה. איך אפשר לשמוע את המילים כשהמקדחה של מישהו מיבבת בשקט?
2. כבר אמרתם מזל טוב לעטלפית-על?
3. אני גם מתעורר מהשינה בכל מיני שעות משונות, באמצע הלילה; בטח איזה תל אביבי חסר ייצוע החליט לשמוע מושיק עפיה באמצע הצומת ליד הבית שלי ובווליום שאינו מכבד את המעמד; התוצאה היא שאני מגיח מן השינה ובאמתחתי חזונות בדסמים שערורייתיים. שערורייתיים, אני אומר. אני חושב עליהם כמה רגעים ונרדם. בבוקר אני שוכח את הרוב.
4. אני חושש שהדור שהבין את ירוק ואפור פס מן הכלוב.
5. גם ירוק חושש.
6. אני חושב שבשני הפרקים הראשונים של קליפורניקיישן, ששמתי עכשיו במקום לעבוד, ראיתי יותר ציצי מאשר בשנתיים האחרונות לחיי. כמו-כן: מגניב איך כדי להמחיש לנו את הטראומה בלהתחרמן על בחורה שצעירה ממך בשלושים שנה, נתנו את התפקיד של בת השש-עשרה שמזיינת את אייג'נט מאלדר לילדה הקטנה מ"נני".
7. אם לא הבנתם את הקטע האחרון, אשריכם.