ירקרקות האופר

״נרות?״

״לא.״

״ספאנקר?״

״לא, לא.״

״כיסוי ראש? גאג? ויברטור מפחיד?״

״לא.״

״אז מה, בשם אלוהים?״

״היד שלך.״

1% מכות

2% השפלות

1% הפעלות

96% ליטופים

לאחרונה התחילותי לקרוא בלוגים של שולטים.

בשביל השראה, אתם מבינים.

ככה נחשפתי לז׳אנר חדש בכלוב.

אני אכנה את הז׳אנר החדש ״ז׳אנר הדברור״.

הוא נכתב במשפטים קצרים עם שורה ביניהם.

כמובן.

והוא עוסק בדברור הקורבנ--הצי--הטר--נשלטות.

הוא מספר להן איך הן מרגישות.

כמה קשה להן.

ואיך המזור לצרותיהן?

זה הכותב.

זה תמיד בלשון הווה, משום מה.

אני מת על זה:

כשאת למטה.

כשאת חושבת שהכל אבוד.

מה שאת צריכה זה את הזין 4 ס״מ שלי.

הוא משקיט אותך.

מרגיע.

מלמד אותך אספניול.

אחרי זה את מרגישה נקייה.

זכה.

מלאת ברק.

קלה לסירוק.

הכל בזכותי.

לא יודע אם כחבר נושא כרטיס בפטריארכיה (ע״ר) מותר לי להעיר על המקרה אבל היר גואוז ואם חרגתי מסמכותי תנו לי בראש.

זו פרשה שמסעירה מאוד את הקהילה הפמיניסטית, ש״כולן״ הייתה עד לשבוע שעבר אחד האירגונים הבולטים והמרתקים בה, אבל להפתעתי* היא לא עושה הדים בקהילה שלנו, הבדסמית. והיא אמורה, כי למרות שהחלק הקשה בפרשה הוא ההתנהלות של ״כולן״, הרי שלוז העניין הוא ההטרדה החוזרת ונשנית שעברה הפעילה. וההטרדה הזאת? היא הטרדה בדסמית.

מתוך הראיון לקרן נויבך המלכה ברשת ב׳:

המנהלת שלפה מהמגירה שוט – והצליפה לה ביד. "היא שאלה אותי איך זה גורם לי להרגיש, ואם זה 'עושה לי את זה'", מוסיפה נועם וממשיכה ומספרת "היא לא הסתירה את זה – היא סיפרה לאנשים שזה מה שהיא רוצה ממני ושהיא וחבר שלה מפנטזים עליי".

"היא הוציאה אזיקים, סיפרה שהם קנו אותם לאחרונה, ושואלת אם אני רוצה לנסות, כמה הם מחכים שאני אבוא ואיזה כיף זה יהיה. אני יושבת שם ולא יודעת לאן לברוח, אני קופאת".

הבלוג הזה הוא לא בדיוק מקום שבו מחנכים ומטיפים. אבל יש שתי נקודות שאני מרגיש חובה להתעכב עליהן:

1. הטרדה מינית והטרדה מינית בדסמית אינן שקולות. כן, על כולנו מוטלת החובה לא לדחוף את העניין המיני שלנו לחיים של מי שלא הביע בנו עניין. אבל בדסמ הוא הרבה יותר קשה לעיכול והרבה יותר חמור עבור מי שהוא לא במקרה אחד משלנו. כן, לנו זה נעים. אבל עבור רוב האנשים זה מרתיע, בלשון המעטה. הטרדה בדסמית היא גם יותר אלימה, כי, נחשו מה? אנחנו מתעסקים באלימות. ללטף מישהי שלא רוצה את זה -- זה מזעזע. להכות מישהי שלא רצתה בזה -- זה הרבה יותר חמור. החשיבות שבלא לערב במיניות שלנו עוברי אורח גדולה מזאת של ונילים.

2. לכאורה, לבדסמים יש הרבה יותר מקום לדון בפרשה הזאת, כי לבדסמ, מכיוון שהוא מה שהוא, צריכים להתלוות יותר פרקטיקות וכללי התנהגות שידאגו שבזמן שאנחנו נהנים מהקינק שלנו, אנחנו לא מחרבים לאחרים את החיים. צריך להיות פה דיון על איך נפתחים לגבי המיניות שלנו עם אנשים אחרים. צריך להיות דיון, ער ונמרץ ובלתי נגמר, על איך מתחילים עם אחרים, איך מותר לגשת, ובעיקר איך מותר לגעת. בלי הדברים האלו -- ועוד דברים, שבאמת קטונתי מלפרט פה -- המילים שאנחנו אומרים כדי להרגיש בנוח עם עצמנו, כמו SSC, כמו RACK, הן בגדר סיסמאות חלולות.

_________________________________

* אני לא באמת מופתע. אנחנו לא באמת קהילה.

אין לי על מה להלין ואין תלונות בפי. החיים יפים. לפחות שלי יפים. שורה חדשה, אבל, שורה חדשה. 

אני נהנה להגיד מה לעשות, ולהחזיק את כל התשובות בראש, וגם אם אני לא יודע הכל אני תמיד יכול להוריד את הקול באוקטבה וחצי וזה נשמע משכנע. אבל, שורה חדשה, אבל.

לפעמים ממש מתחשק לי לחזור אחורה בזמן ולשנות את הקונפיגורציה כך שתהיה לי אחות גדולה. וגם אם אי אפשר לחזור בזמן, למצוא אחות גדולה חורגת. מישהי בחיים שלי שיודעת יותר ממני ויכולה ללמד. שניסתה יותר דברים ויודעת לעשות דברים שאני לא יודע. שקל לה להוביל, שיודעת לראות יותר רחוק ממני. 

זאת פנטזיה נעימה מאוד והיא רק חצי מינית. 

כאדם צנוע, אני לא צריך הרבה: רק מישהי שיודעת לפתור סמנטל בפחות נסיונות ממני.

(אפשר גם סמנטעל)

אנחנו נפגשים אחרי העבודה לשחק סקווש. הוא קורע אותי, הראש שלי לא בתוך זה. במקלחות הוא שואל "מה חשבת לגבי הערב?״ אני משפיל מבט, אומר שלא חשבתי על זה עדיין.

בדרך כלל אני לוקח אוטובוס הביתה אבל הפעם הוא מסיע אותי.

״...ובכלל לא גמרתי את כל המנות קרב!״ הוא מכריז.

״אחי, גמרת את כולן״, אני צוחק, ״בלסת אותן, אפילו את המקולקלת״.

אנחנו צוחקים. זכרונות זו דרך זולה וקלה להסיח את הדעת.

״וגם אם כן״, הוא אומר, ״אח שלך ישב יומיים במארב, לא תפרגן לו?״

״מפרגן, מפרגן״.

* * *

היא מקבלת את פני בדלת והיא מתרפקת ונינוחה בידיים שלי, בשמלה הזאת שאני אוהב. ״אני אביא לנו שוטים״, היא אומרת, במלעיל, ואנחנו יושבים בסלון. גם הוא נינוח מאוד, רק אני יושב קפוץ על החד-מושבית. ״גיים טיים״, הוא אומר לי וקורץ. היא שמה איזה תקליט אבל הוא מנגן כל כך בשקט שקשה לדעת מה זה. היא מגיעה עם האצבעות בתוך שלוש כוסות ובקבוק וודקה בבית השחי ומניחה אותם על השולחן בסלון. כשהיא מתכופפת למזוג אני רואה שהיא לא לבשה תחתונים, והיא מגניבה מבט אחורה וקורצת גם היא. היא מגישה לי את הכוס שלי ומחייכת חיוך אכזרי מאוד. היא מרימה את שתי הכוסות הנותרות, מקפידה להתכופף בשבילי, ומתיישבת על הברכיים שלו. הוא לוקח ממנה את הכוס.

״יש לי קראש מטורף עליך״, היא אומרת לו. ״ידעת?״

״הוא סיפר לי״, הוא אומר. הם אבודים בעיניים זה של זו. אני לא קיים פה.

״לחיים״, היא אומרת ומרימה וכולנו שוטים במלרע.

״טוב״, היא אומרת, ״אני הולכת להתרענן מה שנקרא״. אנחנו נשארים לבד.

״אתה רועד״, הוא אומר לי. ״שחרר אחי״.

״קל להגיד״, אני אומר לנעליים שלו.

״וגם אם לא״, הוא אומר, ״יש לה קראש עלי. פרגן לאחיך״.

״מפרגן״, אני מסנן, והיא נכנסת פנימה עירומה.

היא הולכת בין המבטים העגולים שלנו, כולה חמוקיים מענטזים ברישול מכוון. היא מושיבה את הישבן העגול, העירום שלה על מכנסי ההתעמלות שלו ואומרת משהו אידיוטי כמו ״אוהב מה שאתה רואה?״ והוא מחייך בזמן שאני לופת את מסעדי הכיסא ומנסה לא לעקור אותם מהמקום. הוא מושיט אצבע ומלטף לאורך הזרוע שלה, והיא מלטפת לו את הפנים. הוא מועך לה את השד ביד שניצחה אותי בסקווש לפני שעה קלה. היא מושיטה יד לריצ׳רץ׳ שלו. כשהם מתנשקים הוא חופן לה את התחת ואני בוהה בכוס שלה שנגלה דרך הפלחים ומהמרחק הזה אני מבין, אולי החלק הכי מעליב של הערב, שלמרות כל מה שהיא אמרה לי על הנושא לאורך השנים, בשבילו היא דווקא בסדר עם לגלח. היא גולשת לרצפה ומורידה לו את המכסיים באלגנטיות ראויה לציון, ואומרת ״אל תתנו לי להפריע לשיחה שלכם״ בזמן שהפה שלה מתלבש על הזין של החבר הכי טוב שלי. הכוס החלק שלה קורץ לי מהרצפה. 

״אז איך בעבודה?״ הוא שואל ומתרווח, מניח את כפות הידיים מתחת לראש. בינתיים, הראש שלה עולה ויורד במרץ.

״אני... אני לא יודע, אני מעדיף שלא נ--״ היא מרימה אצבע מאיימת אחת בלי להפסיק למצוץ ואני משתתק ומתעשת ואומר, ״האמת וואלה נחמד״.

״הבוסית החדשה נחמדה?״

״נחמדה״, אני מאשר ומתחלחל כשאני שומע אותו נאנח ממש באמצע המילה שלי. זה מרגיש לי חצוף, לא יודע להסביר למה.

״תמשיך תמשיך״, הוא אומר לפרצוף חסר הדם שלי, ״אני יכול להתרכז בשני דברים״.

אני מתאר את הקטע עם הבוסית החדשה לאף אחד. היא משתנקת על הזין שלו, זיעה מבהיקה על הגב שלה. הוא עוצם עיניים ונאנח. אפילו אני לא מקשיב לעצמי. היא מרימה את הראש לקחת אוויר, והוא תופס לה בשיער ומושך אותה אליו, מושיב אותה על הברך שלו ומעלים אצבע אחת, ואז עוד אחת, בתוך הכוס שלה. כשאני מסיים את הסיפור אני מבין שהזין שלי עומד, שהוא עומד כל כך חזק שתיכף ייקרעו לי המכנסיים. היא גונחת ומתפתלת, כמו שהיא עושה כשממש נעים לה, והיא מניחה יד אחת על החזה שלו, כדי לרסן אותו, ובקול מסומם מחרמנות אומרת, ״מותק היה משהו שרצית לבקש ממנו, נכון?״ ומכוונת אלי את מבט הטורפת שלה.

״נו״, אני אומר ויודע שזה לא יעזור, ״נו אנחנו כבר בתוך--״ ועוד פעם אצבע אחת מאיימת. הוא מסתכל על האצבע שלה, ועל המבט שלי, ונראה שהוא מבין הרבה דברים חדשים עלי, דברים שלא רציתי שהוא יידע. ״נכון״, אני אומר.

״תשאל״, הוא אומר.

״אתה...״

״זאת לא שאלה אחי״, הוא אומר והיא מרימה גבה.

״אתה מוכן בבקשה״, אני אומר.

״אין צורך למתוח את זה״.

״אתה מוכן בבקשה לגמור בתוך אישתי?״

״בשמחה רבה״, הוא אומר, קם ולוקח אותה לחדר השינה שלנו.

אף אחד לא אומר לי לבוא אז אני נשאר לשבת שם על החד-מושבית ולהקשיב. די מהר הסלון מתמלא בגניחות שלה. אני מנסה לחשוב עליו במקלחת, לעשות השוואות לא בריאות. אני נוגע קצת בזין התפוח שלי ומרגיש אשם. שניהם גונחים וצועקים. קצת תיאטרלי, אני חושב, ואז מבין שהם צועקים את השם שלי. אני הולך לחדר השינה. הדלת כבדה לי באופן לא רציונלי, ולא במקרה. אני פותח את הדלת לראות את הרגליים שלה פשוקות ואת התחת שלו ממש בין שתיהן, עולה ויורד, עכשיו בקצב של מרתון, לא ספרינט.

״שומע אחי״, הוא אומר בלי להפסיק, ״יש משהו שאני אוהב ככה לפני שאני גומר״.

״אני מקשיב אחי״, אני אומר. היא מצחקקת.

הוא מתאר מה הוא אוהב והיא משמיעה קולות של אורגזמה קטנה, ככה, רק מהתיאור.

אני מתקרב אל המיטה ויורד על הברכיים. אני מתקרב וזה לוקח חצי שניה במציאות ונצח בראש שלי. אני מצמיד את האף בין שני פלחי התחת שלו. אני מוציא את הלשון מהפה ומלקק לו את הביצים. אני מפרגן לו ככה עד שהוא גומר בתוך אישתי.

חשוב לאמץ, לא לקנות.