יש לי שש שקל על המיטה.
אל תתווכחו איתי. זה לא שישה שקלים. זה שש שקל. אני יודע, כי שקלים נוטים להיות קרים יותר מסדינים; וכל פעם שאני נכנס למיטה, אני משתנק בקול, "איי! שש שקל!"
העניין הוא שהם שם כבר כמה זמן. כמה, אין איש יודע. ייתכן ששכנו שמה מימים ימימה, נחבאים מתחת לכרית השניה או מסתודדים בקפל סודי במזרן. לפני כמה ימים הם זחלו ממקומם והתמקמו בשטח שניתן לכנותו "מקום הנחיתה הטבעי לרגל של ירוקאפור".
כל לילה אני מקלל את השש שקל ושם אותם בצד השני של המיטה. כל יום הם זוחלים בחזרה, זחילת מטבעות כזאת, וחוזרים כדי לצפות לבואה של הרגל. העניין הוא בזה שאני אף פעם לא שם אותם בכיס, נגיד. או לפחות על השידה. רק מזיז קצת על המיטה. משהו משונה קורה לי. אני לא עושה ספונג'ה, לא חלונות, לא כלים. פעם הכיור שלי היה עמק; היום הוא הר. אנשים אומרים, גבר, אתה צריך עוזרת! אני אומר, לא, אני צריך להרים את השש שקל מהמיטה.
לפני 16 שנים. 29 בנובמבר 2007 בשעה 21:41
