״הבעיה היא הנגר המזדיין הזה״, אני מעיר בזמן שאני מצמצם את הז׳ו.
״כבר 2012״, היא אומרת, כי זאת השנה בסיפור הזה, ״מי קונה רהיטים מנגר״.
״אני אולד פשנד״, אני מעיר לעצמי. הריזוטו מוכן ולכן אני עורם אותו על שתי צלחות, מעמיד על כל אחת את הסטייק, מזלף את הז׳ו. כמו שאנחנו רואים, בסיפור הזה אני יודע לבשל.
אני מגיש לה צלחת והיא אומרת ״הבעיה היא שאני ממש אוהבת שולחן״.
״כן?״
״כן״.
היא מרימה גבה. זה נחמד, מדי פעם, שהיא נותנת לי לאלתר.
אני יורד על הברכיים ומניח את הצלחת שלי על הרצפה. אני מושיט את שתי הידיים קדימה, כמו שולחן. היא חותכת את הסטייק ומסתכלת על הטלוויזיה מעל הראש שלי.
״למה הידיים שלך רועדות?״
״חם. וכבד״, אני אומר. האוכל שלה נראה טעים.
״למי אתה מתקשר מחר בבוקר?״
״לנגר״.
היא מעיפה בי מבט מחודד וממשיכה לאכול.
״תביא את הצלחת שלך״.
אני מפנה את שלה ומביא את שלי. מושיט ידיים.
״גם זאת חמה?״
״כבר לא״.
היא מנסרת בסטייק לחתיכות קטנות. הוא כבר קר ופסים לבנים של שומן קרוש מעטרים את הפיסות.
היא מניחה את הצלחת על הרצפה בינינו.
״שלב את הידיים מאחורי הגב״, היא אומרת.
אני משלב.
״תאכל״. ובמילה הזאת היא חוזרת לצפות במה שזה לא היה ששידרו ב-2012. גלגל המזל?
אחרי שעה קלה היא מעירה, ״אל תתקשר לנגר״.
