|
|
|
עוד שעתיים לארוע הגדול.
אני מרגישה שאוטוטו אני חוטפת התקף לב, עבודה של חודשיים עומדת להסתיים.
בטח תהיה נפילת מתח אחרי זה, בטוח תהיה המון התרגשות תוך כדי, רק שאני לא אתפרק שם,
אני כל כך על סף.
אלוהים, תעשה שיקרה לי משהו ממש טוב בקרוב, מחר הכי מתאים,
להתעורר בבוקר ולגלות שהכל היה סיוט אחד גדול ושאפשר לקום ממנו, שהכל יפתר בשניות.
אני לא יודעת כמה זמן אפשר להמשיך את הגיהנום הזה,
ברור לי שאין צדק בחיים אבל יש גבול לכל אחד,
איך זה? איך זה ששום דבר לא מסתדר, שנים על גבי שנים על גבי שנים?
אפילו הכוסיות כבר לא עוזרת.
אוטוטו תהיה ריקנות,
הנשמה חוזר לחו"ל,
המשפחה נוסעת לחו"ל ולראשונה בחיי אני זקוקה להם קרוב וזה מלחיץ אותי.
אוטוטו הארוע הגדול יהיה מאחורינו,
אוטוטו לא תהיה ברירה אלא להתאפס על עצמי ולהתחיל הכל מחדש,
חיים חדשים.
קיבלתי כמה עצות טובות השבוע,
אפילו מאחותי,
מי היה מאמין שיהיו לה יציאות מוצלחות.
אני חושבת שיש לי המון מזל רק מתוקף העובדה שאני בסדר עם עצמי.
זה העולם שזורק לי את הכאפות המצלצלות האלה ובגלל זה קשה לנשום או לישון.
אבל כשאני עם עצמי, בשקט שלי, אני ממש גאה בי ומאד מרוצה ממי שאני.
אין לי יותר שום צורך למצוא חן בעיני מישהו,
אין לי יותר צורך להוכיח משהו למישהו,
אין לי יותר צורך להסתיר את עצמי.
זה הרבה.
זו תחושה נוראית, הפחד מלהתמודד עם העובדה הזו, שאני יותר ויותר פשוט לא סובלת אותו, את מי שהיה הכי קרוב אליי בשנים האחרונות.
המילה הזו שאני חוזרת אליה שוב ושוב, שליטה - לא נוטשת.
הרי אם רוב בני האדם היו מודעים לצורך שלהם ועד כמה הוא מחבל להם ביום יום,
הם היו עושים מה שכל אדם עושה באופן שפוי בטוח ובהסכמה, מפנים כמה שעות בשבוע ושולטים בבן אדם שמאפשר להם, מאהבה, מצורך שלו לאבד שליטה.
סוג של תרפיה, אני תמיד חשבתי כך בכל אופן, שסשן הוא תרפיה.
יש כאלה שזקוקים למסז', יש כאלה שזקוקים לסקס ונילי ויש כאלה שזקוקים לקצת יותר, אבל כך פורקים את זה.
ואלה שעסוקים כל כך בלשפוט את הסוטים, לא עולה על דעתם כמה נזק הם עושים סביבם, רק בגלל הצורך הזה, בשליטה.
ישבתי בבר לפני כמה ימים, עם הגבר היחיד שעשה לי את זה ממש בשנה האחרונה, למרות שניסיתי להתכחש לזה רוב הזמן.
הוא שוב זרק את כל הרמזים האלה שאני אף פעם לא מבינה ולמרות הכל שקענו כמו פעם בשיחה כיפית, עד שזרזיף של ספריי ניקוי השתלט על שנינו, כי לא' בא ככה.
וכששאלתי אותו למה הוא עושה את זה הוא אמר שאם אני אפסיק להדבק אל הבחור אני לא ארטב.
איך הנשמה אמר? "חס וחלילה שאמא לא תהיה של אף אחד אחר..."
ואני פתאום קולטת איך יש מצב שכל הדברים שכביכול הבחור ההוא אמר עליי לא', אולי לא נאמרו בכלל.
אבל הוא חבר שלו והשליטה כרגיל בידיים שלו.
הוא עושה לי את הקטעים האלה שוב ושוב, שנים על גבי שנים ואני מאפשרת.
ואני לא רוצה לכעוס עליו או לחשוב שהוא בן אדם מכוער כי אני באמת אוהבת אותו אבל הוא מזיק לאיכות החיים שלי.
ישבתי עם הנשמה על בר אחר השבוע, (איזה כיף שהוא קצת בארץ), ורק אחרי שחזרתי הביתה הבנתי שחלק מההנאה של להיות איתו היתה גם שלא הייתי בלחץ,
מהזפטה הקרבה, מהמניפולציה שמחכה לי בפינה, ויכולתי להנות באמת מחבר.
אוף.
שבוע של התפרעויות אוכל ואלכוהול והנה עלה לו קילו, סססאממק!
ארוע היעד הוא בעוד עשרה ימים בלבד ואני חייבת להוריד שלושה קילו עד אז ודווקא עכשיו התקיעות הזו.
אני מרגישה שאני גם מאבדת את האנרגיות והמנטרות ולאט הכל מתמוסס לי בין הידיים,
לא יודעת איך לחזור לזה.
כשהייתי צעירה תמיד אמרו לי שאני דומה לשחקנית מסויימת.
גיליתי שהיא הצטלמה לפלייבוי לפני כמה שנים ואני מנסה לבהות בתמונות שלה ולהגיד לעצמי -
תראי! ככה את יכולה להראות! אין סיכוי שמישהו יעמוד בפניך אם תראי ככה.
וזה לא עובד.
אוף.
יש עכשיו את בוגי נייטס בטלויזיה.
פתאום נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה.
הייתי אז נשואה, גרנו בקינג ג'ורג' והלכנו ברגל לקולנוע סמדר.
בדרך חזרה הייתי בעננים, היה לי ברור שראיתי את אחד הדברים הכי חזקים שנעשו אי פעם.
הלכנו דרך רחוב כרמייה, הרחוב הכי יפה בירושלים ושרנו בקולי קולות ELO.
חשבתי על כך שלפעמים נוסטלגיה של זימה והוללות יכולה להיות קסומה למרות הסוף המר והתבאסתי קצת שאני נשואה ובורגנית ותמו הימים האלה בשבילי.
אם מישהו היה מספר לי מה עומד לקרות לא רק שלא הייתי מאמינה,
הייתי מתערבת איתו אפילו על מיליון דולר שאין מצב שבעולם!
ואיזה מזל שהכל התהפך ככה.
אבל הגיע הזמן להיות מופתעת שוב,
וגם קצת זימה רצויה בהחלט.
אני רוצה לאהוב את העיר הזו, אבל אני לא מצליחה.
כולם פה נחילים ועדרים ואני מבוהלת מהכמויות, מהאטימות, מהשחצנות, ועל מה?
אולי זה כמו כשחזרתי מהאיים לבנקוק וקיבלתי את התקף החרדה הראשון שלי.
ומאז הרי בכל בית אני מנסה לייצר מחדש את הבונגלו ההוא על החוף, והבית הזה הוא ממש אי בפני עצמו.
אני נלחמת בג'וקים ונמלים מתחילת הקיץ, ככה זה כשאתה חי בג'ונגל,
ועדיין הם פחות מפחידים אותי מהאנשים כאן.
אולי זה פשוט השוק, אחרי שנה שבה כמעט ולא ראיתי אנשים ורק עבדתי ופתאום הכל משתנה,
יש לי זמן ויש לי אופציות אבל אני לא יודעת עדיין לנצל אותם.
רק שהאיכסה הזה יעבור כבר, יש לי כזה ניסיון רע מול המערכת המשפטית המחורבנת במדינה הזו,
זה גומר אותי המאבקים הללו.
חבר אמר לי פעם שיש לי יכולת מדהימה להתפרק ומיד לאסוף את עצמי ולהמשיך הלאה.
ברגעים האלה של ההתפרקות, קשה לי לראות אותי יוצאת מזה.
אבל באמת שלא תהיה ברירה בסוף.
חוץ מזה שחבל לבזבז את העובדה שאני שתי דקות מכוסית ולא לתת לעולם ולי להנות מזה.
אני לא חושבת שאי פעם אני אצליח לקנות שוב את המשפט הזה, שבני האדם ביסודם, כולם טובים.
אני חושבת שהמין האנושי הוא בעיקרו רע וכשהוא טוב זה מתוך אינטרסים אישיים.
אם מישהו עדיין קונה את האשליה הזו, אני מציעה לו לקרוא את "נוטות החסד".
אבל יש יחידי סגולה, יהלומים נדירים שכאלה ובדרך כלל יש לי את הכשרון להכניס אותם לחיים שלי ולשמור אותם שם.
רק כשנכנסים לעולם העסקים, אי אפשר לעשות את הבחירות האלה ושם אין סנטימנטים והרוע מזוקק ומושפרץ לך בפרצוף.
אם עד היום קיטרתי על שבועות קשים, זה כלום לעומת מה שעברתי השבוע והחודש שאני עומדת לעבור.
אבל הוא יעבור ואני אתחיל חיים חדשים, והפעם אני גם אהיה כוסית, ואלוהים כמה שזה עוזר, אם היו מספרים לי לא הייתי מאמינה כי זה אמור להיות דבר כל כך שטחי, אבל זו הרגשה מדהימה.
ומפתיעים אותי לטובה כל מיני אנשים שלא ציפיתי מהם והמשפחה שלי בכלל מדהימים אותי בתמיכה ובעזרה.
רק א', שבר לי את הלב לרסיסים השבוע.
אמא שלי אומרת שהגיע הזמן, שזה לא קשור לאם הוא חבר טוב או לא, שהגיע הזמן שאני אפסיק לשים את עצמי במקום שני ושמעכשיו אני אדאג לי.
כי בסופו של היום היא צודקת, והוא יש לו את האג'נדות שלו וכך עוד כל מיני אנשים.
והגיע הזמן שהאג'נדה שלי תהיה במקום הראשון.
בדיוק חודש לדיאטה ואפילו אני בשוק מגודל ההצלחה.
אולי אני אלך עם זה ממש עד הסוף ואנסה להוריד עוד 7, באמת להיות סופר-כוסית, לא לתת לאף אחד את היכולת בכלל להתעלם.
לפעמים זה מצחיק הקטע הזה של להסביר כל פעם מחדש לאנשים למה אני עושה מה שאני עושה, כי זה נשמע להם פסיכי לגמרי.
אבל השבוע היה פרק ב"האוס" על בחורה שנאנסה והוא מסביר לה שהיא מתעקשת לדבר רק איתו כדי להחזיר לעצמה את השליטה.
חברה ראתה והתקשרה להגיד שהיא סוף סוף מבינה.
מילת המפתח היא שליטה, ביחסי בדס"מ.
ביחסי נאנסת עם העולם, זה הופך לצמד מילים - החזרת השליטה.
אבל זו אשליה, לאף אחד מאיתנו אין באמת איזו שליטה במשהו ביקום הזה בכלל וברור לי שאם הייתי מרגישה חזקה ומצליחה לפני 7 קילו, היה לזה את אותו האפקט.
אבל אנחנו בני אדם, חלשים ושטחיים, נתלים בחיצוניות כאיזה מפתח להצלחה ומה לעשות שכשאתה מאמין במשהו, רק אז זה עובד.
באסה - החזיות מתחילות להיות גדולות עלי...
סבבה - מ"זאתי עם הלחיים" אני הופכת להיות אחת עם עצמות לחיים.
