לפני 15 שנים. 20 ביוני 2009 בשעה 6:02
הנה צנח לו עוד חצי קילו, למרות ארוחת השחיתות של אתמול.
ואתה יקירי, "האדון המתחבא".... הפסדת בהתערבות!
רומא לא נבנתה ביום אחד
לפני 15 שנים. 19 ביוני 2009 בשעה 14:54
המשיח חזר מחו"ל, אמר שהביא לי המון קארמה טובה ושמעכשיו הכל יהיה בסדר.
בשבוע הבא הוא יבוא לכמה ימים לעשות לי שאנטי בבית.
זה מדהים איך הכל משתנה בתנודות כאלה פתאומיות,
העסק משתנה,
אני מרזה,
חברים שנעדרו חוזרים והנה אוטוטו גם הנשמה מגיע לביקור.
PASS THE VIBE ON.
לפני 15 שנים. 16 ביוני 2009 בשעה 10:06
ניסינו השבוע לנהל שיחה כמו של פעם, רק שמאז שהבנדיט הקטן התחיל ללכת זה הפך להיות סוג של אולימפיאדה.
לילד הזה אין פחד, הוא מתאבד על כורסאות ושפיצים של שולחנות כאילו הם פופים ענקיים ושתינו מתתרסקות אחריו בניסיון למנוע אסון.
בעלה מסתכל עלינו מהצד ומצחקק "איזה יופי אתן משחקות!"
אנחנו נזכרות באיך הכרנו כשהיא היתה רווקה הוללת שאהבה לזיין בעיקר ערסים מלאי גורמטים, זה היה הקינק שלה, ואני הייתי גרושה הוללת שצעדה בג'ונגלים כדי לשלוח
עוד אי מייל צייתני ל"מאסטר".
מאז כמה מים זרמו בנהר וכמה השתנה בחיים של שתינו, היא פתאום נשואה לחננה אשכנזי ואם לשניים ואני ונילית מתנזרת, בעלת עסק וסלבריקה בהתהוות.
אנחנו מזועזעות מחוסר הפחד של הבנדיט ומצד שני מלאות קנאה, כי ככל שהשנים עוברות כולנו נעשים רק יותר ויותר פחדנים.
אני מסתכלת על דברים שעשיתי רק לפני ארבע-חמש שנים ואני לא מבינה איך היה לי אז את האומץ, היום אין לי כמעט, הפכתי לפחדנית מורשה.
היא היתה ההפתעה והמתנה שקיבלתי על כך שהעזתי לעשות משהו שלא עשיתי בחיים ולא האמנתי שאי פעם אעיז.
כל האנשים בחיים שלי הם סוג של הפתעה ומתנה ויש לכולם דבר אחד מאד ברור במשותף - הם אמיתיים.
הם לא חיים בסרט, הם מציאותיים להחריד, הם לא מנסים לייפות שום דבר ולזייף, אבל הם מוצאים את היופי בין ערימות הכיעור.
הם לא חושבים שמישהו חייב להם משהו, הם לא עוסקים כל היום ב"אכלו לי שתו לי" והם לוקחים אחריות מלאה על המעשים שלהם.
השבוע הסתכלתי על עוד איש מתנה שקיבלתי מחבר אחר,
הוא עמד בגינה, כולו זורח כהרגלו וצעק "נראה לי שעליתי על עץ מוחיטו!" ואחר כך הוא נתן לי המון מוזיקה חדשה במתנה.
האנשים האלה, ההפתעות והמתנות של החיים,
אתה זוכה להכיר אותם רק כשאתה משיל את הפחדים שלך או לפחות מתמודד איתם.
ואני כרגע תקועה, לא מצליחה אפילו להשיל עוד חצי קילו, למרות שהדיאטה בעיצומה וללא חטאים וזה משל מובהק בעיני לעובדה שהפחדים שלי עוצרים לי את החיים.
וזו התמצית הרי של החיובי והיפה שבחיים, ההפתעות.
שוב צריך לחשוב על הפרמידה ועל איזו אבן אני צריכה לוותר.
לפני 15 שנים. 12 ביוני 2009 בשעה 14:22
איכשהו, למרות שהמצב די חרבאנה, אני מתנחמת בהצטמקות.
כל משבר, כל אכזבה, משתננת לה במוחי אותה המנטרה שוב ושוב -
כו-סית! את הולכת להיות כו-סית!
וזה ממש מנחם.
אומרים שבלונדיניות נהנות יותר, כנראה שלעולם לא אדע, א' פעם אמר לי שהדבר היחיד שיפתיע אותו בחיים הוא אם אני אצבע לבלונד, אין מצב שזה יקרה.
אבל אני הולכת ומשתכנעת שלכוסיות יותר קל, יש להן יותר אופציות וכרגע המטרה היא להגדיל את האופציות שלי, אז אני לא מוותרת.
4 קילו בשבוע וחצי זה מכובד ביותר והשילוב עם הפילטיס מדהים, הגוף מקבל צורה חדשה וזה כיף.
ישבתי השבוע באיזה בר עם חברה וראיתי מישהו שהיה מאד קרוב אלי וירטואלית במשך תקופה ארוכה.
מעולם לא ראיתי תמונה שלו אבל ידעתי שזה הוא, האינטואיציות שלי הולכות ומתחדדות עם השנים.
שוב ושוב מדהים אותי הפער בין וירטואליה למציאות, לדרמות המיותרות לעומת זוועות החיים, וממשיך להפתיע אותי כיצד אנשים לא מצליחים להפריד בין השניים.
היה במפגש הזה משהו מזכך, למרות שלא היה שום מפגש למעשה.
נראה לי שיחד עם הקילוגרמים נושרות גם הרבה מועקות.
לפני 15 שנים. 5 ביוני 2009 בשעה 12:55
גם ביום הכי מסריח בעולם אפשר להתנחם בכך שכבר ירדתי שלושה קילו.
לפני 15 שנים. 1 ביוני 2009 בשעה 4:33
חלמתי בלילה שאיזו בחורה גונבת לי את הבושם ושאני מתעוררת בבוקר לגלות שהלוטוס שלי נבל.
התעוררתי בריצה לגינה לגלות שהוא חי ושלם ומלבלב ולידו גם הסחלב שהתחדש במלוא פריחתו.
אם פרויד היה בחיים הוא היה מסתכל בי במבט מזלזל ופוטר את הבנאליות הפתטית של החלום הזה בהינף יד.
באמת שלא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין עד כמה נושא המיניות והנשיות שלי רגיש.
אבל אולי הדיאטה תעזור במשהו.
ישבתי אתמול עם חבר במסעדה צרפתית - הוא מטביע כל חלקת אלוהים קטנה בחמאה ואני עם אוכל הדיאטה שלי.
התערבתי איתו שבעוד חודש נשב שוב לארוחה ואני כבר אהיה חמישה קילו פחות.
היה נחמד מאד לגלות אחרי החלום המעצבן הזה שכבר צנח לו קילו אחד.
לפני 15 שנים. 31 במאי 2009 בשעה 4:42
אז המצב הרבה יותר גרוע ממה שחשבתי.
הייתי בטוחה שאני צריכה להוריד 8 קילו אבל מסתבר שצריך 11.
מצד שני, אולי אני צריכה לקבל, הרי הגוף שלי התחרפן בחצי שנה האחרונה ואין לי יותר לוח זמנים מדוייק.
מקסימום פתאום תהיה ירידה דרסטית.
משימות להיום: קניות אוכל מיוחד לדיאטה ושיעור פילאטיס.
ועבודה עבודה עבודה.
לפני 15 שנים. 30 במאי 2009 בשעה 13:02
איכשהו השבוע נהרס לי מסמך הוורד שהכיל את כל הפוסטים שאי פעם נכתבו בבלוג הזה.
א' נכנס להיסטריה, למרות שהוא מעולם לא קרא אותו, אינסטינקטיבית הוא חשב על המשמעות של הכתיבה שלי ועל הערך הנוסטלגי וכבר עמד להזמין ניידת טיפול נימרץ מחשבית.
אבל לי זה לא מזיז.
בגלל שהיה יומולדת לא מזמן, יצא לי לעבור על כל החומר ובואנה, זה שיט זה.
נתחיל מזה שהכתיבה שלי כבר מזמן לא משהו, בעיקר כי אני כבר לא כותבת לעצמי אלא לקהל. נעבור משם לעובדה שהחיים שלי די מסריחים בחמש שנים האחרונות ואני לא רואה סיבה לבהות בזה שוב ושוב.
ונסיים בכך שאני מקבלת יותר ויותר סימנים שאני חייבת להפסיק להחשף כך בפני הוירטואליה ולהתחיל להפתח לאנשים אמיתיים.
יש כאן הרבה אנרגיות שליליות.
ללא ספק יש גם אנשים טובים שאני לא מכירה אבל את אלה שאני כן מכירה כבר מזמן העברתי לחיים האמיתיים שלי ואת הרעים אני מריחה כאן כל הזמן ואני מכירה אותם מספיק טוב כדי להכיר את ה"איחולים" והשקרים והרשעות.
אין סיבה יותר לחלוק איתם דברים שהם לא ראויים להם.
כמו שאני מכירה את עצמי בטח יברח לי איזה פוסט "רגשי" מדי פעם אבל בעיקרון זה הופך להיות מעכשיו בלוג אחר.
ככל שאני חושבת על דייטים והיכרויות וסקס וכל הדברים האלה, אני מבינה שיש דבר אחד שמונע ממני בכלל להתחיל.
לא טוב לי עם עצמי, פיזית אני מתכוונת וזה משפיע נפשית.
אני חולמת בלילות שאני רצה וגומעת מרחקים אבל במציאות, נכון לעכשיו זה לא מתאפשר לי.
זה לא שאני לא בכושר, אני עובדת בעבודה פיזית קשה וכולי שרירים אבל אין על התחושה של פעילות אירובית אמיתית, בעיקר מבחינה רגשית.
הייתי כבר מידה 54 בחיי והייתי כבר מידה 36 בחיי - בשני המקרים זה היה דוחה, זה לא יפה לי.
אני בכלל הרבה יותר נגעלת מבחורות רזות מאשר מבחורות שמנות, ואין לי כוונה להעליב אף אחד, זה עניין של טעם, מאותה הסיבה שאני מעדיפה בלונדינים.
אבל היום דווקא במידה 43, איכשהו ממש ממש מגעיל לי ואני חושבת שהגיע הזמן לחזור למידה המועדפת עליי, הלוא היא 40.
ואין, אין על התחושה הזו של "אני כוסית!"
אז הבלוג הזה הופך להיות בלוג דיאטה, ומי שרוצה להצטרף מוזמן, סוף סוף אפשר לכתוב לקהל במצפון נקי כי אני ארגיש פאדיחה רצינית אם אני לא אעמוד בתנאים שאני מציבה לעצמי.
ואם מישהו רוצה "תמריץ" כדי לעודד אותי בעניין, ביחוד באתר של בדס"מ - נשאלת השאלה הרי למה פה ולמה זה רלוונטי?!
כי זה יסתיים בסקס, וכל מי שאי פעם קרא אותי יודע שאין עלי, אף אחד לא כותב כמוני על סקס 😄
חג שמח.
לפני 15 שנים. 23 במאי 2009 בשעה 7:04
הדרך היחידה שאני מכירה "לשחרר" היא כתיבה אבל גם זה לא עוזר בזמן האחרון.
אני חיה על גבול של כאלה ניגודים שזה מטריף אותי, תמיד נזכרת במשפט הזה שאומרים עלי, שכלום אצלי הוא לא כמו שנראה, אז אני יודעת איך נראה אבל מה ה-באמת?
העיתון של המדינה הכתיר אותי רשמית בתור "הדבר הבא" אבל נפש חיה לא נכנסה או קנתה אתמול חוץ מלנזוף בי על כך שאני לא "עממית", כרגיל.
אני רוצה לעזור ולהיות שם בשביל האנשים שהכי קרובים אלי, הכי עוזרים לי והכי זקוקים לי אבל הם כל כך מתחשבים במצבי ולא מאפשרים.
ויש את אלה שרק מקשים עלי יותר ויותר.
ואולי אני כך בגלל העייפות ואולי כי לצערי ביום המנוחה שלי אני צריכה לפגוש את הבחורה שעושה לי הכי רע בעולם והיא תמיד שם לעשות לי רע, לפגוע, דווקא, הכי דווקא שיש, בשמחות שלי, בעצב שלי, היא לא מרפה המפלצת ואי אפשר לגרש אותה לשומקום כי היא אחותי.
אני רוצה להרגיש טוב, להיות עירנית וחיונית, כי אני יודעת מה לעשות ולאיזה כוונים לקחת את העסק ואני אופטימית, גם לגבי מצבי האישי, אני יודעת שבקרוב יחזרו הדייטים והזיונים ויהיה בסדר.
אבל המשפחה שלי עושה לי רע ולא מכבדת גבולות ובמקום להתלהב מגודל הכתבה ומגודל התמונה, כרגיל מתייחסים לזה כאל כלום, מזכירים לי שוב ושוב עד כמה אני "מקולקלת".
אני מתגעגעת לחברים שלי אבל הנסיבות מצמצמות את זמן האיכות שלנו לאחרונה ואילו יכולתי לפחות לנצל אותו למנוחה אולי הייתי מגלה מה יש שם כרגע, מה זה "ה-באמת" שלי.
לפני 15 שנים. 16 במאי 2009 בשעה 18:39
תחמנו אותי, מרחו אותי,
שני ליצנים אלה,
אין עליהם!
מתנת היומולדת הכי שווה שקיבלתי מזה עידן ועידנים.
מי שלא חווה מסאז' שוקולד, לא חווה מעולם.