רומא לא נבנתה ביום אחד

המפלצת כבר לא פה,
ואני אולי כן, לא יודעת.
אני עוברת תקופה מאד קשה, פיזית, נפשית, הכל מסובך יותר ויותר ואין מרגוע, אין שחרור או הקלה.
אבל החברים שלי, שיהיו בריאים, כל כך תומכים ועוזרים וסבלנים, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהם, באמת שזכיתי בפיס.

בהופעה אתמול ישב לפני איזה בחור, הסתכל והסתכל אבל אני לא שם, אני לא יכולה להתמודד כרגע עם ילדון צעצוע, אני צריכה את סמל היציבות, הבגרות והגבריות והסבלנות בעיקר.
ואז הגיעה איזו בלונדה והתיישבה לידו, הוא המשיך להסתכל לאחור, כאילו שואל אותי אם לוותר עליה, שאני אתן סימן – אבל אני קיר, כל כך טובה בזה.
בסוף ההופעה הם כבר היו בהתחרמנויות עזות וזה הדהים אותי, איך בשעתיים אנשים שלא מכירים מתקדמים לשלבים האלה - לא ממקום שיפוטי, אלא באמת מרצון להבין, כמו הילדה ההיא מהיוגורט, אני באמת לא מבינה איך אנשים יודעים לעשות את הדברים האלה.

בדרך הביתה עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, להתנתק מהעולם ולהכנס לפנטזיות שלי – שמתי לי את ההופעה של ג'יל סקוט בפריז באייפוד ודמיינתי שכל נחילי האנשים יצאו מההופעה המדהימה שלה ולא מהאכזבה שחווינו וראיתי איך אני עומדת מולה ושרה ורוקדת וצועקת לה שאני אוהבת אותה.
אבל המלכה האם בחופשת לידה ולא צפוי לה שום טור בקרוב,
ואני אאלץ להתמודד עם המציאות הנעימה מתישהו, אי אפשר להמשיך ככה עם כל הכאפות האלה.

א-כ-ז-ב-ה-!

לאור ההחלטה לסגור את הבלוג שלי עברתי על כל הפוסטים שנכתבו בשנים האחרונות ופתאום מצאתי משהו שכתבתי שנראה לי קצת מוזר, ואז נזכרתי שאיזה אידיוט כתב לי משהו וזה היה כל כך אכזרי בכיעורו שאנשים חשבו שזו בדיחה ושאני המצאתי את הדמות הזו ועניתי לעצמי.
בקיצור מצאתי פוסט שבו אני מכחישה ושזה מישהו אמיתי ושלא המצאתי והפלא ופלא, פוסט מלפני 696 ימים ומי היצור אם לא המפלצת שאסור לי לכתוב את שמו ולו רק לרמוז...פחחח...


אני פתאום קולטת את הויכוח שיש לי שם, כשאני לא מודעת בכלל שאני מתווכחת עם היצור שהרס לי את החיים והוא מאשים אותי בכך שאני מביאה על עצמי את כל צרותיי – זה כל כך חולני לקרוא את זה עכשיו שבא לי להקיא.


ובאמת, אם מישהו לא זוכר, לא מודע, חושב שהגזמתי...
שיקרא שוב את מי שהייתי פעם - tulip32
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=1665&highlight=


שימרו על עצמכן.


כן, הפוסט הזה נערך,
לא, לא כדאי לקפוץ למסקנות חפוזות,
לא יודעת אם אחזור - בינתיים הבלוג סגור לשיפוצים.

אני יושבת לי בגינה, נהנית מהאוויר הנקי סוף סוף, בירה וסיגריה, מסתכלת על הערסל שנקרע ביום העצמאות אחרי שאחד החברים שלי אכל יותר מדי והכריע אותו.
יש עדיין כתמים של יין שנשפך ולא הספקתי לשטוף, כי אין לי זמן.
אני עובדת קשה מאד, 15 שעות ביום, וההפסקות היחידות שיש לי הן הפסקות הסיגריה האלה וגם בהן בד"כ אני עושה טלפונים ומנסה למקסם את מעט הזמן שיש לי, כל כך מעט זמן.

אז למה אני כאן? למה אני מבזבזת זמן יקר על כתיבת פוסטים? למה בכלל אני מבלבלת את המוח לאנשים שמחפשים פוסטים בדס"מ-ים, סקסיים וקינקיים, מתחבטים ומגלים, מתרגשים וכואבים?
אני בטוחה שיש כאלה שחושבים שזו אפילו צביעות מצידי להיות כאן, כי אני כבר מזמן לא, וזו לא הפוגה אפילו, כי אני מיציתי, לחלוטין.
אז למה בכל זאת?

זאת שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן ואין יום שבו התשובה לא נזרקת לי מחדש בפרצוף ואני יודעת שאין לי ברירה. כל עוד יש מפלצות כמוך בעולם, אני אמשיך להיות כאן ולהזכיר לך, לקורבנות העתידיים שלך, לאחיך לנשק, מה זה אומר להיות אשה מקולקלת, אשה שבורה, שכאילו מצליחה ומתפקדת אבל היא בחיים לא תהיה שלמה, וקשר עם גבר בחיים לא יהיה לה פשוט, אם אי פעם היא בכלל תצליח.
שחיים בלי פחד הם לוקסוס שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, וזה כנראה לא ישתנה לעולם.

אמא שלי התקשרה לספר על ויכוח שהיה לה עם חברות, לגבי המקרה שבו רוצחי ילדה תמימה יצאו לחופשי. היא לוקחת את זה מאד קשה כי היא אמא לפני הכל ובגלל שהיא אמא שלי.
חברות שלה העלו את הטיעון שהעובדה שהרוצחים ישבו בכלא לא תקל על ההורים ולא תשנה משהו ואמא שלי בוכה בטלפון, שזה כל כך היה משנה אם הוא היה יושב בכלא, לה ובעיקר לי ובגלל זה שוב לה.
כל עוד פושע מסתובב חופשי הוא מסוגל לפגוע שוב ובד"כ הוא עושה זאת אבל מה שהכי כואב היא תחושת הסיפוק שלו, חוסר לקיחת האחריות, האפשרות שלו להמשיך כאילו כלום, בלי לשלם שום מחיר והקורבנות ממשיכים לדמם בשדה הקרב והוא מטייל לו ללא פגע.
והוא כאן, ביניכם, הוא לא סלבריטי כמו רוני גלילי או מאסטר אור וזה מה שהופך אותו לעוד יותר מסוכן.
ואני רואה אותו ברשימות שלכם בפייסבוק, ואני קוראת על איך הוא בילה במסיבות איתכם ואיך הוא חבר של כולם ואיך הוא מתחיל עם כולן וחי לו את החיים הטובים שלו, אשה וילדים מצד אחד, חיי בדס"מ פעילים מצד שני ושובל של מקרי אונס אכזריים במיוחד מודחקים עמוק עמוק.

אני זוכרת את הרגע ההוא כשהגעתי לתחנת המשטרה לחקירה הראשונה אחרי הגשת התלונה.
החוקרים אמרו לי בחיוך "הוא תושב חוזר הבן זונה!" ואני לא הבנתי אז הוסיפו "יש לו ספר טלפונים!" ועדיין לא הבנתי אז הסבירו לי שמדובר בעבריין מין קבוע עם הרבה מאד תלונות נגדו רק שעד עכשיו לא הצליחו להכניס אותו לכלא.
"אל תדאגי" אמרו לי החוקרים "הפעם יש כל כך הרבה ראיות שאנחנו בליינד מכניסים אותו לכלא".
אבל המציאות היא שהמשטרה לא יכולה לעשות הרבה כי המערכת המשפטית רקובה במדינתנו הקטנה וכך הפכתי לעוד נתון סטטיסטי.

ועכשיו הוא דורש מכלובי שאני אסיר את שמו מהפוסט האחרון שכתבתי עליו, כי הוא רוצה לחזור לאנונימיות הנעימה שלו, להרוס עוד כמה חיים בדרך ולהמשיך להיות עם החבר'ה בג'יי דייט, בכלוב, בפייסבוק, כל מקום שלא מצליח לסנן מפלצות כמוהו.

אז מה לעשות שאת כלובי אני דווקא אוהבת ואני רוצה שהוא ימשיך לשמור על אתר נקי.
אבל אני אעשה הכל כדי שכולם ידעו מי אתה, כמו שאתה לא עוזב אותי, אני לא אעזוב אותך, עד שסרטן עצמות יהרוס לך את החיים או שיבוא הגבר שירסק לך את הפיקות ויקרע לך את הרקטום ולא תצא מבית חולים המון המון זמן.
אז אני אמחוק את השם שלך xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx כל מיני דמויות יש לך נחש, אבל אתה רק דבר אחד – חלאת המין האנושי, הטינופת של המיץ של הטינופת, לא ראוי למאכל בזים, הג'יפה של האם-אמא של הג'יפה – עאלק אדון (לפחות השם הפרטי שלך מתחרז עם המילה הזו, זה גם משהו).

נראה לי שהחיים שלי מתחילים לקבל צורה, לאט לאט מסתמנת לה סוג של שגרה חדשה.
לא יודעת אם אי פעם חשבתי שזו הצורה המתוכננת אבל בחודש האחרון כמעט כל סופשבוע יש כאן ילדים בבית וזה נחמד.
לא נחמד ברמות של – בא לי – להפך, אני מאד נהנית שזה רק לקצת אבל זו חוייה שאני לא מכירה ונחמד לי צחוק בבית ויצורים קטנים מלאי שמחה מתרוצצים ואני בעיקר מרוצה שמסתמן סוג של אורח חיים – עבודה קשה וסופי שבוע עם חברים.
אני גם מרוצה מכך שיש המון חברים ישנים שחוזרים והקשר מתחזק ואני מרגישה מוקפת, מוגנת ומפורגנת.

ויש לי אפילו בלוג חדש, עסקי, ואני שוב נשאבת לעולם וירטואלי אבל הפעם אני מסננת את כל החטייארים והחרמנים ומתקשרת עם מי שאני מכוונת מטרה וכבר צץ איזה פרוייקט משותף ואי אפשר לדעת, אולי שם בטעות אני בסוף אכיר מישהו.

ובלילות, אני ואיש הפנטזיה והאובססיה חוגגים, בחלומות שלי.
פתאום הפנטזיות מאד מוחשיות, אני לאט לאט נזכרת בסקס, במה אני אוהבת ואיך אני בד"כ עושה את זה במשך שעות ולמה אני צריכה את כל הזמן הזה וכמה אני אוהבת את זה.
אני לא קמה מאוכזבת, אני מתעוררת קורנת כאילו זה קרה באמת ויש לי אנרגיות כיפיות וסקסיות כמו של פעם, לפני שנים, אולי גם זה סימן לבאות.

החברים שהיו אצלי היום סיפרו על זוג חברים שלהם שהתחתנו, זוג שאני מכירה מכאן.
הם חקרו אותי על איך זה מתנהל ולמה ואיפה ואם אפשר להחזיק ככה ולהיות משפחה וכל השאלות האלה שלא מטרידות אותי כבר שנים וממש נאלצתי להתאמץ כדי להסביר, כאילו מדובר על ספר שקראתי מזמן ואני לא ממש זוכרת.
וזה מפתיע אותי, כמה אני כבר לא כאן וכמה אני כבר לא בירושלים וכמה אני אחרת בשנה האחרונה.
ולמרות שהמשבר שהיה לפני שבוע קיבל רק דחייה של כמה חודשים ויכול להיות שהכל יקרוס שוב.
בסופו של דבר טוב לי, כמו שלא היה לי טוב כבר שנים.

זה היה אחד השבועות הכי קשים בחיים שלי, לא זוכרת את עצמי כבר הרבה שנים מסתובבת עם תחושה כזו של שוק ושהחיים נגמרים.
העוצמה היתה כל כך קשה שהגוף התרסק אבל הנפש, אני זוכרת רק הלם.
הדבר היחיד שגרם לי להבין מה באמת קורה היה הקול של א' – הוא היה בהיסטריה טוטאלית וגם דיבר לא כל כך בהגיון, רק אז הבנתי עד כמה הוא נלחץ ועד כמה המצב קשה.
מזל שאוזי מתפקד בשביל שנינו והצליח להציל את המצב.

וביום העצמאות יהיו פה חמש עשרה מהאנשים הכי קרובים לי ואני חושבת על כך שיש לי מזל שיש לי אותם וכמה שהם נלחמים עליי ובשבילי ויש אנשים שאין להם אף אחד.
וא' לחוץ, אומר שאני לא צריכה את זה, בטח לא במצבי הפיזי ולא אחרי מה שקרה השבוע אבל אני מסבירה לו שהם האנרגיה שלי, שאני צריכה אותם.

אבל רק עכשיו כשילדה בת שנתיים סיימה להפוך לי את הבית והלכה להפוך את הבית שלה, משהו התפרק אצלי.
פתאום הבנתי מה קרה וכמה הכל שביר ואיך הכל יכול להגמר בשניות וכמה הכל מסובך אצלי.
וכשאתה מסתכל על ילד, זה כל כך פשוט, שמחת החיים הזו, הצרכים הבסיסיים האלה.
אני מסתכלת על אבא שלה, בן אדם שהיה לו הכי לא פשוט בעולם ועדיין הדברים נעשים רק יותר ויותר קשים אבל הוא זורח ואומר לי – "תפסיקי כבר לסבך ולחכות שהכל יסתדר, יאללה תעשי כבר ילד".

אני חושבת שאני הבן אדם הכי אמיץ והכי פחדן שאני מכירה.
וכנראה גם הכי קיצוני.
פאק מי. פאק איט.

בכל פעם שאני חושבת שיותר גרוע לא יכול להיות – אני מופתעת מחדש – לגמרי יכול להיות!
את התקף הלב שאני מרגישה מבעבע מתחת לפני השטח אני לא ממש מרגישה רגשית, כי כדי להתמודד עם כזה עומס חייבים להיות מנותקים.
אבל הגוף שלי קורס יותר ויותר וכמויות משככי הכאבים שאני מכניסה לעצמי הולכות וגדלות.

אני מנותקת מהעולם, יוצאת עם חברה לשתות, בפעם הראשונה שלי כאן בלי צוות השתיה הרגיל ובלי המקום הקבוע.
אנחנו מסתובבות ברחובות ואני בשוק, מהאנשים, מהאווירה, יש עולם אחר בחוץ ואני לא מחוברת אליו, לא מסוגלת לפרוץ את המחסומים וכנראה שכך עדיף כי כל עומס קטן על המערכת יהיה קריטי.

יש לי סיוטים בלילות, אני מתעוררת שטופת זיעה קרה וקצרת נשימה.
השבוע היה לי חלום שעשה לי רע וסחבתי איתי במשך יומיים. חלמתי שזוג חברים שלי עושים מסיבה בדירה שלהם ואני מגיעה מוקדם לעזור. אני מוצאת את עצמי מסתובבת בבניין שלהם ונכנסת לאחת הדירות ובלי להבין למה אני נכנסת למקלחת. פתאום נכנסת בעלת הבית ומתחילה לצרוח עלי בטירוף, אין לי כל כך מה להגיד לה ואני מתנצלת, כי אני לא זוכרת או מבינה מה אני עושה שם ואני יודעת שאם הייתי במקומה הייתי מגיבה עוד יותר גרוע.
היא גוררת אותי לבית של החברים וממשיכה לצרוח עלי ועליהם ואני בשוק, לא יודעת מה להגיד.
ואז א' וזוגתו מגיעים והוא מנסה להרגיע את הבחורה ומסביר לה שיש כאן איזו בעיה, שזה לא טבעי לי וכנראה משהו לא בסדר ושהוא מבקש ממנה להבין.
הוא ממש מודאג וגם הזוגה, (שאני ממש ממש אוהבת אז לצערי הוא בטח יזרוק אותה בקרוב), ושניהם מתעקשים לקחת אותי לחדר מיון וכל הזמן הזה אני אומרת לעצמי שלא יכול להיות, שלא יכול להיות שאני משוגעת.

סיפרתי לו על החלום והוא אמר שזה דווקא ברור לו, שזה לא שאני משוגעת אבל שאני רק רוצה להשתבלל כל הזמן והמקלחת זה הכי השתבללות שיש, הכי חזרה לרחם, למוגנות הזו שאין לי.
ואני פאקינג לבד בבלגן הזה ועם כל התמיכה שיש לי, עד שמישהו לא ישים צ'ק, כלום לא יעזור והכל ירד לטימיון.

אני לא יכולה שזה יקרה, וכל דבר קטן שאני עושה, אם זה להעלות עוד חומר לאתר, אם זה מכתב לעיתונות, אני עושה כאילו כל החיים שלי תלויים בו, במין תחושה שהידית כזו.
ואני מסרבת לחשוב על גורל ועל הקוסמוס ועל איוב, אני פשוט חייבת למצוא מוצא מהבלגן הזה.

התייעצתי אתמול עם איש עסקים שמגלגל כספים כבר עשרות שנים, רציתי קצת פרספקטיבה, לא רציתי שהוא יגיד לי "מאמי הכל יהיה בסדר". והוא נתן לי את האמת בפרצוף כפי שהיא, מכוערת להפליא אבל איכשהו זה הרגיע אותי, הרגשתי שאני מבינה יותר.
אבל הכי קשה היה לשמוע שאני כרגע הנכס של עצמי, מאחר ואין לי שום רכוש או כספים, אני כרגע צריכה למכור את עצמי והכי חזק שאפשר.
וזה קשה, כשאני מרגישה כל כך מרוסקת.
מצד שני אולי עדיין הכי גרוע לא קרה, אני לא לוקחת את זה אישית, אני לא מרגישה ככישלון ומשומה החרמנות הזו שלא עוזבת הופכת אותי ליותר סקסית והעצבים מרזים ואני מסתכלת בראי ואומרת לעצמי –דאמנ איט גירל! מישהי שלא מרגישה ככה לא אמורה להראות ככה!
ומצד שלישי, אולי גם זה סוג של נכס.

אני לא כל כך יודעת מי אני עכשיו, אני כמה אנשים ביחד ומצד שני סוג של אבדן צלם אנוש.
כשאני מרגישה, זה בעיקר את הגב התפוס, הרגליים הכואבות, החום שעולה ויורד בלי איזון כבר כמה שבועות, האזניים שמציקות ועוד כל מיני איברים ושרירים שלא הייתי מודעת לקיומם.
ובמקביל אני כאילו מתקשרת עם כל העולם בבת אחת אבל הכל במיילים וטלפונים כי אין לי ממש זמן לראות אף אחד.
ויוצאות עוד ועוד כתבות וכאילו קורה המון אבל למעשה לא קורה כלום, הולך כמעט אחורה, ואני שניה משיעיפו אותי מהבית, מהחנות ושהכל יקרוס.

אני כל הזמן חוזרת ללילה ההוא מלפני חמש שנים, לרגע ההוא שכמעט ויתרתי, כבר ראיתי את הלוייה שלי, רק קיויתי שימצאו גופה, שהוא לא יקבור אותי בחתיכות באיזו גינה ולאמא שלי לא יהיה קבר להגיע אליו.
זה מזעזע שאני הייתי שם ועברתי את זה והוא מאשים אותי שבגללי הוא נאלץ להקים משפחה, להפסיק לאנוס נשים אחרות, לא שהוא אי פעם הפסיק או יפסיק - הסוציופטיות הזו מזעזעת אותי שוב מחדש בכל יום.
בכל אופן, אני שוב ושוב חוזרת לנקודה ההיא שבה אמרתי לעצמי שאין מצב, שכאן זה לא נגמר ושאני אמצא את הדרך לצאת משם, ושברתי את הראש ובסוף מצאתי דרך יצירתית לתחמן ויצאתי משם.
ואני מזכירה לעצמי שגם כאן, תמיד יש מוצא, שאין מצב שזה יכשל, אין מצב שזה יגמר כאן ואני אמצא עוד ועוד דרכים וזה יצליח.

ובמקביל, אני מרגישה מוקפת באהבה, מעולם לא היו סביבי כל כך הרבה אנשים שנרתמו למטרה וללא שום תמורה, כל כך הרבה אנשים שמאמינים בי וכל דבר קטן עוזר, אפילו הנשמית המתחזקת שמתפללת בשבילי, אפילו היא עוזרת.
והשבוע מצאתי צלקת מוזרה על הציץ השמאלי, שיגע אותי מה זה שני החורים האלה עד שהבנתי שאלה צלקות מהמחטים וזה היה נחמד לרגע להיזכר אבל אני חושבת שרק היום כשאני מוקפת באהבה ודווקא בגלל שהיא לא רומנטית, אני מבינה עד כמה זה היה ריקני שם ולא אמיתי.

כאילו כל העבר שלי הולך ומתגמד לקראת העתיד הגדול והתחושה היא שיהיה גדול, ענק.
אני כאילו מאוהבת, אבל לא באדם, לא בעולם. תחושה כללית ועצומה שבסופו של דבר תוביל לפוקוס בחיים, באדם אחר.
אולי משם מגיע כל החום הזה, מלהיות מוקפת כך ופתאום לא חסר לי חיבוק, או מגע, אני לא יכולה להכיל אותו כרגע.

איזה פוסט מבולבל, בטח תכף יצוץ הגאון שיציין שאלו הזיות מהחום.
אבל מה שכן יש לי זה צמא לזין.
לא, זו לא הזמנה כאן לאף אחד ולשום דבר.
פשוט הבנתי השבוע שזה לא מה שחשבתי תמיד, זה לא רעב, כי כוס כשהוא גומר, או מתרגש לקראת הזין, גומע כמו אדם צמא מאד בקיץ בוער.
וצמא הרבה יותר קריטי מרעב, זה באמת משהו הכרחי ולא איזה לוקסוס.
אבל אני לא יכולה, עדיין לא.

זרקתי לא' השבוע איזו יציאה בצחוק על איזה מישהו שאמר לי משהו סתמי ואני בבדיחתי, פיתחתי אותה למקומות אחרים.
הוא, שהוא תמיד, לוקח הכל ישר לעומק ושאל אותי למה זה כל כך מציק לי, העובדה שאנשים סתם זורקים משפטים חסרי משמעות, למה אני לא משאירה אותם שם, בחלל שבו הם נאמרו.
לא חשבתי שזה מציק לי אבל הוא הזכיר לי עוד המון מקרים כאלה שבהם התעכבתי כמה חודשים על סתם משפט שנזרק בחלל.
כי אני לא מבינה את זה, אני לא בן אדם שזורק סתם משפטים סתומים לאנשים זרים ובטח שלא לאנשים מוכרים, אני נטולת סאבטקסט.

"אוי כפרה..." – הוא מיואש/משועשע מהאוטיזם שלי ואומר משהו שהוא שונא להגיד, כי הוא, נקודת המוצא שלו היא אהבה והבנה לבני האדם, אבל הוא מבין שאין דרך אחרת להסביר לי, כדי שאני אבין אחת ולתמיד – "כי הם דפקטים כפרה, האנשים האלה שלא מסוגלים להגיד משהו אמיתי או לקחת אחריות או להתמודד, סתם זורקים משפטים, זה הקטע שלהם, כי יש כאלה אנשים דפקטים! אבל לך אין זמן להתעסק עם זה..."
אני מאד מרוצה מההבנה החדשה הזו. אני יכולה סוף סוף גם למצוא מקבילה, כמו שאני מתייחסת לחיים וירטואליים, לאנשים וירטואליים כאל כאלה ותו לא, כל עוד הם לא עברו את סף המציאות מבחינתי והסתכלו לי בעיניים והפכו לקשר מציאותי, הם וירטואליים לחלוטין ולא דורשים שום התייחסות מעמיקה – כך גם במציאות, יש אנשים שיסתכלו לי בעיניים אבל הם וירטואליים לחלוטין.

נתקלתי השבוע בכמה מצבים מאד אמיתיים ומאד מרגשים.
חברה מהעבר שחזרה לחיי אחרי עשור, פתאום הזכירה לי את הילדה שהייתי, את החיים שהיו לי, ונחמד לי שהיא חזרה ונחמד לי שאני לא מפחדת יותר מהעבר ומנסה להיזכר.
אדם שהגיע כדי לייעץ לי באופן מקצועי ונוצרה כימיה אדירה ופרוייקט משותף מדהים, שנים שלא התרגשתי ככה.
ואבא שלי, באמצע אירוע משפחתי, כשאני מסוממת מעייפות ותרופות להורדת חום ואף אחד לא נותן לי אישור ללכת, מנצל הסחת דעת ואומר – "בואי, אני אוציא אותך מפה!" עוטף אותי במעיל ושנינו רצים מחובקים לעבר הפתח המיוחל. הוא מעלה אותי על מונית ומרגיע שהוא יחפה עליי, רק שאשן וארגיש טוב. איזה חמוד.

אני וא' יושבים על הבר ומגיע מישהו מוכר וזורק משפט מסריח כהרגלו.
אני מסתכלת על א' ושואלת "דפקט?"
הוא נקרע מצחוק, פורע לי את התלתלים ועונה "דפקט!"
אני מחייכת אל הבחור ואומרת בגאווה, "דפקט!"

אני מפחדת לכתוב את המילים האלה, כי אני חוששת שברגע שהן יהיו כתובות או שהן יהפכו לעוד פוסט ממיליונים שאני כותבת, העוצמה של הרגע הזה תיעלם ואני לא רוצה, אני רוצה שהרגע הזה לא יישכח לעולם, הרגע שהפכתי לאדם אחר ואני רוצה לשמר את האדם האחר הזה.
אבל אני עדיין אני ואני שאני כותבת, תמיד.

משהו בבטן הציק לי באותו יום בטירוף, חשבתי שזו תחושת הפספוס של מה שרציתי לעשות אבל כנראה שזה היה הרבה יותר, נכנסתי לסוג של אטרף ובחמש דקות החלטתי שאני יוצאת, עוזבת את העבודה ויוצאת לחגוג, קיוויתי אולי להרגיש בן אדם, להרגיש אחרת.

אוזי הוריד אותי בפתח ביתו של א' וביקש שאני לא אתן לאף אחד להרוס לי את הערב הזה, בייחוד לא לעצמי, מדהים איך שהוא מכיר אותי.
בתכלס, אם כל אחד אחר היה מספר לי על הערב הזה, הייתי אומרת שהוא דפוק כי זה נשמע כמו ערב מוצלח ביותר.

לא' יש חברה חדשה והיא נכנסה לתפקיד של "להתחנף לאחות הגדולה" בשיא הרצינות כך שמתחילת הערב היו רק עידודים ופינוקים ומחמאות, נעים בהחלט.
מישהו כנראה אמר לברמן החדש שאני אישיות חשובה כי הוא התחיל להשקות אותי במרץ וכל פעם קרא לי, נהנה לגלגל את השם שלי בפה שלו, שולח לי צ'ייסרים על ימין ועל שמאל, נעים בהחלט.
איזה בחור שאני לא מכירה ניגש והציג את עצמו, דיברנו קצת ובכל פעם שיצאתי לשירותים או לסיגריה הוא היה על סף דמעות ולא שחרר את היד, גם, נעים בהחלט.
בחורה שחשבתי תמיד שהיא לא סובלת אותי ניגשה ואמרה שאני נראית כמו אלילה. שאני אחזור על עצמי? כן, נעים בהחלט.

אבל אני לא נהניתי, כי אני נעדרת, סוג של קיום ללא קיום.

ואז נכנס איש הפנטזיה והאובססיה, לא הייתי ערוכה לזה בכלל.
הוא היה נחמד וחייכן אבל לראשונה מזה ארבע שנים הוא לא באמת הסתכל עליי, הייתי משהו שהוא ויתר עליו וסתם נחמד לו לראות ולומר שלום. וזה כאב, כי אף אחד לא אשם בזה, רק אני, שלא נותנת להתקרב ולמה שאיש כל כך חתיך-מוכשר-מצליח-מפורסם-נשיםנופלותלרגליו יילחם על מישהי לא זמינה כשיש כל כך הרבה זמינות?

ואז הגיע עוד מישהו, שתמיד עשה לי כיף ונחמד והפעם הוא היה רע, הוא זיהה את החולשה שלי והוא התענג עליה, שלף את כל החיצים האפשריים והעיניים שלו נצצו כשהוא אמר "את חלשה עכשיו נכון?!"
הוא גם גנב לי את הסיגריות בסוף הלילה וזה בכלל היה שיא השיאים.

ואז עוד בחור ניגש אליי והציג את עצמו, הוא היה חמוד לאללה וחשבתי שמתאים לי להתנשק איתו ודיברנו קצת ואז הוא התחיל לדבר איתי על מישהי שעמדה שם ואיזה כוסית עולם היא ואני לא הבנתי את זה, למה הוא עשה את זה.

הלכתי לישון עם תחושה של גועל וקמתי לבוקר עוד יותר מגעיל.
שעות חיבקתי את האסלה והקאתי את נשמתי כשברקע החברה החדשה של א' גומרת בקולי קולות.
כל הזמן חשבתי שאני לא צריכה את זה עכשיו, זה דבר אחד לדעת שכולם מזדיינים חוץ ממך אבל לשמוע את זה בלייב ממש עושה רע.

ההורים שלי היו באזור ובאו לאסוף אותי, די שמחתי לברוח מכל הסקס של מישהו אחר אבל לא ממש בא לי על ההורים שלי.
הלכנו לאכול ואבא שלי קרקר סביבי, הזמין לי כל דבר אפשרי בתפריט וכל הזמן בדק שאני בסדר וחיבק אותי וזה היה הדבר הכי נעים שקרה לי בכל החג הזה.

חזרתי לישון, שמתי שעון כדי לקום אחרי שעתיים ולחזור לעבודה כי לא הספקתי כלום והתעוררתי עם הבנה.
אני נעדרת מהעולם הזה ומפספסת ומהצד חיה חיים של אנשים אחרים כי אני הפכתי להיות אדם מחיק.
ומהרגע שהפכתי להיות מחיקה אפשרתי לכולם למחוק אותי ומאותו הרגע הכל הדרדר וכל האסונות קרו.
התעוררתי עם ההבנה שמשהו מת אצלי, נתקע ומחק אותי לפני שמונה שנים, ביום שהבעל עזב ואני מעולם לא כעסתי עליו, הוצאתי עליו, מעולם לא נלחמתי על זכות קיומי, כי לא היה לי מול מי, הוא פשוט נעלם ואני נעלמתי איתו.

התחלתי להריץ חיפושים ולהפעיל קשרים, חשבתי שזה ייקח כמה ימים אבל תוך חמש דקות הופיעה במייל שלי כתובת המייל שלו. שחור על גבי לבן, השם הזה שאני בורחת ממנו, השם שהיה פעם שלי.
כתבתי וכתבתי, את כל החרא שהוא עשה לי, שאלתי איך אפשר לעשות כזה דבר, למחוק בן אדם שהיה כל החיים שלך ככה בשניות? איך אפשר להיות רע ואכזרי כל כך כלפי בן אדם שבמשך שנים היה הכל בשבילך? הקאתי את כל מה שישב בבטן שמונה שנים ואפילו לא ידעתי.
ושלחתי.

ברור לי שאני לא אקבל תשובה לעולם אבל לא היה ברור לי מה זה יעשה לי.
הרגשתי כאילו הסרתי גידול מהלב, המוח והמעיים ביחד ושלחתי אותו אליו.
וקמתי בן אדם אחר.
אני לא יכולה להסביר את זה, אין לי מילים לתאר את התחושה הזו, דווקא אני שמילים הן לחם חוקי.
אבל זה לא משנה, העיקר שאני אחרת, נטולת המשקל הזה, אופטימית, מחוייכת, מפוייסת, שלמה.
ובעיקר, קיימת.