רומא לא נבנתה ביום אחד

אתמול התקשר אלי מכר וביקש שאעשה לו טובה כלשהי. מבחינתו זו סתם טובה, מבחינתי זו היתה ההזדמנות להגשים פנטזיה של המון שנים אבל נאלצתי לסרב, בגלל העסק.
אני חושבת שהוא הבין מהקול שלי עד כמה היה לי קשה לסרב אבל הוא מבין, גם לו יש עסק, הוא כבר בשגשוג ובפריחה אבל עדיין זוכר איך זה היה בהתחלה. הוא ניחם אותי שלא נורא ושתהיה פעם אחרת אבל זו הפעם שרציתי והמחיר שאני משלמת הולך ונהיה יותר ויותר כבד.

אני חושבת על האליל שלי, נראה לי שלרוב האנשים יש איזה אליל מקצועי, כמו דה נירו לשחקנים, גם לי יש סוג של אי שם בארץ אחרת ואני חושבת עליו כל הזמן.
חבר אמר לי שאני צריכה לכתוב לו, להתייעץ איתו אבל זה נראה לי דבילי ולמצוא את הכתובת בכלל נראה לי בלתי אפשרי אבל השבוע נשברתי ושלחתי מייל למישהו שקשור למישהו שקשור למישהו שקשור אליו.
והוא ענה לי, תוך יומיים, הוא ולא מזכירה ולא יחצ"ן, כתב מהלב, דיבר על כמה קשה בארץ והציע אופציות נוספות והזכיר לי בעיקר למה אני עושה את זה.

אז אני אומרת לעצמי שאם האליל מראש האימפריה שלו מצא את הזמן להעניק לי ולעסק שלי, כנראה שגם אני יכולה לשים את הפנטזיות בצד ולהתרכז במה שחשוב עכשיו, בעתיד שלי, גם אם המחיר כרגע כואב יותר ויותר.
אוףףףף זה יכול היה להיות כזה לילה מושלם...

אוזי אומר לי לנסות להזכר שוב בדברים הטובים שיש לי, שולח אותי להסתובב בגינה שלי.
הג'ינג'ית לא נראית לעין, היא די משתינה עלי בקשת מאז שעברנו לכאן, בנתה לעצמה חיים שלמים ומערכות יחסים עם הכלבים והחתולים של השכנים, כל מיני חפירות ארכיאולוגיות שאני מוצאת מדי פעם ועוד כל מיני מציאות.
אני קוראת לה והיא מגיעה, הפעם מביאה לי מתנה, פרי אדום וקטן ואני בשוק טוטאלי כשאני מגלה שיש לנו גם עץ פיטנגו בגינה.
סוף סוף אנחנו בבונדינג מחודש ושתינו בצהלה וששון בגשם בקטיף, אני על הסולם והיא מעודדת מלמטה.
כנראה שהיא התעייפה מההתרגשות כי לראשונה מזה חודשים אני יוצאת לקפה וסיגריה בגינה ומוצאת אותה ישנה במלונה, מכורבלת כמו הגורה שהיא היתה לפני מיליון שנה, מתוקה, מתוקה.

ואז אני נזכרת במה שאבא שלי היה אומר תמיד, כשהוא מסתכל עלינו ישנים בא לו לאכול אותנו וכשאנחנו מתעוררים, הוא מצטער שהוא לא עשה את זה.
אני חושבת על כך שמעולם לא אמרתי לאף אחד שאבא שלי גדול וירוק, (איך הולך השיר?), יביא סולם, ירביץ לך וכל הדברים האלה שילדים אומרים, פשוט למדתי להרביץ בחזרה.
אבל החיבוק הזה בשבת שינה אצלי משהו, פתאום קיבלתי תחושה כזו, מין ביטחון קטן כזה שאם מישהו יפגע בי אני אוכל להגיד לו שאבא שלי יראה לו מה זה ואז אמרתי את זה לעצמי – אף אחד יותר לא יפגע בך! אף אחד לא ידבר אליך יותר ככה! מגיע לך שיהיו טובים אליך! שיכבדו אותך!
וזה נעים מאד.

אני מנסה לשאוב השראה מהאנשים הקרובים אליי ולראות את הצד החיובי שבדברים שקורים, למרות שאף אחד מהם לא היה אי פעם בחובות של כמה מאות אלפי שקלים, למרות שאף אחד מהם לא היה כל כך הרבה שנים ללא אהבה, למרות שאף אחד מהם לא ניסה ללכת בנעלי, (כפי שאמר המשורר הדגול מרטין ל. גור).


יש לי די הרבה חברים וחברות שאין להם אבא. אני לא יכולה לנסות אפילו לדמיין את הפצע הזה ואת הכאב הזה.
התחושה שאני תמיד מקבלת מהם היא שהחיים היו יכולים להיות יותר קלים אם הוא היה שם, לתמוך, לכוון, להשען.
אבל אין לי מושג איך זה מרגיש כי לי יש אבא והוא נעדר מחיי כמתפקד מאז ומתמיד.
לא רק שהוא לא בן אדם להשען עליו, גם כשקורה לי משהו רע או כשמישהו פוגע בי הוא מוסיף שמן למדורה ומאשים אותי במה שקרה לי.
מבחינתי הוא איזו דמות ברקע שרואים פעם בכמה זמן, מדברים על מכשירי חשמל ותיקונים של מכוניות וממשיכים עד לפעם הבאה.

אבל בשבוע שעבר הוא אמר לי שהוא מעריץ אותי ושאני עושה דברים שהוא בחיים לא היה מוצא את האומץ לעשות.
ואתמול הוא בחר להתעלם מההודעה ששלחתי, שאני לא רוצה לראות אף אחד או לדבר עם אף אחד, היו לי 30 שיחות שלא נענו ממנו ובסוף הוא הגיע לכאן והתחיל לדפוק על הדלתות בטירוף.
כשפתחתי את הדלת אבא שלי חיבק אותי בפעם הראשונה בחיי, חיבוק אמיתי כזה ולא מהסוג שאמא שלי אומרת לו "לך תחבק את הבת שלך ותגיד לה שאתה אוהב אותה" כמו שהיה אחרי האונס, הפעם זה היה חיבוק מהלב, דואג וחם כזה.
הוא אמר שאני לא לבד, שאין שום סיבה שאני אעבור את זה לבד, שהוא יחטוף אותי גם עם פיג'מה רק שאני אבוא לאכול איתם, שאני אבוא לישון אצלם, שאמא תעשה לי אמבטיה.
פעם ראשונה שהרגשתי שאכפת לו באמת.

לא הסכמתי לבוא, אני צריכה את הימים האלה עם עצמי כדי לאסוף את עצמי מחדש ולתפקד מחדש, להאמין מחדש, משננת את המנטרה של ג'יל סקוט – I GOTTA GET UP!
אבל הבוקר מצאתי סוף סוף נחמה במשהו.

אני לא זוכרת אם סיפרתי על זה כאן בעבר אבל לפני שנה בערך הייתי אצל מישהו שנחשב לעילוי בתחום חיזוי העתיד. שילמתי הון עתק רק כי כל החברות שלי היו אצלו וכל מה שהוא אמר אכן קרה.
וזה לא שהוא אמר להן את מה שהן רצו לשמוע, כולן יצאו עצבניות ואמרו שהוא שרלטן וגנב ושהן הולכות להתעלם ממה שהוא אמר אבל הוא צדק, פגע בול והסתבר שמה שהן לא רצו יצא הכי לטובה דווקא.
והוא אמר לי דברים שמאד הפתיעו אותי וגם אני שללתי לחלוטין אבל הסתבר שהוא צדק.
אבל הדבר הכי קשה מבחינתי היתה העובדה שהוא אמר שהשנה הזו עוסקת במשפחה, שהשנה אני בונה תא משפחתי ואם אני לא אעשה את זה עד היומולדת הקרוב לא תהיה לי הזדמנות לתקן את זה שוב, רק בעוד חמש שנים.
מה שהדחקתי היה את שני המסלולים שהוא התווה, בחרתי להתמקד במסלול הזוגיות כי האופציה השניה היתה קשר עם ההורים, הוא לא ידע לומר לי במה מדובר בדיוק, העלה את האופציה שאני חוזרת לגור איתם, אולי עושה ילד לבד ומשתפת אותם בגידול – וזו היתה אופציה שלא היתה מקובלת עלי בשום צורה, לא עלה על דעתי שאולי ניתן לפרש אותה בצורה אחרת.

הדבר שהכי הפתיע אותי היה שהוא אמר לי שאני עדיין לא הגעתי לייעוד שלי, שהוא אמהות ומשפחתיות, שזה משהו שאני בוחרת לברוח ממנו כבר שנים ובגלל זה אני מרגישה שאני חיה בעולם שלא מתאים לי, שמשהו לא מסתדר כל הזמן.
והדבר הכי מפחיד היה שהוא אמר שעד שאני לא סוגרת את העניין המשפחתי הזה, העסק לא יצליח.
לא רק זה, הוא אמר שככל שאני אהפוך את העסק ליותר ויותר משפחתי, כך הוא יצליח יותר.
ואני חשבתי שאני אמורה למצוא בן זוג שייכנס שותף לעסק או משהו כזה, והלחץ, וואו איזה לחץ לחיות עם תחושה כזאת.

אבל הבוקר הבנתי שאולי יש פירוש אחר למסלול ההוא שהוא נתן, שאולי אני צריכה סוף סוף להחזיר את המשפחה שלי לחיים כדי לחיות בתחושה שיש אנשים בחיים שלי שאני יכולה לסמוך עליהם, שאני לא לבד בעולם ושהאנשים האלה הם המשפחה שלי ולא רק חברים.
אולי אני אוכל לסמוך על בן זוג אם סוף סוף יהיה לי אבא תומך ודואג.
ועכשיו אני מבינה איך בלי ששמתי לב אפילו, אמא שלי עובדת אצלי פעם בשבוע ואנחנו לא רבות וכיף לנו ביחד ומי יודע, אולי יקרה נס ומשהו יזוז גם לגבי האחים שלי ומערכות היחסים הכל כך קשות שלנו.
אולי זוגיות לא קשורה לעניין אלא תהיה השלב הבא, אולי זה התיקון של השנה ואולי זה מה שיציל את העסק.

אולי אני סתם משכנעת את עצמי אבל אני מרגישה כאילו ירדו לי שני טון מהווריד הזה של הלחץ בצוואר.

אני בהתפרקות השבתית שלי, מבטיחה לעצמי שהפעם אני עושה את זה עם עצמי כי כבר אין לי כח לשיחות ניחומים ואין לי כח לשמוע את עצמי כמו תקליט שבור ואני סתם רואה טלויזיה, קוראת עיתונים ובוכה ובוכה.
ואז א' מתקשר ואני לא מסוגלת לסנן אותו אז שוב מדברים ואני בוכה עוד יותר והוא נשבע לי שזו רק תקופה וזה יעבור, ושהתמונה הגדולה היא באמת גדולה ולא הכל שחור לבן ושאני עדיין לא נקטתי בכל הצעדים האפשריים ושיהיה בסדר ושהוא שם בשבילי תמיד ואני אומרת שאני לא יודעת כמה זמן עוד אפשר להאחז בבריאות שלי ובחברים הטובים שלי, שבן אדם חייב עוד, הנשמה חייבת עוד, הגוף חייב עוד.

אנחנו מסיימים את השיחה ובמייל מחכה לי הזמנה למשהו, אני מריצה חיפוש בגוגל כדי לראות אם יש אתר ואם אפשר לראות את המוצרים ואני נופלת על בלוג של מישהי, מישהי שמתארת מערכת יחסים מלפני שנתיים, מערכת יחסים שאני ניהלתי לפני חמש שנים, עם אותו בן אדם ובאותה הצורה בדיוק, זה ממש מפחיד.
ואני קולטת משהו על בני אדם, משהו שלא קלטתי לפני כן אף פעם – יש אנשים שלא משתנים, לא משנה כמה רע להם הם לא משנים שום דבר.
יש אנשים שאין להם בסיס, משהו פנימי כזה חזק ויציב והם נאחזים באחרים ומנסים לשאוב מהם את היציבות הזאת וכשהם לא מצליחים הם מנסים להכאיב ולפגוע.
יש אנשים שממש רע להם עם עצמם, ככה לבד כשאף אחד לא רואה, הם לא מסוגלים להסתכל במראה ולהגיד – וואלה אני סבבה לגמרי!

ופתאום נורא ריחמתי עליו והבנתי שכמה שקשה לי זה בדיוק כמו שא' אומר, פשוט קשה לי, אבל אני, וואללה אני סבבה לגמרי.

הכל היה כרגיל, ההתרגשות והפרפרים של לפני הנסיעה, האריזה, ההתלבשות, חוזרת הביתה לעיר הקודש אחרי שלא הייתי שם חודש שלם.
אבל הפעם זה היה שונה, אם פעם הייתי מתחילה לנשום בסיבוב מוצא, הפעם התחלתי להחנק.
א' אמר שאני נוסעת כמו מופרעת, מרוב לחץ עליתי על כמה מדרכות וריסקתי פנס בחניה, היה לי כל כך רע שם.
וזה לא שלא היה לי כיף איתו, למרות שהפעם הוא לא קרא לי כפרה אלא "עצבן!" וזה לא שלא נהנתי עם כל החברים הישנים ועם הנשמית והנסיך אבל העיר עשתה לי כל כך רע, נעשתי קלסטרופובית, רק רציתי לברוח.

נפגשתי עם היועצת העסקית שלי והיא הסתכלה עליי במבט חודרני, שמשהו שונה בי, היא ייחסה את זה לשיער שלי אבל נשבעתי שלא השתנה שום דבר. בסוף היא אמרה ש"מי היה מאמין שמסתתרת שם כזאת אשה סקסית" וצחקנו וקישקשנו ואפילו קצת בכינו בסוף אבל כשיצאתי הבנתי עד כמה העיר הזאת עשתה לי רע, איך חזר לי הסקסאפיל בשנייה שעזבתי ואיך רע לי איתו כשאני שם.

הכנסתי לעצמי לראש שהכל יהיה בסדר ברגע שאני אגיע לחומוס שלי, כמה התגעגעתי אליו, ואיך שראו אותי צעקו לתת לי לעקוף את התור כי "התל אביבית שלנו חזרה!" ופגשנו שם עוד חברים והיה טעים כמו תמיד ועוד לקחתי אקסטרות הביתה אבל ביציאה משם התחלתי להרגיש שהפנים שלי שורפים ושוב תחושת המחנק הזו.
באשר עוד הספיק לרוץ אחרי עם גבינה חדשה, פעם לא הייתי יוצאת משם בלי שלושה סוגים לפחות וחשבון של חמש מאות ₪ לפחות אבל לא יכולתי, רק לברוח משם, לברוח.

בדרך חזרה טסתי כמו מטורפת וא' הספיק לסמס "תסעי לאט עצבן!" אבל לא הזיז לי, הפעם אפילו מוצא לא הספיקה, הרגשתי שאני חוזרת לנשום רק אחרי שער הגיא.
והבוקר, הבוקר קמתי עם פרצוף מרוצף בחצ'קונים, אפשר לפתח אלרגיה לחומוס? ואולי אני פשוט אלרגית פתאום לירושלים?

הנשמית, שבד"כ מאד נוטה לגמד את הכאבים שלי לעומת שלה, מפתיעה באמפתיה ואומרת שזה ברור שיהיה לי קשה, עכשיו שהסתיימו השנים הטראומטיות, ושאין שום סיבה לחזור למקום שעשה לך רע כשטוב לך.
כנראה שבאמת טוב לי, בין כל הקושי הזה.
וא' טוען שאני פשוט סוף סוף מעכלת עד כמה סבלתי ובכלל את כל הדברים שקרו, ושלא יכולתי לעשות את זה כשהייתי שם.
ואני, פשוט נמאס לי לייסר את עצמי על כל מה שהיה ואני לא רוצה להשאב יותר לעבר, ההווה שלי הוא מה שחשוב ואני לא יכולה להרשות לעצמי סטיות מהדרך.

סוף סוף הבנתי.
זה לקח פוסט ועוד מחשבות ועוד החלטות לא הגיוניות ואז נפל האסימון.
אני צריכה לוותר על הפנטזיות, לא על השאיפות, אלא על העולם הדמיוני הזה שאני חיה בו, שמשמש לי כרשת בטחון בכל פעם שדברים לא מצליחים ומה לעשות שאנשים מציאותיים תמיד יאכזבו לעומת אנשי הפנטזיות, זה לא פשוט לי אבל חובה לוותר.

אני כל פעם חוזרת אחורה לזיכרון ההוא מלפני כמה שנים, לרגע שבו לימדו אותי שכדי להתקדם צריך לוותר על אבן בפירמידה וכדי להשתחרר מתקיעות צריך לבוא לדברים בדרך לא מוכרת.
כך הפכתי את פרוייקט הגמר שלי ליצירת מופת וכך גם התחלתי לחיות את המציאות לכשסיימתי אותו.
וברור לי שהעסק הזה הוא פרוייקט הגמר שלי נכון להיום, שאני אמורה כל כולי לשקוע אך ורק בו, לא לברוח לפנטזיות ולנסות להזיז דברים מכל כוון אפשרי, גם אם לא נעים כל כך או לא נוח כל כך או לא מוכר כל כך, פשוט להסתער עליו.

אני יודעת שכשלעסק טוב גם לי טוב ואז לא משנה איפה אהבת חיי מתחבא, הוא כבר ימצא את הדרך, אני כבר אמצא את הדרך אליו, אני חייבת להרגיש טוב עם עצמי ועם העסק לפני הכל.
מציאות זו מילת המפתח ואני חייבת להזכיר לי את זה.

עד שהגברים בחיי הגיעו לצהריים כבר הבנתי את זה, הצלחתי ליצור משהו שהרגיש לי אותנטי סוף סוף והם קיבלו אותי מחוייכת להפליא, הם לא ממש ציפו לזה.
בשעות שהם התווכחו על סוף העולם וכל מיני נושאים ירוקים, אני האכלתי אותם והסתכלתי עליהם, על כל הסיטואציה, והבנתי שחבל לבזבז אנרגיות על פנטזיות, יש לי כל כך הרבה מזל, אנחנו יושבים בגינה שלי באמצע החורף ומשתזפים בשמש, אוכלים אוכל משובח, שותים אלכוהול משובח ויש כאן חברויות באמת נדירות.
לא צריך פנטזיות, טוסקנה כבר כאן.

קמתי קצת מעוכה, אולי זה השאריות של האלכוהול, אולי זו הסגריריות שבחוץ ואולי כי הקונספט החדש עדיין לא שגור, עדיין לא זורם במערכת בצורה שוטפת וצריך להמשיך לעבוד עליו ולהזכיר לעצמי שוב ושוב את המטרה ואת הפתרון הפשוט הזה – המציאות, כאן ועכשיו.

יש מישהי שמטרידה את מנוחתי.
היא מופיעה בחלומות שלי, יותר נכון בסיוטים שלי, היא לא עוזבת אותי וזה די תמוה בהתחשב בעובדה שזו מישהי שכבר לא בחיים שלי וגם היתה שם לתקופה מאד קצרה.
חברים אומרים שאני חייבת להבין על איזה כפתור היא לוחצת לי כי היא לא באמת פגעה בי והיו אנשים שהזיקו לי הרבה יותר ולא פיתחתי כזאת אובססיה לגביהם.

אני יודעת מה מפריע לי בה, היא סוג של ניאון שמוכיח לי שוב ושוב עד כמה אין צדק בחיים.
היא ההפך המוחלט שלי, היא בן אדם שטחי, היא בן אדם שלא מסוגל להרגיש, שבורח ברגע שדברים נעשים עמוקים, היא חיה את הפוזה והפאסון ולא יכולה להשאר בסביבה שרואה אותה באמת, שאין שם כלום מתחת בכלל.
דיברתי אתמול עם חבר והוא אמר שהיא טפלון ואני מחבת נחושת.

לא אמור לשנות לי שיש אנשים כמוה בחיים, כאלה שהכל זורם להם וקל להם.
לולא דבר אחד הייתי מרחמת עליה, שהיא לא יודעת להרגיש, שהיא טיפשה ובינונית, שאין לה שאיפה למצוינות, שהיא לא מעריכה את האהבה ואת העולמות הנדירים של האנשים שחלקו את חייה.
אבל הכעס שלי נובע מכך שיש לה, או היה לה את כל מה שאני רוצה, את כל מה שאני מעריכה והיא זלזלה בזה וזרקה את זה לפח ואני לא מצליחה להשיג את הדברים האלה שאני כל כך מעריכה.

ברור לי שזו אני ולא היא, שאני צריכה לשחרר ופשוט לחיות את החיים שלי ולהפסיק להתעסק במה שיש לאחרים.
ברור לי שזה חזק מתמיד עכשיו, כשאני נלחמת על העסק שלי, כשאנשים כל הזמן דורשים ממני להפסיק לתת מוצר כל כך איכותי, שאני ארד ברמה, זה כבר לא עניין של מחיר, העובדה שהבאתי את האמת שלי מרגיזה אותם ברמות שלא דמיינתי.
אני לא מבינה למה אני תמיד מעוררת כזה זעם אצל אנשים, גם כשאני עושה דברים שהם רק בשבילי.
בתיכון הרגיז אותם מה שלבשתי, איך שהסתפרתי ואחר כך זה המשיך, למוזיקה ששמעתי, לצורה שבה הזדיינתי ועכשיו זה כלפי המוצר שלי.
אני מרגישה כל כך לא מוערכת ומתוסכלת ומול הפרצוף שלי מתנדנדת בחורה שמוכרת מוצר בינוני, אינטליגנציה בינונית, אהבה בינונית והיא מוכרת ומוכרת, את המוצר שלה, את עצמה, היא מרסקת את הלב לגברים שאני מעריכה, אפילו לגבר אחד שאני רוצה.
אני רוצה ילדים ומשפחה והיא הלכה וביטלה בהליך רפואי קטן את כל העתיד שיכול היה להיות לה איתו, העתיד שאני הייתי רוצה איתו.

תגידו מקנאת, בטח שאני מקנאת, בטח שאני זועמת שלא פייר, אני מממשת את זכותי הקטנונית והילדותית בכל יום אפשרי, כזאת אני.
אבל זה לא טוב לי.
אני חייבת למצוא את הדרך – להאמין במוצר שלי במיליון אחוז, להאמין ביכולות ובנתונים שלי במיליון אחוז ושזה לא ישנה בכלל מה אחרים ואחרות עושים.
אני יודעת שיש משהו שאני צריכה לוותר עליו, משהו שאני נאחזת בו כיתד בטחון והיתד הזו תוקעת אותי למעשה, אני רק לא יודעת מה זה הדבר הזה.

אני צריכה כל פעם מחדש להזכיר לעצמי שכפי שאסור לי להגיע לאפיסת כוחות פיזית, גם אסור לי להגיע אל הנפשית ומבחינתי הכוונה לכתיבה.
אני אוגרת כל כך הרבה פוסטים בראש וכשהם לא יוצאים אני בסוג של סמטוכה רגשית.

אחת מנשות העסקים הכי מצליחות בארץ ביקשה לקבוע איתי פגישה. כשחיכיתי בחוץ ראיתי אנשים שמתחננים לפגישה, מתרפסים ולא ממש מצליחים. שאלו אותי על מה אני רוצה לדבר איתה וקצת התביישתי להגיד שאני לא רוצה ממנה כלום, שהיא זו שרוצה לדבר איתי.
היא מצחיקה וחמה אבל קצת מפחידה ומאד שתלטנית, היא מתחילה לדבר על העסק שלי כעל שלנו, היא מדברת אליי כמו אל ילדה קטנה ואני דוחפת את האגו עמוק עמוק בפנים, מזכירה לעצמי שהיא בן אדם שיש הרבה מה ללמוד ממנו וכדאי שאני אקשיב.
היא אומרת שאני מאד מוכשרת ושהיא רוצה לעזור, שהיא לא מוכנה לראות את העסק שלי נסגר בגלל שאני עושה שטויות והיא מסבירה את הטעויות שלי, אפילו קוראת למזכירה שלה להראות לי את התיקיה שהם הכינו לי, דוגמאות מעסקים דומים לשלי.
"והם סתם בסדר, הם לא מוכשרים כמוך, לא חבל שאף אחד לא יודע מזה?"

תמיד מפתיע אותי מחדש שאנשים זרים חושבים שאני מוכשרת, עוד יותר מפתיע שהם רוצים לעזור.
אני באמת מקבלת המון עזרה ותמיכה מהחברים, לאחרונה אפילו קצת מההורים, אני פשוט כל כך עייפה שקשה לי לקלוט את האינפורמציה, להפנים את המהלכים.
אני יודעת שהיא צודקת ואני הולכת איתה לגבי תוכנית הפעולה שלה, היא באמת עלתה על כל מיני בעיות שידעתי שהן קיימות אבל לא הצלחתי לשים את האצבע.
אבל כל דבר עולה כסף ולא משנה כמה תומכים בי, הכסף הולך ואוזל.

חטפתי צעקות השבוע מא', עשה לי סוג של התערבות עצמאית, אז עכשיו אני גם מזכירה לעצמי שוב ושוב ששבע שעות שינה בלילה זה לא לוקסוס אלא הכרח בסיסי וצריך להקפיד עליו.
אני עושה שינויים דרסטיים והעסק מתחיל לקבל את המיתוג שלא הצלחתי כל כך לשים עליו את האצבע, הדברים מתגבשים ויום החופש שהחלטתי לקחת באופן קבוע לא רק עוזר לי אלא גם לגיבוש הזהות של העסק.
אני יודעת שכל מה שעשיתי עד היום נועד למעשה לרגע הזה, לעכשיו, לאחד את כל הכישורים שלי ביחד כדי שכל זרוע בתמנון המפותל הזה תפעל בהרמוניה והעסק יתרומם ויפרח, ואיתו אולי גם אני.

הנשמית בארץ, הביאה איתה את הנשמון הקטן, היא מביאה את מפעל חייה למפעל חיי והיא בוכה ומתרגשת ומצלמת ואני לא מצליחה כל כך להתרגש.
זה לא פייר ולא יפה, החברה הכי טובה שלי באה עם התינוק הטרי ואני לא מרגישה כלום, רק בגלל שאני כל כך עייפה, אפילו מלהרגיש משהו.
ימים עוברים ואני שוכחת אפילו להתקשר, פעם כל ביקור שלה בארץ היה התרגשות אדירה ומיליון טלפונים ביום ועכשיו, אין לי זמן וכשיש לי אני פשוט מעדיפה לבהות באויר ולשמוע מוזיקה, לא לדבר עם אף אחד.

המוזיקה זה הלחם שלי, כיום יותר מתמיד, בייחוד כי אני שוכחת לאכול, (בסוף אני אהיה כוסית בלי להתכוון).
תמיד טענתי שהכל בסדר בחיים שלי כל עוד הפס קול מתאים וכרגע אני ממש משקיעה בזה.
אני אף פעם לא יודעת מה יתאים מתי אבל אני מסתובבת עם תחושה של –בא לי משהו... – בדיוק כמו עם אוכל.
היה לי שבוע של ג'ון מרטין, משהו בחום המטורף שיוצא מהמוזיקה, מהקול שלו, שמציף את הגוף כמו חיבוק דוב ענק כנראה נפל לי במקום הנכון וא' בדיוק הביא לי חומרים חדשים וחבר אחר בדיוק חזר מהופעה בארה"ב והתביישנו בשביל ג'ודי גארלנד ופורטיסהד, איך הקאברים שלו מתעלים על כל דבר שאי פעם נוצר. נזכרתי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, לפני 12 שנה ואיך מאז הוא תרופת המחץ ברגעים שהכי צריך חיבוק ואין בסביבה אף אחד שיכול לספק אותו.
כל השבוע רק נאחזתי בו ואז פתחתי את העיתון וגיליתי שהוא בדיוק נפטר.
היה לי בראש הספד מדהים, כי קוטנר לא ממש הצליח הפעם וגם לא אהוד בנאי, אבל לא היה לי זמן לכתוב אותו ועכשיו הוא נעלם.

כשסיימתי את יום האבל היחיד שהרשתי לעצמי, עברתי לג'יל סקוט, כנראה שאני זקוקה לגירל פאוואר יותר מתמיד והאנרגיות של ההופעה בפריז, אין עליהן.
אני לא מאמינה שאני הולכת לכתוב את זה אבל הייתי מעדיפה להחליף את דפש מוד בהופעה שלה.
אני כל כך זקוקה לאנרגיות שלה.

אני כל כך זקוקה לאנרגיות,
אני כל כך זקוקה לאופטימיות,
אני כל כך זקוקה לאהבה.
אבל כן, סך הכל הדברים משתפרים.

א' הגיע סוף סוף, מסתבר שאיומי התאבדות עושים לו את זה.
הוא לקח אותי לדרינק ויצאתי בעיר הזו פעם ראשונה, התלבשתי, הרגשתי כמו בן אדם, ראיתי אנשים, דיברנו כמו פעם.
בבוקר נסענו לאכול ארוחת בוקר על הים, שוב התלבשתי, הרגשתי עוד קצת כמו בן אדם, ראיתי את הים, חצי שנה אני פה ולא התקרבתי אפילו לים.

הוא הביא לי המון מוזיקה חדשה והעמסנו על המחשב שלי, שיהיה קצת חידוש גם בעסק.
אבל בערב הכל חזר אליי.
משהו נשבר אצלי בשבוע האחרון, אני כבר לא מאמינה בעסק, בעתיד הורוד, בעצמי, לא אכפת לי יותר מכלום, אני רוצה לוותר, לגמור, עם הכל.
החלטתי שמחר אני לוקחת יום חופש, כי אם יש איזה סיכוי שזה יחזור אליי, מנוחה היא מילת המפתח.

חבר אחר מנסה לשכנע אותי לא לוותר, שזו רק ההתחלה, שידעתי שלא יהיו לי חיים.
ואני עונה שכן, ידעתי, אבל לא בניתי על המשבר הכלכלי הכי גדול במאתיים שנה האחרונות, לא בניתי על מיליונים אבל בניתי על משהו סביר וגבולות הסביר לא מתקרבים אפילו.
בא לי למות, אין לי כוחות יותר לכך שכלום לא מסתדר, ואפילו עשיתי את כל מה שהרבי אמר, עד כדי כך אני נואשת.
סססאממק.

אני קוראת בלוגים, שומעת על אנשים, חברים, מכרים, שפתאום הכל מסתדר להם, מתי תורי יא בן זונה? מתי תורי?

ודווקא בשבוע שבו החלטתי לפתח מערכת יחסים עם זה שבמרומים, אמא שלי התחילה ללכת לרבנים, ללא שום תאום מראש.
היא נכנסת לחנות עם פרצוף של "אל תכעסי עליי" וכשאני שואלת אותה מה עכשיו היא עשתה היא מתגוננת "לא אכפת לי שתכעסי עלי! אני עשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות!"
היא כבר שנים הולכת לאסטרולוגים, נומרולוגים ומכשפות, מפוצצת אותי בחמסות ושומים אבל אצלנו? רב? אנחנו הרי שונאים את אלוהה מאז השואה – מה קרה?
נואשות רבותי, מילת המפתח בימים אלה.

היא מגיעה עם שקיות מלאות כל טוב, ברכות, ספרי תהילים, קמעות ופוסקת שצריך לשפוך כאן מים עם מלח ואת העציץ שמסמל בית קברות צריך לזרוק.
אני לא מגיבה והיא מחייכת את החיוך הזדוני שלה ופוסקת "אבוד לך! כבר שתלתי לך את הרעיון בראש וזה לא יעזוב אותך עכשיו!"

מה שמפחיד אותי בשבוע האחרון הוא שאני מאבדת אמונה, מאבדת תקווה, מאבדת עניין בכל החזון הגדול הזה.
אם פעם לא היה ספק לגבי ההצלחה של העסק ומה שהוא יביא איתו, אני לראשונה מפקפקת בו, ביכולות שלי, בעתיד שלי.
ומצד שני יכול להיות שאני פשוט עייפה, שזה כל העניין וזה ללא ספק היה השבוע הכי קשה בחיי מבחינה פיזית, אני כמעט ויכולה לשמוע את השרירים נקרעים ואת העצמות מתפצפצות.
מצד שלישי התחיל איתי השבוע אינסטלטור נשוי שנראה בול כמו בובליל והתרברב ביכולות הבולבול שלו. אם לא הייתי כל כך עייפה הייתי יכולה לצחוק על זה אבל רק בא לי להקיא.

יצאה עוד כתבה השבוע, בעקבותיה הגיעה מישהי ממש מרחוק ובשיא ההתלהבות.
חשתי צורך לרדת על ארבע רק שלא היה לי ברור אם אני אסירת תודה או שהגוף קורס תוך כדי שיחה.
הבעיה עם כל האנשים האלה שקוראים עלי בעיתון היא שהם חיים באשליה שהם מכירים אותי והופכים את הדו שיח למאד אישי וברגע שאני משתפת פעולה וגם שואלת אותם שאלות אישיות הם מזדעזעים, איך אני מעיזה?!
אבל הבעיה העיקרית היא הבעיה שרדפה אותי בשנים האחרונות, הדיסוננס בין הפאסון למציאות וקשה מאד לשחק אותה מגניב ומלא בטחון ואמונה במוצר שלך כשאתה קורס והבנק יושב לך על הוריד כי נגמר הכסף.

אוזי מנסה לעודד אותי ומזכיר לי את כל השפנים שעדיין לא שלפתי מהכובע, אני לא בטוחה שהם באמת יכולים לעזור.
זוגתו הרבה יותר מציאותית ומציינת את הפתרון הברור לכל בעיותיי – "את צריכה בעל עשיר!"
אמא שלי אומרת לי את זה מגיל שלוש בערך, זה לא הוכיח את עצמו.
א' כל הזמן מדבר איתי על "להתכוונן" על דברים, אני לא יודעת איך עושים את זה.
אני נזכרת בשיחה עם אחותו, על הייאוש של שתינו מהנשים בחייו ועל כך שהוא לא מסוגל להיות לבד. היא אומרת שהוא כל כך מכוונן על הצורך שלו באהבה שהן קולטות אותו ונדבקות כמו עלוקות והוא לא יודע לברור את המוץ מן התבן.

להתכוונן, זו המילה המשפחתית שם. הוא לוקח ברצינות את המשימות של הרבי ומאיים שהוא יבוא לוודא שאני אעשה את זה, מבחינתי לא ממש משנה, העיקר שיבוא כבר כי אין לי יותר כוחות לנהוג אפילו.
אבל אני כל הזמן חושבת על מה רואים כשמסתכלים עלי, למה אני מכווננת כביכול? מה אני משדרת שמרחיק כל כך הרבה לקוחות וגברים פוטנציאליים?