רומא לא נבנתה ביום אחד

אלוהים שלי, רציתי שתדע שנראה לי שמספיק כבר.
אני לא יודעת למה אתה חושב שאני צריכה לעבור את כל המבחנים האלה אבל נשבעת לך, הבנתי.
הבנתי שלא יהיה קל בחיים ואני לא מחכה לזה.
אבל למה שלא יהיה קצת נעים? קצת נחת? דור המשך? נחמה?

יש לי חבר שמשלים עכשיו בגרות בתנ"ך, הוא התחיל לקרוא לי איוב.
עד כמה שזכור לי זה השתלם לו בסוף, אז מתי תורי?

פגשתי היום מישהי שלא ראיתי יותר מעשר שנים, בכל פעם שאני נתקלת בעבר שלי אני מתבאסת, כי אני אמורה "להשלים פערים" ולספר מה היה עד עכשיו ואת האמת אלוהים, היה מסריח, מסריח לאללה.

כתבו עלי בעיתון השבוע ונשמעתי שם נורא מגניבה ומבסוטית, זה הזכיר לי כשאיזו סופרת סיפרה לפני כמה שנים ששמו אותה ברשימה של הרווקות הנחשקות ואף אחד לא העלה על דעתו שהיא יושבת בבית כמו כלב ואף אחד לא רואה אותה.
מספיק עם זה, באמת, מה אכפת לך שמישהו יאהב אותי, יעשה לי נעים? יעשה לי ילדים? באיזה יקום זה יכול להפריע לך? הרי זה לא שיש לך תוכניות גדולות בשבילי, כבר שנינו יודעים שאני לא אשנה את העולם.

מה 'כפת לך?

אני מכירה איזו מישהי שמאוהבת באיזה מישהו כבר המון זמן.
אז השבוע היא עשתה משהו שהאמת, סחתיין עליה, לי לא היו ביצים לעשות כזה דבר, היא התוודתה בפניו לגבי הרגשות שלה.
והפלא ופלא, מסתבר שזה הדדי לחלוטין, הוא כולו שם, מוכן ובשל.
הוא לא מסתיר ממנה כלום, לא משחק אותה קשוח ומסתורי, חושף את חולשותיו, שתכיר אותו באמת, לא את המיתוס.
ופתאום היא לא רוצה, הוא כבר לא כזה מושך כשהוא מעוניין והוא לא כזה מושך כשהוא אמיתי ונטול פוזה ובעיקר כשהוא מדבר על החיים האמיתיים ולא על הפנטזיה.

אני כל הזמן חיה בתחושה שאני מוקפת באנשים שנתנו להם אגוזים ואין להם שיניים.
ורק רוצה לשמוע את COUNTRY LIVIN של אסטרו, לא יודעת למה, אולי כי אני מגלה כל כך הרבה לאחרונה על העולם ועל חוסר הצדק, ההתאמה, סיבובים בזמנים לא מקבילים.

והדבר שהכי מתחזק, מיום ליום יותר, היא ההבנה שאנשים שחושבים שהם ממש ממש חכמים, הם כל כך מטומטמים, ופתטיים, כל כך פתטיים.
(באמת חשבת שאם תשלח לי בחורה אני אהפוך למלאת אמון אפתח ואשתפך? בפעם הבאה תנסה אולי מישהי שלא עושה כל כך הרבה שגיאות כתיב...לא שגם לה יהיה איזה סיכוי מולי).

כמה צפרדעים אני אנשק עד שאמצא עובדת נורמלית?!
זאתי התפטרה כי לא הסכמתי שתיקח יום חופש ביומולדת שלה, אשכרה אנשים חיים בסרט, רוצים ים בכסף אבל לא לעשות כלום בשביל זה.
מצד שני, אולי אחרי כל כך הרבה חיזורים אחרי העובדת המושלמת, מציאת גבר חלומותי תהיה משימה קלילה, יום אחד כשיהיה לי זמן.
מצד שלישי סוף סוף כתבו עליי בעיתון וכתבו אחלה דברים אז אינשאללה תהיה יותר עבודה.
מצד רביעי זה אומר הרבה יותר עבודה...

אמרתי כבר שמעייף להיות אני?

אחרי שבועות של בילוי בבית חולים הוא סוף סוף בבית.
הוא מתקשר על הבוקר שאני אבוא להוציא אותו מהבית, מפחיד אותו פתאום לא להיות מוקף ברופאים ומכשירים, האיש הענק הזה איבד את כל הבטחון הפיזי שלו.
לראשונה בכל השנים אני זו שאוספת, מארגנת, מסיעה, מביאה, מובילה.

אנחנו אוספים בדרך חברים, קרובי משפחה, מתדרכים עוד אנשים, רק שהוא יהיה מוקף בכמה שיותר אנשים שהוא סומך עליהם ואני מבטיחה שברגע שהוא ירגיש חולשה אנחנו מתפזרים.
הפחד הזה לאבד אותו, הרגעים האלה שהוא היה תלוי בין חיים ומוות, ירדו לי עשר שנים מהחיים, ואני שמה את עצמי בצד בלי בעיה, רק שיהיה בריא, רק שירגיש טוב.

אבל החיים שלי לא מפסיקים, וקורים דברים ואני כאילו חיה חיים מקבילים ולא כל כך יודעת איך ולאן לפרוק.
אני וקרובת משפחה שלו יוצאות לסיגריה, אחרי שאני מוודאת בזוית העין שזה בסדר מצידו ושהוא רגוע עם האחרים.
היא אומרת לי שהיא חייבת להגיד לי משהו, שהיא רוצה להגיד לי כבר כמה שנים ולא אומרת, שבכל פעם שיש מפגשים משפחתיים כולם מדברים על כמה שאני יפה, שזה "הדיבור המשפחתי", שהיא חושבת שאני אחת הנשים הכי יפות שהיא אי פעם ראתה ושחשוב לה שאני אדע את זה.

אני כבר לא מסתירה את עצמי כמה חודשים, זה מתיש אותי ואני מרשה לה לראות את הדמעות בעיניים. אני לא מקבלת כמעט מחמאות וכנראה שזה משהו שחיזק את תחושת הדני דין שאני חיה בה, מעבר למה שהמפלצת עשה לי.
אנחנו מדברות על כך שאנשים מניחים שאני יודעת איך אני נראית ולכן לא אומרים כלום ואני במקביל הולכת ונעלמת.
המצחיק הוא שלמדתי להסתמך דווקא על האופי שלי כגורם כיבוש, בגלל שאני כל כך לא בטוחה לגבי הלוק וכנראה שזה דבר חיובי.

הכרתי השבוע מישהו, הוא בא בעניני עבודה אבל לא הצליח לשחרר לי את היד כשנפרדנו, אני חושבת שאולי יש סיכוי שהוא יתקשר כשיסתיים הקשר המקצועי בינינו וזה לא רחוק כל כך.
ואני לא יודעת אם הוא חושב שאני יפה ומושכת ומרגיז אותי שאני לא יכולה פשוט להרגיש את זה. והיועץ שלי לעניני גברים נלחם על החיים שלו ואני לא רוצה להעיק ואני גם חושבת על כך שהוא חלק מהמשפחה הזו שמדברת על כמה שאני יפה אבל הוא מעולם לא טרח להגיד את זה.

מעייף להיות אני.

תקשיב לי ותקשיב לי טוב חתיכת טינופת!
מאחר ואתה כל פעם ממציא ניק חדש, כותב לי וחוסם אותי מלענות, אני אכתוב לך פה.
לא מעניין אותי הניק החדש, ברור לי שxxxxx/master_x/master xxx וכל שאר החארות הם אתה שxxx אז אני אבהיר את זה אחת ולתמיד.

אם אתה שוב תיצור איתי קשר או תתקרב אלי, בין אם זה וירטואלית או אחרת, אני אגיש תלונה במשטרה על הטרדה, אני אוציא לך צו הרחקה, אני אטריד אותך בניירת ומעצרים אינסופיים, אני אפנה לעיתונות, (כי לי אין מה להסתיר), ואם רק תעיז לנשום לכוון שלי אני גם אארגן לך מפגש עם כמה בריונים בפינה אפלה, כשהכי לא תצפה לזה ואני אדאג שאתה תרגיש מה אתה עשית לי ולאחרות.

אתה הרסת לי את החיים לפני חמש שנים ומאז נאלצתי לברוא את עצמי מחדש – אתה נאלצת להקים משפחה ולפרוש מבדס"מ? יא חתיכת אפס, הלוואי והיה לי את הלוקסוס הזה אבל אתה מנעת את זה ממני.

אתה טינופת, חלאת המין האנושי, מפלצת סוציופאטית שלא ראויה לחיות – מוות בייסורים הוא כל מה שמגיע לך.
אני נשבעת, אם תעיז שוב רק למצמץ לכוון שלי, אני לא אוותר, הפעם אני אהרוס לך את החיים.

התעוררתי בן אדם חדש.
אתמול לא הצלחתי להתנער מזה אבל אחרי כל מיני שיחות שקשורות ושלא קשורות לכלום, פתאום נפל לי האסימון.
השאיבה הזו חמש שנים אחורה וההסתכלות בפרספקטיבה של זמן לאורך כל ההתפתחויות גרמו לי להבין מה קרה ולמה שלוש השנים האחרונות היו כל כך קשות.
בשנתיים הראשונות הייתי מוקפת בכל כך הרבה אנשים ובהמון תמיכה ואהבה ובעיקר בחממת עולם הבדס"מ, (הזוי ככל שזה נשמע).
הייתי בהיי הזה שיש כשיושבים שבעה, שאתה כואב ופצוע אבל במקביל נמצא במין התרוממות של הדחקה והתבשמות בתשומת הלב.

רק כשיצאתי לעולם האמיתי, שבו שופטים אותך, שבו גברים מנהלים את העולם ולא סאביות ששולטות מלמטה, כשצריך להתמודד עם גברים מצויים וממוצעים, בוסים שהחיים שלי לא ממש מעניינים אותם, רק אז היתה ההתמודדות האמיתית עם האונס ולכן שום גבר לא יוכל להתקרב ושום עסק לא יוכל לזוז.

אני חושבת שהגרוע באמת מאחורי, שאני סוף סוף מתחילה את החיים שאני אמורה לחיות ושהכל יסתדר אוטוטו.
( ובמשפט אחד, קניתי מגפונים עם שפיץ אימתני ואני מוכנה לנטוש את האגגס שלי!).

כל הלילה חלמתי שאני טובעת, התעוררתי שוב ושוב והחלום הזה חזר.
הפרשנויות בכל מיני אתרים לחלומות אומרים אותו הדבר, שמדובר בהצפה של מקרה שהודחק מהעבר.
טוב, מזל שלפעמים גם אני טקסטבוק קייס.

מספיק עם זה, טבעתי מספיק לשנים הקרובות, יש לי עסק על הראש, יש לי חיים להמשיך, יש דברים שמצריכים אותי בפוקוס ונתתי מספיק שנים לבזבז לי, לטינופת הזה.
שימות כבר.

מתחיל יום חדש, נקי.

מי שעוקב אחרי הבלוג הזה כבר יודע שהמשפט השנוא עליי הוא "את כל כך חזקה", כי נכון, אני כן, מצד שני אני בן אדם, עם רגשות והרבה התפרקויות וגם סוג של תמימות כנראה, כי אני כל פעם מופתעת מאכזריות של בני אדם מחדש.

אני לא מצטערת שהאירו את עיני לגבי הדברים שנכתבו כאן, כך שמי שעשה את זה ממש ממש לא צריך להרגיש רע עם זה, אני גם מקווה, עכשיו שאני יודעת שיש כאן מישהו עם אובססיה, (די מפחידה) כלפי, שאפשר יהיה לטפל בו בצורה כלשהי וכן, שוב אני צריכה אזהרה, לשמור על עצמי, כי לא חסר מפלצות בעולם.

אבל זה פירק אותי, לחזור ללילה ההוא, לחזור לכל התהליך שהיה מול המשטרה והפרקליטות וגם לחשוב שמישהו שם חושב שזה לא היה בסדר שבסופו של דבר, "רק" ארבעה חודשים אחרי האונס, כן מצאתי מישהו שהיה המלאך שלי ואהב אותי וטיפל בי.

אני לא יודעת עד כמה מישהו שלא היה במקומות האלה יכול להבין איך זה לנסות לשקם את החיים שלך וכל פעם מחדש להתקל באיזה טינופת חולה נפש שקורע ממך את העור בשניות, סתם כי בא לו, כי אמא שלו העבירה אותו למטרנה מהר מדי או כי איזו בחורה זנחה אותו לאנחות.

אתה טינופת, זה כל מה שיש לי להגיד לך ואני באמת מקווה שכל כלב בא יומו.
כן, בזבזת לי יום שהיה אמור להיות שמח וכיפי וכן, אני אבכה ואתפרק ואהיה משותקת, אבל מחר אני אאסוף את עצמי ואחזור לחיים הטובים שלי, והם טובים.
ואילו אתה תמשיך לחיות עם החרא שמציף אותך.

היה לי יום מגניב אתמול, ישנתי טוב, התעוררתי עם סבבה אנרגיות, התלבשתי כמו שאני אוהבת, הרגשתי שאני נראית פיצוץ וככה התחלתי את היום.
ובאמת הכל זרם איתי, הגיעו לקוחות שעשו לי טוב, הגיעו כל מיני טלפונים עם חדשות טובות, אנשים שבדר"כ לא נחמדים אליי היו פתאום סופר נחמדים, אחלה יום.
יצאתי לסיגריה ועבר שם החתיך הסנוב של השכונה, מאלה שמסתכלים דרך אנשים ולא רואים אותם, אמרתי לעצמי שהיום הוא ידבר איתי ויהיה נחמד כי היום יום שהכל זורם ומסתדר בו.
הוא חלף על פני בלי להסתכל כרגיל ופתאום הוא עצר, חזר אחורה, אמר משהו חמוד ונכנס לאוטו ואז עצר שוב ונפנף לשלום.

לא היתה שום סיבה לחשוב שהערב יכול להיות אחרת.
הלכתי להדלקת נרות אצל חברים ובכלל לא הזיז לי שאני באה ישר מהעבודה ושלא הספקתי להתייפיף, הרגשתי קורנת עם תחושה שהאור הפנימי שלי יחמם לכולם את הלב ושיהיה גם ערב מגניב.
ואז, איך שנכנסתי ישר כולם אמרו לי שאני נראית עייפה וכל האמהות שאני לא מכירה התחילו לדבר איתי על ילדים וכשהבינו שאין הסתכלו עליי במבטים מרחמים והפסיקו לדבר איתי. אלה שכן דיברו איתי ישר התחילו למדוד לי זמנים ויעני לנחם שעוד לא מאוחר וכל אחת שם מכירה במקרה מישהי שגם בגיל 42 נכנסה להריון מאיזה הומו.
יצאתי משם בתחושה כל כך מגעילה.

אני עייפה, עייפה מלהרגיש שמשהו לא בסדר אצלי, שאני אמורה לעמוד בקריטריונים של אנשים אחרים, שאם אני אלבש כך אני אשדר אחרת ולהפך, נמאס לי לשמוע על כל הדברים שאני אמורה לשדר ואת כל הגברים שאני אמורה להבין, נמאס לי מעצות ורעיונות וכל מיני גאונים שמחנכים אותי.

כשאני קמה בבוקר אני מרוצה, מהלוק, מההישגים, מהאינטליגנציה, מהחברים – אני בן אדם שלם שלא דורש תיקונים, אני לא איזו סחורה סוג ז' ואני לא מוכנה יותר להרגיש רע עם עצמי.
אני בטוחה שבין כל המיליארדים בעולם קיים שם מישהו שיראה את זה, אני באמת מאמינה שהוא יגיע, אבל אני לא מתכוונת יותר לייסר את עצמי עד שהוא יגיע, החיים שלי מאד מאד קשים ואני לא רוצה לסבול מעבר למה שהכרחי.

אמא שלי חוזרת מחו"ל עם מתנות, השוקולד שאני אוהבת, התבלינים שביקשתי והתה...של הנשמה.
אני מסתכלת על הקופסא קצת בהלם והיא אומרת ספק שואלת – "זה התה שאת אוהבת, אנחנו תמיד מביאים לך נכון?" ואני מגמגמת שכן וקצת מצחיק אותי שזה חקוק לה בזכרון איכשהו כמשהו שקשור אליי למרות שהיא תמיד הביאה את זה בשבילו.
בערב אני טועמת את התה הזה בפעם הראשונה בחיי והוא עושה לי כאב בטן אבל זה מרגיש קצת כאילו אתה כאן.

היא מסתכלת על הבת שלה ואני קולטת את התסכול, הבת שלה כבר לא כל כך יפה, כי היא בעיקר עייפה וזה כל מה שמרוח לה על הפרצוף ובהוויה, היא גוררת אותי לשופינג ואומרת שזה טוב לנשמה ושאני לא יכולה ככה, צריך להתאוורר לפעמים, אני משלמת על השופינג הזה ביוקר כי בזבזתי כסף וזמן שאין לי ואני חוזרת עוד יותר עייפה.

א' מתוסכל שהוא לא יכול להיות כאן, הוא אומר שהיה עושה לו טוב לברוח מהמציאות שלו והוא יכול היה לעזור לי בחנות, זו פשוט תקופה כל כך מתסכלת.
אני מסתכלת במראות בחנויות ואני לא מזהה אותי, משתדלת להזכיר לעצמי שבד"כ אני מרגישה רע עם עצמי כשאמא שלי בסביבה, זו לא רק העייפות.
אחר כך אני צריכה לשלוח תמונות שלי לכל מיני מקומות ואני בוחרת כאלה שצולמו לאחרונה, כדי שלא יהיה פער גדול מדי ואני חושבת שוואלה, זאת שבתמונות נראית סבבה, למה את מקטרת כל כך?

אני זקוקה לעוד 24 שעות רצופות של שינה לפחות.