רומא לא נבנתה ביום אחד

עשר שעות שינה רצופות! לא זוכרת כמה זמן לא היה לי.
אני בן אדם חדש ומסתבר שכשאני לא עייפה וכשיש לי זמן לעצמי אני מגלה שממש סבבה לי.
הפעם לא נסעתי לירושלים, אני חושבת שא' מבין עד כמה אני מרוסקת, הוא בכלל כל כך מפתיע מאז שהוא חלה, נעשה סופר רגיש וקשוב ונפשית הוא מקל עליי ברמות שלא יכולתי לדמיין.
ואוזי, אין מה לומר על אוזי, תמיד ידעתי שהבן אדם קדוש אבל הכמויות ויכולות הנתינה האלה תמיד מפתיעות מחדש – אני ברת מזל אחים שלי, ואני יכולה להבין למה האחים הביולוגיים שלי מקנאים ומנסים לתקן עכשיו אבל לפעמים זה מעט מדי ומאוחר מדי והאמירה הזו שאני לא נותנת צ'אנס, מאד קל להאשים אותי בה אבל מצד שני, מה לעשות שאני עייפה מלהפגע ולהתאכזב.

אני יודעת שאני אמורה לנוח אבל אני חולמת כבר חודש על לעבוד בגינה ולמרות שכל מילימטר בגוף כואב, הנשמה מחלימה עם כל פרי שנקטף וכל יבלית שנערפת ועוד מעט יהיו לימונים כבושים וריבת תפוזים ואני שוב ארגיש עשירה ומתוכשטת, כי ככה אני תמיד מרגישה כשהבית מלא ביצירות האלה.
אני שוב מתהלכת בבית ולא מתרוצצת אחוזת אמוק ואני נזכרת עד כמה הבית הזה כיפי ובעיקר ביתי.
כן, שבוע הבא הכל ישכח וההיסטריה תשתלט שוב אבל בינתיים נעים.

קצת יותר מדי אנשים מציקים לי בזמן האחרון שאני דומה לאיזו שפרה אחת אבל מה לעשות שאני עובדת 16 שעות ביממה ואין זמן לטלויזיה ואם יש אז אני מעדיפה תמיד לגנוב איזו חצי שעה בAXN.
אבל היום החלטתי לבדוק ווואללה, סבבה מצידי.
אמנם אין קשר בין התלתלים שלי לקארה שלה אבל אם היא האיט גירל החדשה ואני יכולה לתפוס טרמפ על העניין ואולי יצא איזה דייט אז בכלל.

(מי אמר נואשת ולא קיבל?).

א' מתקשר על הבוקר לראות אם התאוששתי מאתמול כשהתפרקתי לו בטלפון בבכי היסטרי. אני בטוחה שהמצב כבר יותר טוב ואני יודעת שהוא צודק, שאני מתעסקת בזוגיות בכל פעם שקשה לי בעבודה כי זה משהו שאני לא יודעת לפתור, אהבה, אבל בעבודה אני פשוט צריכה לאסוף את עצמי ולתקתק עבודה.
אבל אני לא מצליחה, קשה לי כמו שלא היה קשה לי בחיים, אני מסתכלת אחורה על האונס, הגירושים, האונס השני, המשפחה המזעזעת שלי, עדיין – זה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם ואני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה.

בצהריים אני שוב מתפרקת ומתקשרת לנשמה, זה כזה חוסר אונים, בשבילי ובשבילם, העובדה שכל האנשים הכי קרובים לי כל כך רחוקים פיזית.
יש יתרון בכך שרוב החברים שלי הם גברים כי במצבים כאלה אני לא צריכה לשמוע שיהיה בסדר ושאני הכי מוצלחת בעולם, אני צריכה פתרונות, תכלס, ובזה הם הכי טובים.
הנשמה ואני חושבים בקול רם מה אפשר לעשות ומעלים כמה הצעות, אני שוב אופטימית קצת, הדבר היחיד שאני לא יודעת לעשות זה לארגן עוד זמן כי אני לא מספיקה כלום אבל אני משערת שזה עניין של הסתגלות והתארגנות ולמידה תוך כדי תהליך.

יהיו עוד הרבה התפרקויות בדרך.

ואז ברדיו שמים שיר של ג'ו ג'קסון ואני נזכרת בפעם האחרונה שהיה לי סקס ואת הנשיקה הראשונה כשהוא שם על הבמה, מנגן על הפסנתר ואני חשבתי שזה רגע מושלם אז פשוט נישקתי את זה שישב לידי.
תשעה חודשים אדו-שם!
אני מרגישה כאילו אני לא אתנשק יותר בחיים, אבל מנסה להתנחם בעובדה שהרגשתי כך הרבה פעמים בחיים והופתעתי לטובה.
אינשאללה.

אני אמורה לעבוד ברגע זה, אני עובדת 16 שעות ביום ואני מייסרת את עצמי על השעות בהן אני ישנה, לא מבלה או חוגגת, סתם ישנה.
כל הפוגה למטרות ישיבה, סיגריה סתם ככה, והמצפון חוגג.
כן זה קשה, כולם שואלים למה אני לא מתרגשת, אני פשוט עייפה מדי, אבל היום התרגשתי, כשעשיתי את ההפקדה הראשונה בבנק.
המון דברים קורים, אני אפילו לא שמה לב ופתאום אני מרגישה יפה בין כל התשישות הזו, אני חושבת שהבטחון העצמי שלי מתחיל להראות ניצנים.

ובתוך כל זה, שני האנשים הכי קרובים לי מבלים בבתי חולים בשבועיים האחרונים ואני מודאגת ואני נוסעת באמצע הלילה בעיניים עצומות, עד לירושלים, וכל מיני נשמות טהורות מחנכים אותי – "הם לא הילדים שלך וגם לא הבעלים שלך, תלמדי לשמור על עצמך ולשים את עצמך במקום ראשון!"

כמה אנשים שומרים על עצמם, על ישבנם הענוג, כמה אהבה עצמית יש סביבנו וכמה אטימות לחברה, לביחד, לנתינה, זה מרגיש כמו הפרסומת לויזה – כל היום לפנק לפנק לפנק...את עצמנו ולא לראות אף אחד.
אני לא מוכנה להיות כזו, לפחד להפגע ולהתעסק באכלו לי שתו לי ולמדוד מי נותן יותר וכמה.
האבסורד הוא שכנראה שזו הסיבה שאני לבד.
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שאני צריכה רק אחד, לא מיליון.

קשה לי, קשה לי לאללה ואני רק שמה ברקסים על הבכי, הצורך להתפרק, הצורך בכתף, מישהו שיראה עד כמה קשה לי כל העניין הזה, חיובי ככל שיהיה.

ישבנו בבית קפה בשבת, הצלחתי לנתק את המצפון לשעתיים כדי לאכול, משהו שאני קצת שוכחת לעשות לאחרונה.
הסתכלנו על כל האנשים סביבנו ובתוך כל האגואים והאימאג'ים ראינו ילדים קטנים שמתחבאים באנשים גדולים, מנסים לצעוק "תאהבו אותי!" אבל כל הרעש והפוזה, הפסאדה והפאסון, מסתירים.
הסתכלתי על שני הבחורים שישבו איתי, שניהם עם לב מרוסק אחרי מלחמה עקובה מדם ואמונה שלמה באהבה וכל מה שיכלתי לומר להם הוא שלפחות הם אהבו, הרגישו והתרגשו.
זה לא כל כך פשוט, אני לא הרגשתי כבר יותר מחמש שנים ואני מפחדת שאם הכתף הנכונה תגיע ואפילו אם הלא נכונה, אם היא רק תיגע בי אני אתמוסס ואהפוך למפל שיציף הכל ואולי לא ישאר כלום מרוב עוצמות.

החור הזה בלב גומר אותי.

אני יושבת בחנות ומחכה לסחורה שתגיע וכרגיל מגיעה הסחורה הלא נכונה ואני מחזירה.
ימים שלמים אני שורפת על האכזבות הקטנות האלה שעולות לי הון עתק כי הן מעכבות את כל הפתיחה.
אני מחברת את המערכת החדשה, מחליפה את הכבלים שהיו קצרים מדי ובצבעים הלא נכונים, מטפסת על סולמות ומקללת את הפמיניזם שאם לא היה קיים לפני היוולדי בטח הייתי ממציאה אותו, לא כי אני כל כך פנאטית לגביו, אני פשוט בנויה ככה ואין לי ברירה אחרת.
אני מסתכלת סביבי ורואה כל מסמר שדפקתי וכל בורג שהברגתי ולפני כן קדחתי והכנסתי דיבל, אני מסתכלת על הברז ובאופן טבעי מודדת צול, שוב מקללת את עצמי ונועלת.


מדברים עליי בשכונה, כולם סקרנים, מרכלים, ואני כרגיל לא נותנת פתח לאינפורמציה אז הספקולציות רצות, שלשום מישהו בירר באלגנטיות אם אני לסבית ועכשיו כנראה כולם תוהים מה הסיפור אם היא לא.
אני לא רגילה שמדברים עליי, אולי כן דיברו ולא הייתי מודעת לכך, אבל בשכונה כמו בשכונה, רק מדברים ומדברים.
זו שכונה מוזרה, לי בכל אופן – אני רגילה לצעקות של מחנה יהודה ופה יש טנדר עם כריזה שמוכר תפוזים אורגניים.
אתמול עשיתי שופינג, כל הלוק שלי הולך ומשתנה, אני צריכה לשדר מקצוענות ובגרות וטונות של סטייל, באימאג'ים אני טובה.
אבל בלדעת מי אני באמת, ממש לא.


חלמתי עליהם בלילה,על האקסים.
חלמתי שאני קופצת לירושלים למקום הקבוע, לבקר את א' ואת המשפוחה כשפתאום, בעוד כולנו על הבר, הוא נכנס עם שתיים מהן, קשורות בקולר ורצועה, הם מזהים אותי וכולם מסתכלים כשהוא שולח אותן לשבת וניגש אליי.
אני קולטת את כל הגברים נכנסים למוד התקפתי כשהוא ניגש ומושך לי בשיער בחוזקה, מסתכל לי בעיניים ושואל "מה נשמע מפלצת?" וא' מסמן לכולם להרגע ורק מסתכל מודאג.
אני נותנת לו את המבט שלי שגורם לו להבין שאני החזקה מבין שנינו ושולחת אותו בחזרה לבנות.
יש שתיקות על הבר ואף אחד לא מעיז לשאול אותי מה זה היה.
ואז ניגשת אחת מהן, האגרסיבית והפרובוקטיבית שבחבורה, זו שנהנית להביך, אבל אותי קשה להביך כך, אני מובכת מרגשות, לא ממעשים.
היא מפשקת את רגלי ומנסה להעביר אותן כמה שיותר קרוב עד שאני עוצרת אותה בכח ואנחנו מצמידות מצח למצח ומדברות.
אני באמת רוצה לדעת מה קורה איתה בימים אלה אבל היא לא מאפשרת וברור לי שכל מילה שיוצאת מהפה שלה, היא בשליחות ולא שלה.
היא מנשקת אותי ואני משתפת פעולה אבל מחזיקה את הידיים שלה בכוח.
כבר שכחתי כמה היא חזקה הצוציקית הזו ואני נוקטת בגישה היחידה שאני מכירה כדי לקפל אותה וקוראת לה בשם האמיתי שלה, זה שהיא שונאת והיא הולכת.
ואז כבר הם לא יכולים להתאפק ועטים עליי בשאלות, אם אני לסבית, אם אני דו מינית, אם בגלל זה לא שמתי על אף אחד כל השנים.
וכשאני מתחילה לענות אני מתעוררת.

אני מתעוררת עם האדרנלין הזה מבעבע בדם, האדרנלין הזה כשיש לי כשאני יכולה להיות מה שבא לי, אבל כבר שנים אני לא יכולה להיות מה שבא לי, כי בא לי רק עם אחד ויחיד והוא לא מגיע, ואני כל כך מתגעגעת להיות ה-כ-ל ואני למעשה כבר שנים עסוקה בלהיות כלום.
אני מסתכלת על החנות מבחוץ וחושבת שאני אמורה להתרגש, שזה מדהים, שזה שלי, אבל שוב צצה השאלה הזו – של מי? מי את?


כשהטלפון מצלצל בשבע בבוקר אני יודעת שזה א' ושהוא זיין לראשונה מאז הפרידה.
יש לו דפוסים בכל פרידה ואני יודעת שהנאום של "זה היה רק זיון" ועד כמה הוא לא בשל שוב לזוגיות יתפוגג מהר מאד.
אני גם יודעת שבעוד חודשיים יש לו יומולדת כך שבעוד חודש יתחילו דכאונות של "איבדתי את המצפן שלי".
אני גם רוצה דפוסים, מסלולים ברורים, צפויים, שגרתיים, אני לוחצת עליו שינסה לבדוק אם הוא מזהה אצלי משהו והוא אומר – "כפרה אצלך יש דפוסי ענק, הם כל כך גדולים שקשה לזהות אבל ארבע שנות נישואים עם סקס משמים ואז חמש שנים של בדס"מ ובלגנים ופתאום שלוש שנים של כלום, זה הדפוס האולטימטיבי שאומר שאוטוטו דברים יקרו".
הוא מדבר על איוב וכמה שאני מזכירה לו אותו ושבעיניו אני הדבר הכי קרוב שהוא מכיר לצדיקה ושאני הולכת לקבל את הפרס הגדול ממש ממש בקרוב.
אני שומעת את זה כל כך הרבה שנים, כבר לא יכולה לסבול יותר.

נרדמתי עם PATIENCE של נרינה פאללוט, השיר שחזר הכי הרבה פעמים בבלוג הזה ובחיים שלי ושוב שאלתי את עצמי, כמה סבלנות צריך בן אדם אחד עד שהיא תגמר, עד שיזוז משהו.

אני בחדר מיון, מתפתלת מכאבים ואמא שלי מנשקת אותי וקוראת לי "גיבורה שלי".
היא שואלת מה היא יכולה לעשות בשבילי ואני אומרת שאני צריכה סמים והרבה, עכשיו.
היא מגלה חוש הומור נדיר ואומרת "סמים זה אחותך, לא אני, יש מצב שהיא כבר ערה, אפשר להרים טלפון שהיא תקפיץ לנו משהו לכאן".
אני מדמיינת את שלושתנו על איזה בוף באמצע חדר מיון ומצליחה לחייך.

הרופא מגיע ומסביר שאני אאלץ לקבל שתי זריקות הרדמה בכף היד ומכין אותי לכך שזה כואב, אני אומרת לו שמצידי יזריק שמונה רק שיפסיק לכאוב כבר ושידאג שזה יחזיק הרבה זמן, לאכזבתי הוא אומר שההרדמה תתפוגג אחרי שעה.
אני חושבת על כמה שאני כבר לא זקוקה לכאב בחיי מצד אחד ומצד שני כמה אני אדישה למחטים וזריקות.
אמא שלי לא מסוגלת להסתכל ויוצאת, הרופא והאחות מסתכלים עליי בשוק כשאני מבסוטית ברגע שאני מרגישה את המחט חודרת, לא מעניין אותי כלום, מה זה מחט לעומת הקופיץ הענקי שאני מדמיינת בראש כבר עשר שעות, הקופיץ שאני מוכנה להוריד לעצמי את היד איתו רק שתפסיק לכאוב כל כך.

אני צריכה לחכות עשר דקות כדי שההרדמה תעבוד בפול ספיד ואמא שלי מעבירה את הזמן בהסחות דעת, היא מדברת על צבעים של כפפות לייטקס, שהטורקיז דוחה והשחור מזכיר לה סאדו מאזו ומשם היא נזכרת שחברה סיפרה לה על איזה עיתונאי שעושה טיולים בצד האפל של חיי הלילה בתל אביב, בעיניים נוצצות היא מספרת ומצחקקת שאפילו לקחו אותם למועדוני סאדו.
לשמחתי הרופא קורא לי להמשך הטיפול, לא נראה לי שהוא אי פעם ראה מישהו כל כך שמח לקראת קידוח באצבע.

אנחנו הולכות אחר כך לאכול ארוחת בוקר בבראסרי והמלצרים מסתכלים בהשתאות על הילדה הדי גדולה שיושבת שם ומסתכלת איך אמא שלה חותכת לה את האוכל ומאכילה אותה.
אני בטוחה שכל כך קל להתמכר לזה, כשמטפלים בך, בייחוד בימים האחרונים שהם עושים מאמצים להראות לי עד כמה הם גאים בי ומעריכים את מה שאני עושה וכמה שהם אוהבים אותי.
אבא שלי אפילו קורא לי "חמודה" לראשונה בחיי.

אבל אני יודעת עם מי יש לי עסק ואני יודעת שאסור לי לרדת מעמדת המשמר לדקה אפילו.
אני לוקחת את המשך היום לעצמי, בלי עבודה, בלי טלפונים, בלי הורים, הרבה משככי כאבים ופיצה אחת גדולה.
פתאום, כשאני עוצרת ולבד עם עצמי בבית הזה, אני נזכרת שאני במקום טוב ושדי נחמד לי.

בשבוע האחרון יש לי המון שיחות עם א', הוא אבוד מאז שהכלבה זרקה אותו אבל האסימונים נופלים לו והשיחות עמוקות מתמיד ושנינו מבינים דברים שלא הבנו לפני כן.
הוא מתקשר באמצע חתונה משפחתית, מוסר ד"ש מבת דודה שלו שסוף סוף זרקה את החבר שלה ואמרה שמעכשיו היא רוצה שיבחרו בה.
אני חושבת על בחור הפנטזיה והאובססיה שלי ואני מבינה שהיא צודקת, אני כבר כמה שנים מייסרת את עצמי על כך שאני לא כוסית, שאני לא צעירה, שאני חזקה מדי ועצמאית מדי כשבתכלס אני לא חושבת באמת שמשהו לא בסדר אצלי ופתאום הגיוני לי שיש גברים שחושבים כך גם, הם פשוט לא היו בסביבה שלי.
איש האובססיה בוהה בי כבר שלוש שנים ולא מעיז לדבר, אבל מתחיל עם כל כוסית בת עשרים שיש. הוא סופר סטאר והוא יכול להרשות לעצמו אבל הוא בא אליי בטענות שאני לא מתייחסת אליו.
אולי הוא שקוע באימג' שלו ואולי הוא סתם עוד אחד שנלחץ ממני אבל התוצאה הסופית זהה, הוא לא ניגש וכנראה גם לא ייגש לעולם ורק עם זה אני צריכה לעבוד ולהבין שאלה בדיוק האנשים שאני אמורה להתרחק מהם.

הגוף שלי שוב הכריע, אני צריכה לנוח לפעמים וכנראה שרק דלת של מכונית הצליחה להגיד לי לעצור כשהיא סרבה לתת לי לצאת.
בקבלה של חדר מיון שואלים אותי אם זו תאונת דרכים או תאונת עבודה ואני עונה שזה הכל חבלה עצמית, שום תאונה.

אני באפיסת כוחות ובקריסה פיזית ומנטלית, אני אפילו שוכחת מילים וממציאה חדשות, מה שמשעשע מאד את כולם אבל לא כל כך אותי.
היום אפילו קלטתי שבזמן שיחת טלפון שירבטתי את המילה אחלה כמה פעמים במקום לכתוב את הכתובת שהייתי אמורה לכתוב.
אולי זה אומר שבסך הכל אחלה, לא יודעת, אני כל כך עייפה, מתה שייגמרו כבר הריצות האלה ואני אוכל להכנס לאטרף אחר, אטרף שגרתי של עבודה קשה.
בחיי שאני מזוכיסטית.

אני נפגשת עם המון אנשים כל יום וכל הזמן מדברים אליי ב"אתם" וכשאני מבהירה שאין לי שותפים, שאבא ואמא לא קנו לי עסק ושבחיי שאין איזה בעל מאחורי הקלעים כולם נדהמים והתגובה החוזרת ונשנית היא "וואו איזה ביצים יש לך!"
נראה לכם שגם גברים שמקימים עסקים לבד מקבלים תגובות כאלה?

אבל מה ששובר אותי זה הקטעים הפיזיים, שבין ריצות ופגישות וחתימות על חוזים אני כל הזמן בונה וקודחת ומבריגה ומדביקה ופותחת סתימות ומתקנת נזילות ואני כבר לא רואה בעיניים והכל נופל לי מהידיים.
אני מנסה לשלב הכל ביחד אז השבוע איזה סוכן נאלץ למכור לי את המוצרים שלו בזמן שאני בניתי ספריה. הוא הסתכל עליי בשוק טוטאלי ואז התבכיין שאשתו לא יודעת לעשות כלום והוא צריך לעשות הכל בעצמו או להביא בעלי מלאכה, אמרתי לו שאשתו נשמעת כמו אשה מאד חכמה.

ככל שהזמן עובר והראייה שלי על העולם מתגבשת והראייה שלי את עצמי מתגבשת יותר ויותר, אני מבינה שאין שום מילה אחרת להגדיר את עצמי – אני פשוט פראיירית!
רוב הנשים יודעות לשדר מסכנות וחולשה וחוסר עצמאות ורותמות את כל העולם ואחותו לעזור להן כשזה ברור להן לחלוטין שהן לא באמת כאלה אבל אני פראיירית, ומטומטמת, כמובן איך שכחתי להוסיף.
חבר אמר לי השבוע שזה לא בר פתרון ושצריך לקבל את העובדה שאנחנו כאלה, אני לא בטוחה, לדעתי אי שם קיים פתרון, אני פשוט עייפה מדי כדי למצוא אותו.

חבל לי שאני לא מוצאת את השנייה הזו להנות מכך שאני אוכלת פירות מהעצים בגינה שלי, זיתים שכבשתי בעצמי מהעץ שלי ושאוטוטו גם מפעל החיים הזה יישא פירות.
חבל לי שאני לא נהנית עד הסוף כי אני מרגישה כל כך לבד בעניין הזה ובעולם בכלל, אני כל הזמן חוזרת לרגע מסויים בתאילנד, רגע של מפגש עם יופי עצום, חוייה מרגשת והכי כאב לי באותו הרגע שאין לי עם מי לחלוק את זה ואני שוב בנקודה הזו, שלוש שנים אחרי והכל השתנה ובעצם כלום לא השתנה.

ישבתי במסעדה בצהריים עם אמא שלי ומאחוריה ישב בחור שמאד מאד עשה לי את זה אבל היא סיסמוגרף זאתי, אם רק הייתי מסתכלת עליו שניה אחת יותר מדי היא היתה קולטת ואני הייתי מתחילה להסמיק ולהתבלבל ולהתנהג כמו בת שלוש.
אז הורדתי את העיניים, התרכזתי בספר שהוא קרא ובאצבעות שלו וניסיתי להזכר איך זה מרגיש, מגע.
איך זה מרגיש כשמישהו מסתכל בעיניים, איך זה מרגיש כשהוא חושק, איך זה מרגיש כשהוא אוהב, אני כבר לא זוכרת מה מרגישים ואיך עושים ואני עדיין יודעת שזה הדבר שהכי חסר והכי כואב לי בעולם ואז אני כועסת על כל מי שיש לו, על כמה שזה לא פייר, כי אני באמת מכירה כמה אנשים שממש, אבל ממש לא מגיע להם וזה קורה להם כל הזמן.

כן אני יודעת, אין צדק בעולם, דברים טובים לא קורים לאנשים טובים ולהפך, אבל ככה אני מרגישה.

אז לסיכומו של יום מגעיל הייתי חייבת כמובן גם לעשות תאונה, איזה בהמה החליט שהדו סיטרי הוא חד סיטרי במיוחד בשבילו והוריד אותי מהכביש הישר לזרועות עמוד.
זה לא נעים וזה די מפחיד וזו פעם ראשונה שזה קרה לי, מישהי שהעניין מאד מאד לא פשוט לה, כל סיפור הנהיגה.
אז מתקשרים לחברים לחלוק ומן הסתם השאלה הטבעית היא אם אני בסדר ואם לא נפצעתי ואיך אני מרגישה, נראה לי שאפילו הקופאית בסופר היתה שואלת את זה, לא יודעת, נראה לי תגובה טבעית כזאת.

אבל הוא לא, לא שואל אפילו, מודיע שמחר אני מושבתת כי צריך לקחת את הרכב למוסך וזהו.
בערב הוא מופיע כאן עם פנס, בלי להודיע אפילו והג'ינג'ית המנייאקית לא נובחת עליו, לא נותנת לי את ההתרעה הזו כשמגיעים אנשים.
אני נותנת לו את המפתח וחוזרת לטגן שניצלים וחוזרת לבכות, כמו במהלך כל היום המסריח הזה.
הוא חוזר אחרי כמה דקות ומודיע שזה יחסית בסדר ושאני יכולה לנסוע מחר ואז הוא מסתכל עליי ומוסיף שהעיקר שלא נגמר גרוע יותר, העיקר שלא הלך הרדיאטור ואני לא מאמינה שזה מה שאבא שלי חושב ואומר.
אחר כך הפוסטמה שמתקראת אמא שלי מתקשרת, כולה צחוקים – "אז מה, נכנסת בעמוד?!" אני לא מבינה למה זה מצחיק, גם היא לא שואלת איך אני מרגישה או אם נפגעתי.

א' הכין אותי לכך שהכאבים יבואו רק כמה שעות מאוחר יותר ושכדאי ללכת לחדר מיון לעשות צילומים ואני רק חשבתי שזה לא הוא זה שאמור לחשוב על הדברים האלה והוא לא זה שאמור לבדוק אחרי כמה שעות שוב מה מצבי. זאת אומרת כן, הוא אמור, הוא חבר, הוא המשפחה שלי, אבל אני לא מבינה את זה, איך לקשר דם אין שום משמעות ואני בעיקר לא יכולה לדמיין כשלי יהיו ילדים, שלא יהיה אכפת לי אם יקרה להם משהו.

איכשהו תוחמנתי לצהריים משפחתי בשבת, סך הכל קפצתי לקחת משהו מההורים ופתאום זה הפך לארוחה בת מיליון מנות ושיחות משפחתיות.
אני זוכרת שהסתכלתי מבחוץ, כמו שאני עושה כשאני שם תמיד וחשבתי לעצמי שככה נראות משפחות נורמליות, ככה זה נראה תמיד כשהייתי בבתים של אחרים ופתאום זה כך נראה אצלנו והכל בגלל שלאח שלי יש חברה והיא נוכחת בכל הארועים.
היא באמת מקסימה ועושה תמיד שמח והיא מרגישה לי כמו בת בית ובעיקר אח שלי זורח וכיף לראות אותו כך אבל הכואב הוא לראות כמה אבא שלי גאה כאילו אח שלי מצא תרופה לסרטן.
הוא חוקר אותי על א' ואוזי, בניו המאומצים, שואל מתי זוגתו של אוזי תגיע לארוחה כי את זוגתו של א' הוא כבר פגש ואישר, בהתלהבות.
אני שואלת אותו אם העובדה שהיא לא נחמדה אליי לא רלוונטית מבחינתו והוא אומר שהעיקר שהיא עושה את א' מאושר.
אני שואלת אם הוא ככה אמור לשכוח מחברים שלו והוא עונה שכן, ככה צריך להיות ואני חושבת על כך שזה מעולם לא שינה אצלי כשהייתי בזוגיות, הסיבה היחידה שחברים התפיידו היתה מבחירה שלהם, אני צריכה את החברים שלי תמיד, זוגיות או לא, גם אם המינונים קצת יותר נמוכים.

אחי וחברה שלו באים איתי לעסק ועוזרים לי בכל מיני עבודות שם ואז ההורים שלי ממציאים איזה תירוץ וצצים שוב, כולם זורחים מההתאהבות החדשה, העובדה שהם נמצאים במקום שלי, שבניתי במו ידי, בלי העזרה שלהם, העובדה שאני מקיזה דם ונותנת את הנשמה ועושה הכל לבד ושהמקום נראה מיליון דולר פשוט לא רלוונטית.
ואני חושבת על כך שערב לפני כן ביליתי עם אנשים "נורמלים", משפחות עם ילדים וכל החבילה הזו ולא הרגשתי לרגע שאני דפוקה או חריגה ובטח שלא אכזבה, ואני מבינה שזו לא אני, זו המשפחה הדפוקה שלי, אבל תחושת האיכס לא עוזבת אותי.
אני ישנה גרוע, המון סיוטים, מתעוררת עם מיגרנה ובכי וכועסת על עצמי, כי כבר חודש אני מתעוררת בתחושה שמגניב לי, פשוט מגניב לי ונעים לי וכל זה בלי להיות תלויה בגורמים חיצוניים, זו רק אני שעושה לי כזה מגניב ופתאום להתעורר ככה כל כך מרגיז.

הרגע הגדול הולך ומתקרב ואני עושה הכל כדי לא להפנים את זה, אפילו שמחה כשהשיפוצניק מתעכב, כל יום דחייה מבחינתי הוא פחות יום להתמודד עם עוצמת הארוע.
הוא אומר שהוא בחיים לא נתקל בבעל עסק כל כך רגוע ושאנטי כמוני, כרגיל אנשים לא קולטים אותי, את עומק הפחד וההיסטריה, כי אני לא יודעת להעביר את זה, ורק בשיחה עם הגרפיקאי עולות לי דמעות בעיניים כשהוא אומר שהוא מתרגש.

שבריר השנייה הזה כשספקים מתקשרים ולא אומרים את השם שלי אלא את שם העסק, אני צריכה לאגור כל כך הרבה כוחות כדי לא להתפרק ולהמשיך לשדר מקצועיות, זה לא פשוט.
אתמול אחד מהם אמר שיהיה הכי מתאים אם אני אבוא אליו למפעל, בתיזי-לוך, הוא מדבר ברבים ואומר "אתם" וגם "תגיעו" ואני אומרת לראשונה את הדברים בקול רם ומאותו הרגע אני בפאניקה – "אין אתם, יש רק אני, כל העסק זה רק אני ואני לא יכולה להיות בשלושה מקומות בארץ במקביל, תשלח לי סוכן עם דוגמאות!" – הוא מבין ומסכים ואני כבר בהתמוטטות.

אני יודעת שזה יצליח, אני יודעת שזה יסתדר אבל זה כמו שיש אנשים שאוהבים התחלות של מערכות יחסים, את כל ההתרגשויות וחוסר הודאויות ואני שונאת את זה, רוצה כבר להיות באמצע, בשיגרה.
אני כבר רואה את כל הטעויות שאני הולכת לעשות ואת כל הלחצים שיופעלו עליי ואיפה תהיה נקודת השבירה ואני מנסה לסכל מראש מה שאפשר אבל אין מה לעשות, הטעויות הן חלק מתהליך הלימוד ואני חייבת לשחרר, אין לי ולא תהיה לי שליטה על הכל.
מצד שני כל כך הרבה מוטל כאן על המאזניים ורק אני זו שיש לה להפסיד.

לנשום!