רומא לא נבנתה ביום אחד

יש דברים שאני שוכחת שאסור לי לעשות.
אולי אני פשוט אופטימית להחריד ואני מקווה שהחוויה תשתנה ואולי אני פשוט מפגרת.
מצד שני אני עושה את הטעויות האלה אחת לשנה בערך, טוב נו, חצי שנה, ויכול היה להיות הרבה יותר גרוע.

ההורים שלי התקשרו בבוקר אם בא לי לבוא איתם לחפש רהיטים בדרום תל אביב כי גם אני צריכה וחבל לנסוע בשתי מכוניות, זה הרגיש כל כך תמים וחסר סיכונים שהסכמתי, כי אתמול היה לי דווקא יום נחמד עם אמא שלי וחשבתי שהיא תתנהג בסדר.

זה התחיל כך לחלחל תוך כדי פלורנטין, כי יום שישי ואנשים יושבים בבתי קפה ופתאום קלטתי שכולם זוגות סביבי ואני המפגרת שמסתובבת עם אבא ואמא, אבל אמרתי לעצמי שלא נורא, אני לא אתפרק, זה לא שאני קונה רהיטים לבית, אני קונה לעסק ואני צריכה להיות גאה בעצמי וזה לא חשוב עם מי אני מסתובבת ונשמתי עמוק והכל בסדר.

לא מצאתי כלום אז נסענו לאכול ותוך כדי אכילה אמא שלי מציינת שבחוץ עומד בחור שנורא דומה לא' ומסתבר שזה בכלל היה הוא.
יצאתי אליו, הוא ישב עם זוגתו והם בדיוק דיברו על כך שיושבת שם מישהי שנורא דומה לי והיה צחוקים והם הצטרפו אלינו לשולחן והיה די נחמד רק שהתחושה הזו של - זה לא אמור להיות כך, אני ובן זוגי שיחיה אמורים לפגוש אותם לצהריים, לא אני וההורים שלי, התחושה הזו לא עזבה.
ואז השיפוצניק שלי התקשר, זה הגבר שבחיי נכון לעכשיו ואנחנו מדברים שמונה פעמים ביום והוא מזכיר לי שאני עושה משהו רציני וזה לא שאני חסרת חיים ושאני לא יכולה להרשות לעצמי להתבכיין על שטויות עכשיו כי צריך להזמין מנגנון לדלת, ושוב נרגעתי.
הזכרתי לעצמי שאוטוטו הכל יסתדר וגם אני אמצא את הזמן לרומנטיקה, את האיש לרומנטיקה, אבל זה לא יקרה בימי שישי בצהריים, כי אלה השעות שבהם אני אהיה עסוקה בלעשות הרבה כסף, אבל יהיה בסדר.

נפרדנו גם מהם וכולי הייתי ששון ושמחה לקראת המפגש עם השיפוצניק, רק שהפולניה החליטה פתאום שהיא חייבת גלידה וחייבת אייסברג! גם זה מקום של רומנטיקנים ידועים לשימצה והתחננתי שתוותר אבל היא לא הסכימה, אז סירבתי לצאת מהאוטו ואבא שלי במחאה איתי אז החזירה עמדה בחוץ וטפטפה שוקולד וקסיס ולא סתמה את הפה – הייתי צריכה לזהות את הרגע הזה שבו השתן עולה לה למוח והיא מרגישה בשליטה ועושה אך ורק מה שבא לה.

הגענו לחנות שלי ונכנסתי, היו לנו עוד כמה דברים לדבר עליהם חוץ מהמנגנון, בין השאר כסף – כסף שהיא לא נתנה לי, כסף שהיא סירבה אפילו לחתום לי ערבות עליו כך שזה העולם שאין לה כניסה אליו בשום פנים ואופן והמצפון שלי נקי לחלוטין.
אבל תוך כדי שאנחנו מדברים היא נכנסה והתערבה בשיחה ובכל מיני דברים שאסור לה ואני רציתי לרצוח אותה.

אמנם נהרס לי המצב רוח ליום אחד אבל זה יעבור מחר והיא שוב תאלץ לשמור מרחק עד שהשכל שלי שוב יימס.
למזלי נזכרתי שהבלוג הזה הוא כאן בשבילי, בשביל לפרוק את הדברים האלה, שמעניינים רק אותי ומשום מה עוד כמה אנשים.

לקחתי לי.


כביכול זה הזמן הכי לא מתאים אבל אני יודעת שאם אני רוצה להמשיך ולתפקד אני חייבת להוריד הילוך לכמה ימים.
הארוע הגדול היה הצלחה מסחררת, ככה מספרים לי בכל אופן.
אני לא ממש זוכרת או יודעת מה היה שם כי מרגע שסגרתי את כל הפינות וכל מה שנותר לי לעשות הוא להיות המארחת, פשוט נכנסתי למוד אוטומטי ובעיקר שתיתי הרבה מאד אלכוהול.
מן הסתם אחרי שלא ממש אכלתי או ישנתי ארבעה ימים ברצף, ההשפעה היתה די מיידית.
אבל מספרים לי שהייתי מארחת למופת ושנתתי תשומת לב לכולם ושבכלל הכל היה מושלם.

א' התקשר למחרת לבדוק אם כבר הפנמתי את גודל הארוע ואת גודל ההצלחה, הוא לא מצליח להבין למה אני לא מתלהבת אבל אני כל כך עייפה והגוף שלי כל כך תשוש וכאוב שאני לא מסוגלת בכלל להתמודד עם הדברים האלה.
אני רואה איך אנשים מהצד מתלהבים ומתפעלים מכמות הדברים שעשיתי בחודש האחרון ובעיקר את איכות העשייה ואני באמת נהנית, אני מקבלת פידבקים נהדרים מכל מי שעובד מולי וכולם נרתמים בהתלהבות למשימה ושנים כבר לא יצא לי להכיר כל כך הרבה אנשים חדשים ובעיקר, אני מרגישה שסוף סוף אני חוזרת לעצמי.
אחרי שלוש שנים שהרגשתי כלואה בבן אדם זר, אני מתחילה להרגיש לי מוכרת שוב ואני קולטת כמה היה קשה וכמה יותר טוב עכשיו.

העניין הוא שכנראה, ואין לי מושג אם זה טוב או רע אבל בתכלס זה עובד, כנראה שהסיבה שהכל מסתדר כך היא בגלל שזה לא ממש מעניין אותי, אני לא מתעסקת במה שאני עושה, אני פשוט עושה אבל מבחינה רגשית אני במקום אחר לחלוטין, כל כולי בהתאהבות – לפעמים זה בהוא מהפנטזיה ולפעמים זה באופן כללי, הדבר היחיד שמעניין אותי כרגע זו האהבה.

אני רואה פה ושם רגע מסרט, אפילו פרסומת, סתם בן אדם ברחוב ואני מרגישה כמו ששוכחים מילה והיא עומדת על קצה הלשון, שאוטוטו אני ארגיש ולא רק אזכור, את המגע ואת החום ואת התחושה הנפלאה הזו שלא הרגשתי כל כך הרבה שנים ושזה יהיה הכי טוב שהיה אי פעם, אני פשוט יודעת שממש עוד רגע זה יקרה וכל כולי שם.

אולי זאת הדרך שלי לא להתמודד עם גודל הדבר שבו אני מתעסקת באמת, כי אם אני אעצור לרגע ואבין איזה עסק אני מרימה כאן ואת גודל האחריות ואת גודל הסיכון, אולי אני אבהל ואפסיק ואולי פשוט כך הדברים צריכים להיות.
אני לא יודעת, מרגישה ששכחתי אפילו לכתוב, לדבר, שחסרות לי מילים, אבל סך הכל, המצב לא היה כל כך טוב המון המון המון זמן.

כבר כמה ימים אני מנסה לכתוב ולא מספיקה אפילו חצי משפט,
אולי זה טוב שאין לי זמן לקלוט אפילו את גודל ההתרחשויות,
כי כנראה שזה מפחיד לאללה אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב על זה בכלל.

לחיי האדרנלין, לא הייתי יכולה לשרוד בלעדיו כרגע, ואני מתנצלת לכל מי שנעלמתי, עוד אשוב.

לצפות בגמבוזיות משחקות בכדור מים עם האוכל של דגי הזהב, ואת אלה מסתכלים משועשעים, יודעים שאין להן שום סיכוי.

הכל משתנה במהירות כל כך מטורפת שאני כבר לא זוכרת מי אני, הפכתי לרובוט או לשפן של אנרג'ייזר, לא מפסיקה לחשוב, לעבוד, פגישות, שיחות טלפון וכל זה כשלמעשה אני בפאניקה מוחלטת.

הקטע אצלי הוא כשאני נלחצת ממש, אני מתחילה לדבר שטויות, כמו יום לפני המעבר לכאן, הודעתי לא' שאני לא יכולה לעבור כי אני לא זוכרת אם יש כאן מקלחון או מקלחת ואני לא יכולה לעבור אם לא יהיה שם וילון, זה נראה מאד הגיוני באותו הרגע משומה. א' מן הסתם הבין את חומרת המצב ואפילו לא הסתלבט עליי, רק שלח אותי לקנות וילון אמבטיה לייתר בטחון.

ואתמול נכנסתי לחדר השינה שלי וחלפתי על פני המראה, חשבתי לעצמי – יואו מי זו החמודה הזו? ואז גיליתי שזאת אני, אשכרה לא זיהיתי אותי. לא שממש הבנתי את חומרת המצב באותו הרגע, קלטתי שמשהו לא בסדר אבל איכשהו הדבר הכי הגיוני שעלה לי הוא לבטל פגישה וללכת לקנות דגי זהב.
אחר כך באוטו, כשהם שטים להם בשקית ואני מסבירה להם שממש קשה למצוא כאן חניה, הבנתי שאני בבעיה והתקשרתי לאקס-בוס, שירגיע אותי.

היתה לנו שיחה ארוכה והוא איפס אותי לגמרי וכבר כמעט הכל היה יותר טוב עד שהבנק היום עשה לי קטע מסריח ואני שוב קרובה מאד להתמוטטות.
אני יודעת שיגיע הרגע הזה שבו הכל יהיה שווה את זה, שלראשונה מזה שנים אני אחזור להרגיש כמו עצמי ועוד בגירסה המשופרת, אני גם יודעת שזה לא עניין של שנים ואפילו לא חודשים, שזה הרבה יותר קרוב, אבל בינתיים, אני לא אני, אני הכי רחוקה מאני שיש.

אני כל כך קשה עם עצמי ואני לא מבינה למה ולא יודעת איך לשנות את זה.
אתמול עשיתי עוד צעד, למעשה זה ה-צעד בה' הידיעה, מכאן כבר אין גורל ואין מזל, הכל עבודה קשה כי מה שהזמנתי הגיע ובצורה כמעט מושלמת ואני יודעת שנסללה לפני הדרך אתמול, שכל שאר הדברים שהזמנתי יגיעו.
וישבתי בפגישה ההיא לבד, מוקפת באנשים עם הרבה יותר נסיון ממני והרבה יותר גיל ממני, התייחסו אליי כאל ילדה קטנה ואבודה רק שאנשים לא באמת מכירים אותי ויש יתרון לפרצוף הילדותי והתמים הזה שלי, ויש גם יתרון בלגדול בבית שבו כל מי שאמור להיות חם ואוהב הוא מפלצת רעה נקמנית ובוגדנית – בעולם שלי קשישים חביבים רחוקים מלהיות כאלה, בעולם שלי גברים מסוקסים ושרמנטיים רחוקים מלהיות כאלה, בעולם שלי נשים שאומרות לי שאני כמו הבת שלהן והן רק רוצות בטובתי למעשה מאד מאד, שנות אור, רחוקות מלהיות כאלה.

אולי הבית הכין אותי לעסקים, לא לסמוך על אף אחד, רק על האינסטינקטים שלי, לדעת לשחק את הילדה התמימה ולהביא אותה בהפוכה ובעיקר רוב הזמן להקשיב ולא להשמע.
אבל זה מתיש, מלחמה בחזית עסקית ומשפחתית בו זמנית, להפוך לסיסמוגרף מהלך, לא פלא שאני עייפה כל כך.
ובמקום לטפוח לעצמי על השכם אני מייסרת את עצמי, למה אין לי כח לרוץ ואני רק הולכת, למה אני מקצרת את המסלול אם כבר ויתרתי על הריצה, למה אני לא עושה שמונתאלפים דברים אחרים בזמן הזה ורק נמרחת על הספה מול הטלויזיה, למה אני לא מבינה שחגים זה לוקסוס שאני לא יכולה להרשות לעצמי.
אני אמורה לחגוג ולהשיק כוסות מבעבעות ולצחוק ולשמוח כי העתיד כבר כאן וכפי שאני רוצה והכל עשיתי לבד.
אבל אני לא.

אלוהים אדירים איזה סיוט,
מי שלא נעקץ על ידי נמלי אש לא מבין, ככה בטח מרגישים בגיהנום.
הן לא מתארות לעצמן איזה מלחמה מצפה להן כשיעברו לי הכוויות,
בינתיים פשוט הטבעתי כמה שיכולתי,
ססאמק.

(בטח כמה דומים מפגרים יקפצו בראש וישאלו אם אפשר להביא את הסאביות שלהן לסשן).

הצלחתי להזיז קצת דברים השבוע, לפחות לקבל את התחושה שאני מזיזה דברים וזה שיפר את המצב רוח.
מצד שני אני משתבללת ומשתדלת כמה שפחות לראות אנשים, אני בחולשתי כרגע ואני מעדיפה להיות רק עם אנשים שיכולים לקבל אותי כך ואין הרבה כאלה.

הבעיה העיקרית כרגע היא שנכנסתי לסוג של פנטזיה ואובססיה על מישהו שאני מכירה כבר שנים מרחוק, יחסי שלום-שלום ואיכשהו פתאום הוא לא יוצא לי מהראש ואני חיה את הפנטזיה מהבוקר ועד הערב ויש לנו מערכת יחסים שלמה, ילדים וסקס 24-7 ואני פשוט עושה כל מה שאני יכולה כדי שיהיה לי את הזמן עם עצמי ועם החלומות.

אני יודעת שזה לא עושה לי טוב וכשאני כן עסוקה בדברים שלא מאפשרים לחלום אז יש שיפור רציני במצב רוח ובתפקוד אבל, התמכרתי.
אני בודקת עם עצמי האם יש מצב שמדובר בסוג של דמיון מודרך רצחני שאני עושה לי כדי לקדם את העניינים, איתו או עם מי שאמור להיות במציאות, או שזו פשוט בדידות בשיא התגלמותה.

ברור לי שיש מצב שתוך שבוע בכלל לא יהיה לי זמן לנשום, בטח שלא לחשוב עליו, ויש מצב שזה ייקח קצת יותר זמן אבל זה יעבור, אני זוכרת את האובססיה הזו על מישהו שלמד איתי, ישר אחרי הגירושים, וזה עבר.
היה שם משהו שדחף אותי בסופו של דבר לקפוץ למים ולהתחיל לחיות, אולי זה המצב גם עכשיו.

התחושה הזו בלתי נסבלת, א' אומר שזה מה שמרגישים כשנמצאים במצב נטול שורשים ושזה יעבור תוך שנה, הנשמה אומר אותו דבר, וואלה יופי, שנה אני אמורה להיות אומללה? כי הייתי ממש בעננים כל השנים האחרונות? ססאממק.

סוף סוף הייתי בירושלים אחרי שלושה שבועות.
א' הסתכל עליי תוך כדי נסיעה ואמר שזהו, המבט שלי השתנה, אני כבר לא מרגישה מכאן, שרואים שאני מסתכלת על מקום זר ולא על הבית.
הייתי זקוקה לזה מצד אחד, למרות שהיה כיף וכולם שמחו לראות אותי, לא הרגשתי שאני מפסידה או מפספסת ונזכרתי בדברים שלא עשו לי טוב ושמחתי שאני כבר לא צריכה להתמודד איתם.
מצד שני זה רק חיזק את תחושת חוסר השורשים.

בבוקר נסעתי לבד לתוך העיר, עברתי ליד הבית שלי וזה הרגיש זר, הלכתי למקום שהכי עושה לי טוב, ל"הרמוני", ורק רציתי לברוח משם, קפצתי ל"קדוש" וקניתי בריושים ממולאים בריקוטה ותאנים וזה הזכיר לי דווקא את פריז ולא את הבית.
כל כך מוזר, יש לי את הבית הכי מדהים בעולם ואין לי בית.
והמשפחה שלי מריחה את החולשה ומנסים להתפרץ בכל כוון אפשרי ואין לי אנרגיות להתנגד, אני לא חושבת שהרגשתי כל כך חלשה ופרוצה כבר קרוב לחמש שנים, ואני זו שכל היום מדברים על כמה שהיא חזקה, כמה כח אני משדרת ופתאום הכל התנדף, איבדתי שליטה על הכל.

א' שלח אותי לישון לפני החזרה לתל אביב, אמר שהוא מרגיש שאני צריכה לנוח.
תוך כדי הרדמות שמעתי אותו ואת הזוגה מדברים בלחש, כמו הורים שדואגים לילד, מרגיז אותי להיות כל כך חשופה בחולשתי, אני בד"כ כל כך טובה בלהסתיר.
אבל כנראה שאני רגועה כשהוא בסביבה כי נרדמתי לשעתיים בלי להתכוון ואני בחיים לא ישנתי בצהריים וכמה ניסיתי.

חייבת להתחיל להתאפס על עצמי, זה לא יכול להמשיך כך.

אני לא מבינה מה קורה לי, אני לא מבינה למה כל כך קשה לי, אולי שכחתי איך זה לעבור עיר, אולי שכחתי שאני בן אדם ושמותר לי להתפרק ולא להיות מסוגלת להתמודד, אולי אני סתם קונטרול פריק ואולי אני פשוט שוורה שלא בנויה לשינויים.
אני באמת לא בנויה לשינויים ומצד שני אני כל הזמן משנה את החיים שלי והפעם זה יותר מדי.

זה לא שאני רוצה לחזור אחורה, יש לי את היכולת הזו, שאני לא מבינה בעצמי איך אני עושה אותה, לחתוך ולא להתגעגע, לשעוט קדימה ולהשאיר את העבר מאחור, ובאמת תמיד כשאני מסתכלת אחורה העכשיו יותר טוב, אבל אני מרגישה שקשה לי מאד ואני לא יודעת איך להתמודד, אני מפחדת שאני משתגעת ואין לי כל כך עם מי לחלוק את זה, אני מרגישה שכולם סביבי בטוחים שאני משוגעת גם ככה ורק יהנהנו בהסכמה.

אני זקוקה לחברים שלי יותר מתמיד כרגע והם לא שם, לא כי הם מנייאקים או משהו כזה, פשוט קורה המון בחיים של כולם במקביל, אבל אני צריכה עכשיו וזה לא שם.
בדרך כלל יש לי פרופורציות, זה מה שקורה כשעוברים את כל מה שעברתי בחיים, אני כועסת על אנשים שמתפרקים משטויות, בגלל זה גם לא הלכתי לאזכרה שלה אתמול, אני עדיין כל כך כועסת.
ומצד שני אני מתביישת, שסך הכל קורים לי דברים ממש טובים ואני משום מה מתרסקת.
אני יודעת שאני אמורה ללמוד לנוח ולסלוח לעצמי ולוותר לי אבל אני לא ממש טובה בזה,
אז ממש ממש באסה לי כרגע.