רומא לא נבנתה ביום אחד

הבית מקבל יותר ויותר צורה מדי יום אבל אני משלמת מחיר יקר, אני לא יודעת לנוח והיום כבר התחילו ליפול לי דברים מהידיים מרוב עייפות, החלטתי להפסיק כשכמעט עפתי מהסולם יחד עם המקדחה כשהיא פועלת, אבל המצפון מעיק, יש כל כך הרבה סידורים לעשות, זה פשוט לא נגמר ואני עדיין בסידורי בית, אפילו לא קשור לעבודה עדיין.

אני יודעת שמה שעשיתי בשבועיים לא פשוט לאף אחד, כל כך הרבה שינויים דרסטיים וצעדים ענקיים בזמן כל כך קצר, אומרים לי שאני אמיצה אבל אני כל כך בהיסטריה שאני לא רואה את זה, פשוט באטרף של עשייה, אולי בשביל להימנע מלהבין בעצם מה עשיתי.

לא פשוט להתרגל למקום חדש, לא פשוט לעבור מלב עיר לפרבר, לא פשוט כששום דבר לא בהישג יד וצריך לנסוע לכל מקום ואז שעות לחפש חניה, היום נשברתי באמצע וויתרתי על הרבה דברים בגלל זה, נראה לי שמחר אני פשוט אקח אוטובוס, חבל על העצבים שלי.

היום לפני שבועיים יצאתי בפעם האחרונה, זה מוזר גם לא לצאת כמעט כל יום, אבל זה דווקא לא חסר לי, אני הרבה יותר נהנית לראות את האמהות בגינה עם הילדים ולדמיין שאני אהיה חלק מהחבורה הזו יום אחד, מתאים לי לדבר על "גרבר" כרגע הרבה יותר מאשר על "ההתעוררות" בירושלים.

אנשים באים ומייעצים לגבי העיצוב בבית וכל מיני שטויות, מצחיק אותי שאני זו עם התואר אבל כולם מרגישים מומחים, דופקים לי הרצאות על פוסט מודרניזם ושות' בע"מ, הויכוח הלוהט כרגע הוא לגבי איזה שטיח לשים בחדר השינה, כי אנשים עם "טעם וסטייל" הולכים היום על שטיחי חבל וצבעים טבעיים אבל אני מפנטזת על שטיח פרווה לבן וכל פעם שאני נוגעת בו, נוזפים בי המומחים.
היום קניתי מנורות לחדר השינה והוא הרבה יותר רומנטי עכשיו, ראיתי את שטיח הפרווה הקיטשי הזה בדמיוני, איך אני מזדיינת עליו עם מישהו שאני אוהבת ואני מסתכלת עליו ואומרת לו שהוא כל כך יפה באור הזה, על השטיח הזה.
פאק איט! אני קונה את השטיח הזה!

שעה ריצה אחרי שבועיים בלי,
שלוש שעות של חפירות, עדירות, שתילות והמון בוץ בעיניים.

יש לי גינת תבלינים מדהימה וסף המתח ירד סוף סוף.
זו בטח לא הפעם האחרונה אבל ככה זה.

תודה למגיבים והתומכים.

אני לא יודעת איך להפסיק ליפול למלכודת הזו, אחרי שנים שלא איבדתי שינה בגלל זעם או תחושה מגעילה משיחה איתך, פתאום כל שיחה מחזירה אותי לשם.
את כל הזמן מחפשת דמיון בינינו, פיזי ונפשי, שעות בוהה בתמונות ומחפשת.
אין בינינו שום דמיון, תתמודדי עם זה כבר, את לא תהיי יפה כמוני אף פעם, לא בגלל החיצוניות, אולי בעצם גם, מה לעשות שההורים שוב דפקו אותך, נשבר לי להתנצל ולהתכווץ על כך שאני יצאתי "היפה", פשוט נשבר לי.
אבל יותר מרגיז אותי החיפוש של הדמיון באופי, את בחיים לא תהיי כמוני, אולי את רוצה ואני יכולה להבין את הצורך בהשראה אבל אין לך את זה.
אני, כל המהות שלי היא נתינה לאחרים, הכלה של אחרים, הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא יודעת לשים את עצמי במקום הראשון.
אני לא עסוקה כל היום באכלו לי-שתו לי, ואת אגואיסטית מפונקת שעסוקה רק בעצמה וכשאנשים קרובים אליך, כאלה שהיו שם שנים בשבילך, באים לבקש משענת את מסרבת, כי את חושבת שאת רגישה מדי – את לא רגישה, את סוציופאטית!
ניסיתי להתעלם מהסצנה המפחידה שהיתה השבוע, הייתי שנייה מלהזמין אמבולנס ולאשפז אותך בבית חולים פסיכיאטרי וויתרתי בסוף, אבל היום בשיחה, כשאמרת לי שאני רוצה אהבה רק כדי לסמן וי כי יש לי כבר בית, אוטו ועסק וכל מה שחסר זה בעל וילד, רציתי לפרק אותך במכות, לשבור כל עצם בגוף ובאופי הרכרוכי והמגעיל שלך, שהגעיל אותי מיום שנולדת.

ואני מנסה, ואני נזכרת בפסיכולוגית הפסיכית שאמרה לי שאת חולה ושאני פשוט לא צריכה לתת לך פתח להצגות שלך.
וכמה הצגות עשית לי, כמה סצנות חולניות, עדיין תקועה לי בראש הסצנה ההיא, כאילו היא היתה אתמול, כשאני שעתיים לפני הטיסה לנשמה שלי, כשהגוף והנפש שלי מרוסקים ממה שהמפלצת ההוא עשה לי כמה ימים לפני כן, הופעת באמצע פאב ועשית סצנה עד שהג'ינג'י העיף אותך, אחר כך הוא אמר שאם היית אחותו הוא היה מרביץ לך, זה גם מה שהחוקר במשטרה התקשר להגיד לי, מילה במילה ואחר כך שאל אם אני בטוחה שהנשמית היא לא אחותי האמיתית, שהיא נלחמה עליי כמו לביאה.
כמה בא לי להרביץ לך היום.

והצורך שלי, עד לא מזמן הייתי כותבת "הצורך הפתטי", אבל הוא לא, הצורך שלי במשפחה לגיטימי ואני סולחת לי על כך שאני נופלת בפח שלך שוב ושוב - אני רק לא רוצה להפוך למרירה, לעוד יותר סגורה וקוצנית, אני לא רוצה לשנוא אותך, אני לא יודעת איך למצוא את הדרך לאהוב אותך ולהעריך אותך, את פשוט בן אדם חולה.



כבר לא כל כך מאושרת, מצד שני לא מתגעגעת לירושלים.
אני מאמינה שיהיה טוב בקרוב ושהדברים יסתדרו אבל כרגע זה לא רץ כל כך מהר.
מצד שני, המשפחה האמיתית שלי לא עזבו, ארוחת ערב לאוזי וחברים בגינה החדשה שלי, ריח של אוכל בכל הבית והיום אחה"צ התפרצות של כלבים ואיש גבוה, א' עשה הפתעה, הרגיש שאני צריכה ופשוט בא.
כששלחתי אותו בחזרה לירושלים, עם שקיות מלאות באוכל שהוא אוהב, הוא הסתכל עליי אורזת ואמר שאני אהיה אמא מדהימה, רק שאתכונן לכך שירביצו לילדים שלי בבית ספר ויגנבו להם את הסנדוויצ'ים.

לא יודעת איך לפתור ואם אפשר לפתור את מערכות היחסים במשפחה הביולוגית המחורבנת שלי, אבל עוד תהיה לי משפחה אמיתית מורחבת, עם זוגיות וילדים, אני פשוט לא מוכנה לוותר על זה ולא מתכוונת.

אני מתחבטת כבר כמה ימים עם הפוסט הזה, לא כי יש לי צורך לדווח, יש לי צורך לתאר לעצמי את מה שאני מרגישה ובדרך כלל זה מסתדר על הנייר רק שהפעם קשה לי מאד למצוא את המילים המתאימות וככל שאני הופכת בלקסיקון המוכר לי, שוב ושוב עולה המילה הזו, תחושה שאני כבר לא זוכרת ואולי בעצם לא הכרתי, המילה היחידה שמתאימה כאן היא אושר, אני חושבת שאני מאושרת.
אני מכירה תחושות סיפוק והנאה, תחושות "היי" והתלהבות, אבל אושר קיומי, בלי שקרה משהו, פשוט להרגיש שכל הפאזל הסתדר לו עם החתיכות הנכונות, סתם לקום בבוקר ללא דאגות כי הכל מרגיש כל כך נכון, את זה אני לא מכירה ואני מתמודדת עם זה לראשונה בחיי וזה טוב, טוב מאד.

מן הסתם יכולתי לכתוב פוסט מאד משעשע על ההסתגלות לחיים בטבע, איך בלילות הראשונים קיבלתי התקפי אסטמה וחששתי שמישהו מנסה להרעיל אותי כשהתברר שאני פשוט לא רגילה לריחות של עצי פרי...
או על ההסתגלות לחיים בבית ענקי, איך אני עונה בצווחות לכל טלפון "ראית כמה זמן לקח לי לענות? איזה מגניב זה?!"
ועוד המון דברים קטנים שכאלה.

יכולתי גם לכתוב פוסט מאד מרגש על ההתחברות עם אחותי, איך בכינו כשעשינו קניות בסופר לראשונה ביחד, על כל שיחות הנפש שנפתחו והשתחררו להן בימים האחרונים.
אבל אין לי צורך ממשי, לשוות לחיים שלי גוון זה או אחר, לתאר, לדווח, אני פשוט רוצה להיות, בנקודה הזו כאן ועכשיו ולהנות מהתחושה הזו, שהכל בסדר והכל ימשיך להיות בסדר.

היא אמרה לי אתמול שכל השנים היא הרגישה כמו חיה שכרתו לה את הזנב והיא מסתובבת סביב הישבן שלה שעות רק כדי לחפש אותו, שעכשיו היא מרגישה כאילו הוא צמח בחזרה, שהיא שלמה וסוף סוף יכולה להסתכל קדימה ולצעוד קדימה ולא רק ההווה ורוד, גם העתיד,
וזה כך, בדיוק גם מה שאני מרגישה.

זהו, פוסט אחרון בירושלים.
אוטוטו המחשב יכובה וייכנס לארגז וייצא שוב רק בעוד כמה ימים, בעיר אחרת, בבית אחר, אולי זה מה שייתן לי את התחושה של בית שם, לעשות את מה שעשיתי כאן.
אני מרוסקת מעייפות, כל מילימטר בגוף כואב לי ובעיקר מתה מפחד.
ולמרות זאת כמובן, בדרך לדרינק אחרון במקום שלי, על הכסא הקבוע שלי, עם האנשים היחידים שאי פעם הרגישו לי כמו משפחה.

אחותי מחכה לי בבית החדש, אנחנו מתכוונות לפתוח דף חדש, חלק מהמעבר הזה הוא תהליך של יצירת משפחה חדשה, אני והאחים שלי, בלי ההורים ובלי הנזקים שלהם, הגענו למסקנה שלאף אחד מאיתנו לא תהיה משפחה משלו עד שלא נהפוך בעצמנו למשפחה אמיתית ונלמד איך פשוט לאהוב מבלי לפחד מהסכין בגב.
זה מרגש מאד ואני מקווה שנצליח.

לילה טוב.

היו הרבה שיחות בימים האחרונים, עשינו בינינו תיאומים וכל אחד בא מכוון אחר כדי לבדוק ולוודא ולכסות כל זווית אפשרית.
ואני, איכשהו בגלל שהלב שלי מתפוצץ מאהבה בזמן האחרון, באתי מהכוון הזה.
אמרתי לו שאני אוהבת אותו, שהוא לא יאבד אותי בחיים, שאני שם בשבילו ושאני רוצה שהוא יהיה מאושר ושאני מתנצלת אם אי פעם פגעתי ושאני רוצה שהוא יהנה מהאהבה החדשה ושיפסיק לדאוג, שינשום עמוק ויירגע, שהכל יסתדר וכשאמרתי את המילים פתאום גם האמנתי בהן והתפתחה לה שיחה שלא היתה לנו כבר הרבה זמן, שנינו נרגענו ונפתחנו.
הוא דיבר על מה שמניע אותו, אהבה קיומית, לכל העולם ולטבע ולכל בני האדם ושבגלל זה האהבה מגיעה אליו ולראשונה זה לא נשמע לי כמו ממבו ג'מבו רוחני והתחברתי.

אחר כך שוב דיברתי עם חבר שלו ואמרתי לו שאני אתקן את זה, שאני אמצא את הדרך לאהוב אותה באמת ושהיא לא תהיה מאויימת ותבין שזה טוב שכולנו ביחד ולא צריך דרמות ומניפולציות, הוא אמר שהוא ינסה גם ושהוא מאמין שאני אמצא את הדרך.

אתמול כמעט התעלפתי מרוב תשישות אבל בכל זאת יצאתי והאמריקנוס סוף סוף חזר והיה לנו ערב מדהים.
אני כל כך אוהבת את הבן אדם הזה וזה לא מיני וזה לא ממקום שמקווה שמשהו יקרה, אני יודעת שאני יותר מדי בשבילו, יותר מדי נוגעת לו במקומות כואבים אבל הוא אוהב אותי גם, הוא זורח כשהוא רואה אותי ופשוט הכי כיף לנו בעולם ביחד והוא בחיים לא יתקשר או ייצור קשר, מדי פעם נתקל ויהיה כיף וככה זה ישאר.
ואז היא הגיעה.
היא ידעה שהיא לא היתה בסדר אז היא נגעה לי בגב והתחבאה מאחורי, נאלצתי להסתובב ולחפש אותה ולבסוף להושיב אותה לידי.
אמרתי לה שיהיה בסדר, שהם חייבים להרגע כבר, שלא קרה שום אסון ושהכל יסתדר, שהם יכולים להצליח ביחד ושאני מאמינה בזה.
ואז היא ראתה אותי.
ראתה שאני לא פה בשביל לקחת ממנה את האהבה שלה, שאני לא פה כדי להשגיח עליה או לאיים עליה, שאני פה כי אני פה וזה יכול להיות דבר טוב והיא נרגעה והיה לארבעתנו ערב מדהים ביחד.

כשהגיע הזמן ללכת א' אמר שהוא לא מביא אותנו הביתה, שאנחנו צריכים ללכת לבד וחייך את החיוך הזה שהוא מחייך כשהוא מקווה שמשהו יקרה, שהוא מרגיש שמשהו יקרה, אולי כי פתאום שמתי לב שאנחנו מחזיקים ידיים.
אבל אני ידעתי שלא יקרה כלום, לא מה שהוא חושב בכל אופן, אבל יקרה מה שאמור לקרות אז חיבקתי אותו ואותה והלכנו הביתה, אני והאמריקנוס, יד ביד, שרים וצוחקים כל הדרך, ונפרדנו בחיבוק ליד הבית שלי, שבקרוב לא יהיה שלי והרגשתי את האהבה הזו שא' מדבר עליה, לאנשים, לבתים, לעיר הזו, לעולם.
זו תחושה מוזרה, אבל נעימה מאד.

היום הלכתי ברחובות לחפש עוד ארגזים, חיטטתי קצת בפחים כשפתאום כל מיני בעלי חנויות יצאו החוצה בלי לשאול כלום, פשוט הוציאו לי ארגזים, התחילו לסדר אותם אחד בתוך השני כדי שיהיה לי יותר קל לסחוב - כנראה שיש בזה משהו, כשאתה אוהב את העולם הוא אוהב אותך בחזרה.
אני רק מקווה שהתחושה הזו תמשיך, שהיא לא תעזוב אותי בתל אביב, שאני לא אהיה מפוחדת ומאויימת ותוקפנית, אני רוצה להמשיך להפתח.

אני כותבת לך מכתב, מכתב שלא תקרא, כי אם תקרא אני אאבד אותך סופית וכרגע אני רק צריכה לשתוק ולשחק שהכל כרגיל, אבל אני חייבת להוציא את הדברים.
ניסיתי להיות רומנטיקנית כמוך ולשכנע את עצמי שהיא נפלאה ושדברים קורים כך לפעמים, כי גם אני עברתי לגור עם האקס בעל ביום בו התחלנו לצאת אבל אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שהוא היה חבר לעבודה במשך כמה חודשים לפני כן ובעיקר אני לא יכולה להתעלם מהעובדה שאתה נפרדת מזוגתך בחמש שנים האחרונות אך ורק לפני חודש.

הכעס הכי גדול שלך כשזה הסתיים, מנטרה כזו שמילמלת שוב ושוב, היה על בזבוז הזמן שלך, שיכולת כבר להיות אבא היום ויכולת להיות נשוי וביזבזת עליה חמש שנים.
ובלי לשים לב הכרת מישהי שתוך שבוע עברה לגור איתך ואתם מדברים על ילדים כאן ועכשיו.
זה גם כנראה לא מקרי שזה קרה בזמן שאני עוברת לעיר אחרת וגם על זה לא הפסקת לדבר לפני שהכרת אותה, שאתה לא יודע מה תעשה בלעדי.

אני יודעת שיהיו כאלה ואולי אפילו גם אתה, שיחשבו שאני מקנאה עד כדי כך שאני רואה שחורות איפה שלא צריך, אבל אני דואגת, אני מאד מאד דואגת.
אתמול התפוצצת עליי כי לא התעלפתי מאושר מאיזה משפט מטומטם שהיא אמרה ואחר כך אמרת לי שאתה חושב שתמות אם היא תעזוב.
לא ראיתי אותך מעולם כל כך לא מאוזן, כל כך לא רציונלי, כל כך עיוור, כל כך לא שפוי, אתה ממש מפחיד אותי.
אני לא אתפלא אם תגיע עכשיו למצב של לעשות חורים בקונדום או פשוט לשכנע אותה לוותר עליו, אני לא אתפלא אם כבר עשית את זה ואתה לא מעיז לספר.

והיא, ניסיתי, ניסיתי לשכנע את עצמי שהיא מתוקה ומקסימה, באמת שניסיתי, אפילו כתבתי את זה, אבל תחושת הבטן שלי לא עזבה, שמשהו מאד מסוכן בבחורה הזו.
ואף אחד לא מכיר אותה, אף אחד לא יודע עליה כלום, חוץ מהאקס שלה שהוא גם שנוא נפשך וכל מילה שתצא ממנו רק תגרום לך לרצות אותה יותר.

דיברתי היום עם החבר הכי טוב שלך, זה שמכיר אותך מכיתה גימל והוא בהיסטריה.
סיפרתי לו על הדברים שהיא אמרה לי אתמול, כשאתה לא היית באזור והוא אמר שהוא ידע, שהוא הרגיש מההתחלה שהיא מאלה שמבודדות בחורים מהחברים שלהם, שהוא שמע עליה שהיא לוקחת אותם עד לחו"ל כל פעם כדי שיהיו רק שלה והנה אתה מדבר על לנסוע איתה עד סוף העולם ולאן שהיא רק תגיד, הוא גם הזכיר את מה שקרה לה בפעם שעברה, היא נכנסה להריון ואז כשהבחור כבר היה שלה היא הפילה ואחרי שנתיים הבריזה ברגע האחרון מהחתונה.
אני מפחדת שהפעם זה לא יהיה בזבוז זמן, שהפעם יהיה נזק בלתי הפיך אבל אם אני אומר משהו אתה לא תחשוב פעמיים ותחתוך אותי, כי אתה במקום כזה ואני צריכה לתת לך לעשות את הטעויות שלך.

אני אוהבת אותך כאילו היית בשר מבשרי, לפעמים אתה הילד שלי, לפעמים אתה האח שלי ולפעמים אתה אבא שלי ואני חסרת אונים כשאני לא יכולה לעזור לך.
ואני יודעת שתחושות הבטן שלך עובדות, אתה מחפש אישורים כל הזמן ומצד שני מסרב להכיר אותה לאנשים שיראו מי היא באמת, אנשים שאתה סומך עליהם ומעולם לא טעו לגבי בנות זוג שלך, מהם אתה מחביא אותה.
אני לא מבינה את חוסר היכולת הזו להיות לבד, אני לא מבינה את ההיסטריה הזו ולראשונה מזה שש שנים אני נזכרת במשפט שאמרה לי זו שהכירה בינינו – "הוא הכי גבר בעולם אבל הוא לגמרי אשה!".

אני לא רוצה לאבד אותך אבל היא פחות או יותר "הבטיחה" לי אתמול שזה מה שיקרה ואני רואה כל הזמן בעיניים משקל כזה של פעם ועליו יושבת משקולת של שש שנים ומצד שני משקולת של שבוע וחצי ואיך שהוא המתמטיקה לא מסתדרת שם אבל לראשונה מאז שאני מכירה אותך אני מרגישה שאסור לי להגיד את מה שאני באמת מרגישה כי אני אשלם על זה מחיר יקר.

המדהים הוא שאתמול הגשמתי את החלום שלי, בזכותך, והיית שם בשבילי כל הערב, הזכרת לי לנשום, ואנשים נהנו, קיבלתי פידבקים מטורפים, כולם ביקשו ממני להפוך את זה למשהו קבוע והייתי אמורה להיות בעננים אבל העצב לא עזב אותי, לשמוע אותך אומר את המשפט הזה – "אני אמות אם היא תעזוב", אין לך מושג כמה זה מפחיד.
ואני מנסה לחשוב מה היית עושה אם היית במקומי, אתה לא היית שותק, לא היית מניח לי לרגע אם היית שומע כזה משפט, אם היית רואה אותי מתנהגת ככה.
מצד שני, אנחנו מאד שונים ואתה לא נוטה להתפרקויות כמוני ואני גם יודעת לאסוף את עצמי מצויין, אני לא יכולה לא להיות שם כשההתפרקות תהיה טוטאלית, אני חייבת להיות שם בשבילך ובגלל זה אני אאלץ לשתוק.

תמו עשרה ימים של PMS, אני לא מאחלת את זה לאף אחת, בהחלט נס שנשארו לי חברים.
למזלי כולם מבינים ואמפתיים ובטח גם קצת משועשעים, לא כל יום זוכים לראות אותי מתמוטטת.
והמחזור קשה פי שמונה מהרגיל, אני על סמים קשים וזה לא ממש עוזר, מצד שני אולי יהיה הרבה יותר גרוע כשההשפעה שלהם תתפוגג.

למרות הכל א' לא מוותר לי ורוצה שאני אגשים חלום לפני שאני עוזבת, אני אדווח אם יהיה ביצוע אבל בינתיים גררו אותי לשיעור ואני אמורה עכשיו להכין שיעורי בית לקראת האירוע הגדול, למזלי עוד לא נקבע תאריך.
אבל הגוף שלי כואב וגם ארזתי כבר שניים עשר ארגזים, השיעורים יחכו עוד קצת.

אני יודעת שבעוד שבועיים הכל יראה אחרת, אני לא יודעת אם זה יהיה טוב אחרת או רע אחרת אבל זה לא יהיה דומה לשום דבר שאני מכירה ואני אשמח כבר להיות שם, אבל תהליך המעבר הזה, הפרידה הזו כל כך מורכבת וכואבת וקשה, לא התמודדתי עם כאלה תחושות מעולם.

יש לי כל כך הרבה לכתוב, לגבי כל מה שאני מרגישה, כי אני מבינה פתאום דברים שלא הבנתי אף פעם ואני רוצה לזכור אותם, אני רוצה שזה ישנה אותי, את הגישה שלי לחיים, אני לא רוצה להתחיל חיים חדשים ובמקביל לשחזר דפוסים.
אבל אני רצוצה ומותשת.
אמרו לי כל כך הרבה דברים חכמים ונכונים בשבוע האחרון ואני לא רוצה לשכוח אותם, אני מקווה שהם נטמעו איפשהו ולא יאבדו.

אולי הדברים האלה נאמרו לי כבר מיליון פעם, רק שלא הקשבתי.
נראה לי שמתחילות להיפקח לי העיניים והאוזניים והלב, הלב כל כך פתוח לרווחה שזה כואב,
אולי אני פשוט נזכרת שוב להרגיש, אולי אני כבר לא מפחדת מזה.

אולי זה הPMS שנמשך כבר שבוע ומחרפן אותי, אולי זה האלכוהול שלא יוצא ממערכת הדם כבר שבועיים, אולי זה המעבר והעזיבה ואולי הכל ביחד אבל אני מרגישה שנפשית אני מתפרקת.
העצב והכאב עולים וצפים ונתקעים לי במפתח הלב ולא עוזבים למרות שקורים כל כך הרבה דברים טובים.

כבר שנים שלא היו לי כל כך הרבה ארועים חברתיים, כבר שנים שלא היו לי כל כך הרבה שיחות נפש אמיתיות שזה מפחיד, שנים שאנשים לא נחשפו איתי ככה ובטח שאני לא איתם והכל כל כך רגיש ושביר.
נשים שהיו מכרות פתאום הופכות לחברות ואני מגלה כמה אני סתומה ואיך לא ראיתי דברים שהיו שם תמיד, אני עם חוסר הבטחון שלי, הפסדתי כל כך הרבה ואולי בעצם זה עניין של תזמון ועכשיו זה יתחיל.

אנחנו יושבים בבית קפה ופתאום מתקשרת לאחת הבנות מישהי שאני רואה כבר שנים ומעריצה מרחוק אבל לא יודעת אפילו איך קוראים לה.
החברה אומרת לה שהיא לא תאמין אבל עוגי עוברת לגור ממש קרוב אליה ויהיה מגניב, נעשה ביחד ארוחות בוקר בתל אביב, נצא ונחגוג ואני בשוק שההיא בכלל יודעת מי אני ואיך קוראים לי.
למה אני כזאת מכה?

פתחתי את הדברים עם א', סיפרתי שאני מקנאה והוא אמר שהוא יודע ומבין ושהוא יעשה כל מה שיקל עליי, שאני רק אגיד.
אבל אין לי מה להגיד, אני לא רוצה שהוא יתחיל להסתיר ממני ואהובתו באמת מקסימה וכיף לי לבלות איתה, והוא לא מאלה שנעלמים, הוא חולק הכל עם החברים וזה ראוי להערכה, לא נראה לי שהייתי עושה את זה במקומו.
דיברנו על הסיבה שזה קורה לו כל הזמן והוא טוען שזה בגלל שאהבה תמיד היתה ותמיד תהיה אצלו במקום הראשון, שהוא לא מתפקד אחרת,
ואני חושבת שהחיים לא הותירו לי ברירה אלא להתרגל לחיות בלעדיה ואולי בעצם לא, אולי זו אשמתי כי ויתרתי, פחדתי, לא יודעת.
ואז המכרה שהולכת והופכת לחברה פתאום לוקחת אותי הצידה ומבקשת ממני להתחיל באמת בחיים חדשים, לא רק בעסק חדש, לא להזניח את האהבה, למצוא לה מקום, והלב שלי שוב נצבט.

אני רואה אנשים מאוהבים, במציאות, בטלוויזיה והלב שלי צורח – "עכשיו תורי! עכשיו תורי! עכשיו תורי!"
וזה כל כך כואב.

הרכבת הרים הזו גומרת אותי, נפשית ופיזית, קורים דברים טובים אבל אני מרגישה שאני קורסת וסוף סוף רק רוצה לברוח מפה, לשבת על כסא הנדנדה בחצר שלי ולהנות מהשקט שלי.

תכננתי יום נטול אלכוהול אתמול אבל כרגיל א' לא אפשר את זה, סחב אותי לאיזה אירוע מקצועי לטעימת יינות כי זה היה המקום היחיד שאסור לו להביא את אהובתו והוא החליט לנצל את הזמן הזה כי הוא חייב לשפוך את הלב, לחלוק ולספר ואני כביכול מגיעה לשם בענייני עבודה.
הוא מאושר וזורח והאנרגיות שלו קרובות לטירוף ותמיד רציתי לראות אותו ככה, כי תמיד היו לנו ויכוחים בעניין, אני מאמינה שרק כשיש פיצוץ וגיצים עפים, רק אז זה אמיתי והוא תמיד אמר שהאיטי והרגוע זה הנכון ועכשיו הוא מתמודד לראשונה עם הרגשות האלה.

וזה כאילו יותר מדי בשבילי, כי זה יותר מדי אינפורמציה עם כל מה שקורה בחודש האחרון ואני מקנאה, ללא ספק, מרגישה שזה לא פייר שהוא כל פעם רווק ליומיים וכבר יש לו מישהי ואני כבר שנים, לא קורה אצלי כלום.
ואני רוצה לפרגן אבל אני מרגישה שזה פשוט קרוב מדי לנקודות הכואבות שלי, שאני צריכה מרחק עכשיו כדי לא לבאס אותו, כדי לא לבאס אותי, ובאמצע טעימת היינות משהו נשבר אצלי ואני מתחילה לבכות ובלי שאני מתכוונת יוצא לי מהפה משפט שלא האמנתי שיצא ממני יותר – אני מתגעגעת לאמא שלי...

הוא מחבק אותי ואומר שזה מצויין, שזה דבר טוב, שאני לא צריכה לכעוס על עצמי ואני כל כך מבולבלת ולא מבינה איך זה נחת עליי פתאום ואנחנו יוצאים משם והולכים לאכול ומסרבים לקחת מאיתנו הזמנה, השף אומר שהוא ישלח לנו הפתעות ואנחנו מתיישבים לשולחן וכמויות של אוכל מגיעות ועוד ועוד אנשים ועוד אוכל ואני מוקפת באנשים שאוהבים אותי וכל מה שאני רוצה זה לברוח מכאן כבר.


התקשרתי אליה היום, שמעתי שהיא מתרגשת, סתם השלמנו סיפורים משפחתיים מהזמן האחרון וכל כך רציתי להגיד לה ולא הצלחתי ואז היא אמרה שלא משנה מה קורה ומה קרה, היא מאד אוהבת אותי ומאד מתגעגעת ולראשונה באמת הרגשתי את זה ואמרתי לה שגם אני וסגרנו ומאז אני לא מפסיקה לבכות.
כל כך הגיע הזמן לצאת מכאן.