רומא לא נבנתה ביום אחד

א' החליט שהיא אשתו לעתיד ושהגיע הזמן להכיר לה את המשפוחה, כלומר אותי ואת ג'.
מסכנה הבחורה, הם יוצאים רק יומיים וכבר נפלנו עליה, זוג המפלצות.
כל אחד מאיתנו בנפרד בסדר אבל ביחד אנחנו מתפקדים כמו מכונת ביצ'יות משומנת היטב, (האלילים שלנו הם שני הזקנים מהחבובות).
אפשר להוסיף לזה גם את העובדה שעברתי סוג של התמוטטות עצבים כמה שעות לפני המפגש, כשהמספרים קרסו לי במוח אחה"צ ורק אוזי הצליח להרגיע אבל אז הגיעה ההתמוטטות מההתמוטטות ובעיני א' להכיר לי את אשתו לעתיד ולהשקות אותי בחצי בקבוק טקילה, היה משום מה פתרון גאוני להתאוששות.

הוא סימס שלא עשינו יותר מדי פדיחות ושהיא הבינה שאנחנו מגוננים קצת, אני לא זוכרת הרבה, אני משערת שעשיתי הרבה רעש כי אני צרודה, אני משערת שצחקתי המון כי הלסת קצת כואבת, הרוב מעורפל, אבל אני זוכרת כמה דברים שמשמעותיים לי.

פעם ראשונה שראיתי אותו ביישן ונבוך והוא ממש חמוד כך.
היא מתוקה שבא לאכול אותה ומצליחה לעשות את זה במקביל להיותה אינטליגנטית וכוסית על ועושה רושם שהיא הרבה יותר בוגרת מהמפגרת שנאלצנו לסבול בשנים האחרונות.
אמרתי לג' שהגיע הזמן שאני והוא נתחיל לטפל בחיי האהבה שלנו, שזה לא יכול להיות ששנינו מחזיקים לו את הנר כל כך הרבה שנים והוא חוגג כל הזמן ושנינו בודדים.
ג' אמר שהוא כרגע צריך לעשות הרבה חושבים כי הוא מתחיל לפקפק בקיום צדדים חיוביים לאהבה, אני אמרתי שכנראה אני פשוט לא ראויה לה.
ואז הוא התחיל לצעוק עליי, שאני מבריקה וחזקה ויפה וזה מפחיד פחד מוות את רוב הגברים אבל שזה דבר טוב כי רק מי שבאמת שווה אותי יעשה את הצעד ושבתל אביב זה אחרת ויהיה אחרת ושאם אי פעם הוא ישמע אותי אומרת שוב שאני לא ראויה הוא יתלה אותי מהאוזניים.

הוא חזר שוב ושוב על כך שאני משדרת המון עוצמה ואני הסתכלתי על המתוקה החדשה והבנתי שזה בעצם מה שגברים מחפשים, את המתיקות הזו.
ונזכרתי באקס-דום המיתולוגי שאמר שזה לא פייר, שאני הורגת ברכות, שאי אפשר לכעוס עליי מרוב שאני מתוקה וקשה לו להעניש אותי.
ונזכרתי שכבר שנים אני לא יכולה להרשות לעצמי להוציא את המתיקות הזו וחבל.
נראה לי שאני כבר לא יודעת איך להוציא אותה.

קמתי לעוד חמרמורת וגעגועים לעיר שעדיין לא עזבתי.
שאלתי את עצמי מה אני אעשה בימי שישי בבוקר בלי הבורקס של משה ועניתי לי שיש מצב שאני ארזה.
חזרתי למספרים המתישים כשלפתע זה הכה בי, אחד החלומות הכי גדולים שלי עומדים להתגשם, אוטוטו תהיה לי FRONT PORCH! כזאת מהסרטים על דרום ארה"ב, עם אווירה של סוואנה ואני אשים שם כסא נדנדה וערסל ואולי יהיה לי ממש נעים,
ומתוק.

אני גוררת את א' ליום סידורים בשכונה החדשה, קופצים לראות את הבית החדש ואז נכנסים למרתון של בדיקת לוקיישנים.
בין לבין אנחנו עוצרים ומדברים, מנתחים, בראש שלי רצים רק מספרים ואני קולטת שיש דברים שאני עדיין לא יכולה להרשות לעצמי ויש דברים שהם פשוט יותר מדי כרגע ואני צריכה טיפה, אבל ממש טיפה להאט.
נראה לי שאני בעיקר צריכה את הביקורים האלה כדי לעכל יותר ויותר את מה שעומד לקרות, כי זה פשוט עדיין לא נתפס.

הוא אומר שמרגיעה אותו העובדה שהוא רואה אותי בפעולה, זה מרגיש לו אפשרי פתאום ולא מופרך, הוא מדבר על עצמו, הוא נמצא במקום שהייתי בו לפני שלוש שנים, שינוי קריירה דרסטי ומסלול בדרך לעצמאות והוא בעיקר מבולבל ומפוחד.
ואני עם כל הנתק הרגשי הזה איכשהו בפוקוס ואני מתפקדת כמו מחשב שפולט רק נתונים ונתונים ונתונים והמוח שלי מרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ אבל אני עושה את העבודה.

ואז כשחזרנו, התקשרה אליו איזו מישהי שמצאה חן בעיניו, הוא בכלל בימים האחרונים שובר את הראש איך להגיע אליה ומסתבר שהיא זו שבסוף השיגה את הטלפון שלו ויצרה קשר.
וזה הפיל אותי, שאב אותי למציאות של לא מזמן, כשהיה לי זמן לחשוב על בחורים וכמה אני כשלון כשזה מגיע לתחום הזה ואצלו זה כל כך קל, יומיים רווק וכבר הן עטות, איך הוא עושה את זה?

וברור לי שהדשא של השכן תמיד ירוק יותר ושהוא היה מתחלף איתי בתחום המקצועי ובבטחון הזה בשניות אבל אני רוצה את מה שיש לו, את הבטחון הזה שהוא יכול להשיג כל אחת.
אז אני מקטרת לו והוא אומר שממילא אין לי זמן לזה עכשיו אבל אני יודעת שזה מסוג הדברים שתמיד מוצאים להם זמן אבל אצלי זה לא רלוונטי, יש זמן-אין-זמן-כבר שלוש שנים אני אישה אחרת, לוזרית עם גברים ובכל פעם שאני רואה אנשים שזה כל כך קל להם אני רק מרגישה יותר ויותר לוזרית והעובדה שאני מוצלחת וחזקה ועצמאית ומזיזה ולוחמת, פשוט אין לה ערך בעולם הזה.

ובוא נודה בזה, כלום לא שווה בלי זה, שום כסף, שום הצלחה מקצועית, לא שווה בלי אהבה, בלי סקס, בלי להרגיש נאהב ומושך.
אני כל כך מקווה שמשנה מקום-משנה מזל.

עשרים וארבע שעות רצופות של אלכוהול, הופעות וארועים חברתיים ואני כל כך מנותקת רגשית שאני לא נהנית, לא סובלת, פשוט עמומה לחלוטין.
החברים אומרים לי שזה מצויין, שאם זה היה אחרת הייתי יורדת מהפסים כי יש פשוט יותר מדי לעכל.

כנראה שמתחיל תהליך הפרידה שלי כי פתאום כולם רוצים רק לדבר איתי, מזמינים לי שתייה, אני מוקפת בהמון אנשים.
אני שואלת את אשתו של האקס-בוס למה הוא הגיב בכזאת עוינות כשסיפרתי לו שאני עוברת בעוד שלושה שבועות והיא מסתכלת עליי המומה – "מה את חושבת, קשה לו, הוא יתגעגע אליך, כולנו נתגעגע אליך ולאנרגיות המדהימות שלך!"
לי יש אנרגיות מדהימות?

הפוסטמה שהיתה חברה שלי פעם ויום אחד החליטה שלא ומסרבת לתת לי הסברים מתיישבת בשיא חוצפתה לשולחן שלנו באמצע הופעה, יודעת שאף אחד לא יגיד לה כלום בפורום שכזה.
אני מתעצבנת אבל כל כך רגילה לדיפלומטיות של א' שאני מניחה שכולם כך גם כן ולא יגידו לה כלום, אני רגילה שהרוב לא בצד שלי.
ואז היא קמה לשירותים ופתאום אחד החברים מעביר את הכסא שלה לשולחן אחר, אומר לי שכשהיא תחזור לא יהיה לה כסא והיא תבין את הרמז.
חבר אחר אומר שהיא חולת נפש חסרת בושה, הוא לא מבין איך היא מעיזה להתנהג כך ואני בשוק מהם יותר מאשר ממנה.

בלילה אנחנו מוציאים כורסאות לגינה ומביאים איתנו את השתייה, כדי שנוכל לעשן.
לאט לאט מצטרפים עוד ועוד אנשים ונוצרת התקהלות, פתאום אני קולטת שא' יצא גם כן עם מבט אומלל ואומר שזה לא יפה שנטשנו אותו כך, אני מסתכלת על השעון ומסתבר שכבר שלוש שעות אנחנו בחוץ.
מה שיותר מדהים אותי הוא שרוב הזמן אני זו שמדברת ולא מקשיבה לאחרים כמו בד"כ, הפעם מקשיבים לי.

אולי בכלל הדברים לא היו אף פעם כמו שאני ראיתי אותם? אולי בכל זאת ראו אותי פה? ואולי המעבר שינה אותי, את מה שאני משדרת? ואולי בגלל שאני כבר מתגעגעת הכל פתאום נראה לי הרבה יותר טוב?
אני כל כך עמומה שאני לא מסוגלת להבין, הכל הפך להיות משימות ומטלות ואני פשוט מבצעת, ועכשיו צריך להתכונן לפיקניק של שבת.

אולי זה שילוב קטלני של מתח ולחץ, בלגן בתרופות והקדמה של PMS, אבל אני ממש מרגישה לא טוב וזה מבאס כי נפשית אני די סבבה לאחרונה, והכי מרגיז, הרגשתי יפה לכמה ימים ועכשיו זה ברח לי.

אבל היום יום הולדת חמש שלי ואני מסרבת להתבאס, ואני מסרבת להסתכל אחורה ולחזור ללילה הנוראי ההוא, אני רק רואה קדימה לבית היפה והחדש שלי וכל הדברים שיבואו איתו ובא לי לנשק את המוביל דרך הטלפון וגם את המתוקה משירות לקוחות של הוט, למרות שחיכיתי לה שעה על הקו.

אני רוצה שיהיה לי יום נעים ונחמד היום ואני מקווה שגולת הכותרת תהיה בערב עם איזבו הגדולים מכולם, התאריך הזה לא יכול להמשיך להיות מקולל, מעכשיו רק יהיה טוב.

אני מרגישה כאילו מישהו סימם אותי, כבר שלושה ימים אני ישנה בעמידה, הליכה, אכילה, אפיסת כוחות מוחלטת.
הרופא שלי מסתלבט עלי "טוב כי את כל כך עסוקה שאין לך זמן לעשות בדיקות דם פעם בחצי שנה..."
אני מבטיחה ללכת.
הרוקח החתיך והצעיר מנסה לעשות עליי עוואנטות של רופא, "את בטוחה שאת חייבת את זה באופן קבוע? הרופא שלך בדק את העניין מספיק לעומק?"
אני מנקרת מולו ואומרת בשקט, כי אפילו אין לי כוח לדבר, שיסתכל עליי, שאני נראית לו מסוגלת לתפקד בלי? שככה אני נראית אחרי שפיספסתי שלושה ימים של תרופות.
אני לא יכולה להתחיל לספר לו שגם הלחץ והמתח וההתרגשות מתישים אותי ושלעשות רשימה פשוטה של דברים הכרחיים למעבר דירה לקח לי יומיים, הראש שלי רק בעסקים ואני כועסת ביני לבין עצמי שכל הפדיחה שלהם נבעה מכך שהיה סוף חודש ורוב העסקים דוחים הזמנות לתחילת חודש כדי לצמצם הוצאות ואני נתקעתי בלי תרופות.

אנשים מסתכלים עליי מוזר בזמן האחרון, מבטים שאני לא מכירה, אפילו הוסיפו לחיבוקי פרידה נשיקות במצח, והכל הזוי לי בין אדי התשישות.
גם א' ואחותו מסתכלים עליי ככה ונשבר לי מלא להבין אז אני שואלת אותו מה פשר המבטים האלה והוא מחייך ואומר שכלום, הוא פשוט מבסוט ממני, מה כולם מבסוטים כל כך?

ויש איזה בחור חדש שמסתכל עליי כאילו נפלתי מהירח, הוא הולך לכל מי שמכיר אותי וחוקר עליי, חברים מספרים שהוא באטרף, אני כל כך אאוט שאני לא קולטת אפילו כשהוא מחזיק לי את היד ומבקש שאני לא אלך, החבר'ה על הרצפה מרוב צחוק, רק אחר כך מספרים לי ומוסיפים שהסבירו לו שאני מבוגרת ממנו בעשר שנים, שאני עוברת עיר ושהראש שלי לא שם בכלל.
כמעט פואטי העניין, אחרי ששנים רק רציתי שמישהו יתלהב ממני כך, גם אם הוא לא יעניין אותי ממש, רק כדי להרגיש שרואים אותי ודווקא עכשיו כשאני בקושי מתפקדת ועוזבת, זה קורה.
מי יודע, אולי אם הייתי בתפקוד הייתי עושה אותו, זיון פרידה מירושלים, אבל רק המחשבה על סקס מתישה אותי.
אלוהים שיעבור כבר, אני כל כך מתגעגעת לעירנות.

אני עומדת לכתוב משהו שקיוויתי לכתוב כבר הרבה זמן והייתי קרובה מאד לחשוב שזה לא יקרה.
מפחיד פתאום לראות את זה שחור על גבי לבן, בייחוד מפחידה הידיעה הפתאומית הזו שצעד ראשון יגרור אחריו את שאר הצעדים והחלומות שלי יתחילו להתגשם, כבר כל כך התרגלתי לכשלון ולאכזבה שאני לא יודעת איך אני אתמודד עם הצלחה.

חתמתי חוזה, עוד חודש אני עוברת לתל אביב והתהליך יתחיל לרוץ.
אני יודעת שאני אמורה להיות בעננים אבל אני בעיקר מפוחדת ומותשת ויש לי הנגאובר מטורף.


א' היה היחיד שידע ויצא ממנו צד אמוציונאלי שלא הכרתי, הוא אמר שיהיה לו מאד קשה בלעדי ושהוא לא יודע איך הוא יתמודד, גם אני לא יודעת, מצד שני אולי הגיע הזמן לשבור את הסימביוזה הזו.
מה שמצחיק היה שכל מיני אנשים שלא יודעים דבר על העניין באו ואמרו לי סוג של מילות פרידה, אבל ממש מרגשות, שלא נאמרו לפני כן.

חבר לעבודה לשעבר פתאום סיפר לי שהוא הכי מתגעגע אליי בשבתות, לשירים, לניצוץ בעיניים כששמים משהו ששנינו מתים עליו, ועכשיו כל פעם כשיש קטע כזה הוא מחפש את המבט שלי אבל אני לא שם והשאר אדישים ליצירות המופת שמתנגנות.
עובד חדש שאני לא מכירה בא והציג את עצמו, אמר שהוא מצטער שלא יצא לנו לעבוד ביחד, שהחבר'ה מספרים שהייתי מאד קשוחה איתם אבל במקביל יש המון כבוד והערכה.
מכר שלא ראיתי הרבה זמן צץ לו כמה פעמים לאורך הערב והיו לנו שיחות קטנות כאלה על כל מיני דברים ולפני שהוא הלך הוא אמר שיש משהו שהוא רוצה להגיד לי כבר המון זמן, שאני הבן אדם הכי מפרגן ותומך שהוא מכיר, גם בחברים קרובים וגם בכאלה שלא, ושהוא מאד מעריך את זה, שהוא רגיל לפגוש בעיקר צרות עין והוא רק רוצה לומר תודה ולתת חיבוק.

אני יודעת שתמיד הכל נראה טוב יותר לפני שעוזבים וברור לי שזה לא כך באמת ושהגיע הזמן להמשיך הלאה ואני מאד מתרגשת ושמחה אבל במקביל יש עצב גדול וכבר המון געגועים.

השפעת, החצ'קונים, כל הדברים האלה שנחתו עליי פתאום הם פיזיים וממשיים ולמעשה מראים לי שדברים זזים ואני בלחץ היסטרי.

אני מנסה להזכיר לעצמי שכבר הייתי כמה פעמים בחיים בסיטואציות בהן הייתי בטוחה שגדול עליי ושאוטוטו מישהו יגלה איזה בלוף אני ושהכסף שהוא השקיע בי ירד לטמיון ויגרום לו רק להפסדים ותמיד יצאתי מלכה וההצלחה עלתה על כל דמיון.

רק שהפעם זה הכסף שלי ואני זו שמשקיעה בעצמי ואני זו שצריכה להאמין בעצמה,
ויש לי הרבה להפסיד.

(שלח לי עוד פומפונים!).

יש ריח של סתיו באויר וזה תמיד מזכיר לי את החגים.
יש מצב שאני אחגוג את השנה החדשה כבר בעיר החטאים ולא בעיר הקודש, זה יהיה מוזר, כל כך מרגישים כאן את הקודש בחגים וזה נעים, אולי גם שם יהיה נעים, הלוואי.


כשהתאריכים מתחילים לרוץ לי בראש אני נלחצת, יותר מדי דברים, יותר מדי זכרונות, יותר מדי רגישויות.
היה כאן אתמול איזה בעל מלאכה לעשות תיקון, הוא הסתכל על העבודות שלי ואמר "קרה לך משהו נורא..."
הוא היה רגיש ואינטליגנטי אבל לא רציתי לדבר, גבר זר בבית זה מצב מלחמה בשבילי, רק רציתי שילך.


הייתי בהופעת פלמנקו השבוע והרקדניות ניסו לשכנע אותי להצטרף, התביישתי, לא הסכמתי, זה גם לוקח אותי למקום הקשה ההוא, כשניסיתי לרקוד את הכאב, לרקוע את הזעם לרצפה, לשחרר את האלימות עם ההתרוממות של החצאית.
זה לוקח אותי למכונית של דניאל שבא לאסוף אותי מהשיעור והבכי ההיסטרי שנמשך כמעט נצח.


בתום שבועות של ארועים חגיגיים שדרשו ממני ומא' המון כוחות, הגענו בשלוש בבוקר לדרינק של שקט ואחת מהשיחות האלה שלנו, שאנחנו חותכים אחד לשני את הקישקע ושופכים את כל הג'יפה.
אמרתי לו שאני לא מבינה למה דווקא השלוש שנים האחרונות היו יותר קשות מהשנתיים הראשונות, פשוט כל כך קשה הכל.
הוא אמר שיותר קל להתמודד עם משהו כשאתה מתבוסס בו מאשר לנסות לחיות שיגרה והדבר הזה שלא הולך משבש ותוקע.


יש לי חבר שדרן רדיו, הוא תמיד מארח כל מיני מיסטיקנים בתוכנית שלו ומנסה לשכנע אותי לנצל את הפרוטקציה אצלו ולהכנס ראשונה, אני תמיד מסרבת אבל תמיד מקשיבה לשיחות של אחרים.
השבוע היתה מישהי שאמרה בקול שבור שהיא כבר לא יכולה יותר לבד, שכבר שנים אין לה אהבה והיא רוצה לדעת אם היא תגיע.
המיסטיקנית אמרה לה שהיא עברה טראומה קשה על ידי גבר והיא לא סומכת על גברים, שעד שהיא לא תלמד לסמוך עליהם לא תהיה לה אהבה.
איך לומדים לסמוך? איך מחזירים את האמון הזה?

א' הרווק חזר לשכר אותי, כבר שכחתי את הימים האלה ואת האיכסה של הנגאובר, מאז הפעם הקודמת שהוא נפרד.
הקטע הוא שבין האדים של האלכוהול והמיגרנה משהו התנקה אצלי הבוקר ופתאום הכל התבהר,
הכל בסדר בתכלס.
הפיצוץ עם הפולניה היה הדבר הכי טוב שקרה לי, קיבלתי שוב את השליטה בחיים שלי וזה מחזק אותי ואני רואה את השבילים שנפרשים מולי, את האופציות שיש ואיזו דרך תעשה לי טוב ואיזו לא.

היתה לי שיחה רצינית אתמול עם האמריקנוס, אנחנו מתקרבים יותר ויותר בשבוע האחרון, הוא אפילו היה אצלי בבית אבל המסרים שלו כל כך מבולבלים שנאלצתי אתמול לפתוח את הדברים.
הבן אדם שרוט קשות וממש לא בקטע של מערכת יחסים ונראה לי שאפילו זיון איתו יהפוך לדרמה, מצד שני ממש כיף לי לדבר איתו שעות ותוך כדי השיחה הבנתי שהרווחתי חבר חדש וזה משהו שלא קרה לי הרבה זמן.

בכלל לאור השיחות שיש לי עם די הרבה אנשים בזמן האחרון אני מבינה שיש לי מזל גדול כי אני סגורה במיליון אחוז על מה שאני רוצה, אני פשוט מתה מפחד, אבל אני לא מאפשרת לפחד הזה לשתק אותי ורוב האנשים סביבי משותקים ומבולבלים.
בתכלס אני יכולה לעשות הכל, אני רק צריכה את קבוצת המעודדים שלי, שימשיכו להעמיד אותי במקום, שימשיכו לתמוך, והמסרונים שמחכים לי כל בוקר מהמעודדת מפלורידה גורמים לי להתעורר לצחוק גדול, (אני פשוט מדמיינת אותך בחצאית מיני ופומפונים ואני על הרצפה!).

משהו השתנה בי הרבה מעבר לעשרה קילו שנעלמו, אתמול חבורה של גברים אמרה לי שהתחלתי לדפוק הופעות, זה מצחיק כי לא ממש קניתי בגדים חדשים, הם ראו אותם כבר הרבה פעמים, אבל קשה לשים את האצבע על השינוי האמיתי אז משייכים את זה לחיצוניות. אני בהחלט מתחילה יותר ויותר להרגיש זוהרת, עייפה ומותשת מכל המתח והלחץ והפחדים אבל סוף סוף חזר הניצוץ בעיניים.

אני חושבת שאם יום אחד אני אתעורר והכל יסתדר ויזרום ואני אהיה מאושרת, אני פשוט אמות תוך חמש דקות מהתקף לב, מרוב השוק.
מצד שני אני פשוט כל כך עייפה, אני רוצה ללכת לישון פעם אחת עם תחושת סיפוק מכך שהצלחתי, הזזתי, ולא השינה הטרופה הזו, המודאגת הזו ממה יהיה ואיך יהיה ובעיקר מתי כבר.


כמעט מצאתי אתמול בית. הבעלים היו זוג בני גילי, עם תינוק קטן ומין אור שהקיף אותם, חיוביות וחיוניות שכזו.
הם הסתכלו עליי בהתלהבות, כאילו סוף סוף הם מצאו את מי שיתאים להם, מהמעמד שלהם, בראש שלהם, הייתי יותר דומה פיזית לחתך הסוציו אקונומי הרצוי להם, יותר משאר המתמודדים.
הם דיברו אליי כל הזמן ב"אתם" והייתי צריכה לתקן שזו רק אני, הם קצת היו מאוכזבים אבל ראו שיש בי את הפוטנציאל, אשכנזיה אקדמאית יפה, אין מצב שהיא לא "תסתדר", זה בטוח זמני.
אבל כשהם שמעו על התוכניות שלי ומה שאני עושה הם כבר היו מבוהלים ואמרו שאין מצב.


זה מזכיר לי את התקופה כשחיפשתי עבודה, גם תמיד היו מבטים כאלה.
ואני חושבת על כל האנשים שמסודרים בתיבות נוח אידאליות ושומרים את התסכולים והסטיות והחלומות בבטן, אולי מוציאים על הילדים, אולי אחד על השני, שומרים בציפורניים את הפאסון והפאסדה ואני יוצאת הדפוקה בסוף.


אין לי אידיאל, זה לא שכל מה שיקרה, אם זה לא יהיה חתונה וילדים, יהווה פשרה.
אני לא חושבת שקיים אידיאל או מושלם ונראה לי ממש טבעי לעשות ילד עם אבא ולחיות לחוד או לעשות לבד ואז לצרף אבא, או דברים אחרים, אין לי איזה אימאג'.
אני יודעת שאני חייבת אהבה, אני לא יכולה יותר בלי זה, אני פשוט לא חושבת שיש לזה צורה אחת בלבד.
אני יודעת שאני רוצה ילד יותר מהכל ולא ממש חשוב לי מאיזה זרע הוא יגיע, אני רק יודעת שבשביל שאני אוכל לפרנס אותו אני חייבת להרים כבר את העסק הזה.
אני יודעת שהעיר הזו כבר לא טובה לי, אבל אני ממש לא חושבת שערים אחרות עדיפות, זה פשוט העניין של השינוי.
אני יודעת שהחוזה של הדירה שלי עומד להגמר ואני חייבת למצוא בית בשבוע הקרוב ואני ממש מודאגת.


היה לי פעם ידיד שלקח אותי לשיחה חשובה, אמר שהוא חושב שאני צריכה לשמוע כמה דברים.
אמר שכואב לו לראות אותי כל כך הרבה שנים בוחרת בדרך הקשה כשיכולתי כבר מזמן לבחור בדרך הקלה, שזה אמנם הופך אותי למי שאני וזה נפלא אבל כואב לו שקשה לי כל כך.
הוא לא אמר לי מה הדרך הקלה ואני בהחלט מוכנה לשמוע מה היא, רק שאף אחד לא מספר לי עליה.
מצד שני הוא נעלם אחרי האונס, שזו בהחלט דרך קלה לא להתמודד אבל אם הדרך הקלה אומרת לבגוד בחברים שלי ולנטוש אותם, אז אני לא רואה את עצמי עושה את זה.
הוא גם עמוק בארון ויש לו חברה דמיונית שנשלפת לארועים בעבודה, (אני יודעת שאתה על הרצפה מרוב צחוק עכשיו כשאני כותבת על שנוא נפשך אבל תשתדל להתאפק...), ובן זוגו הוא בחור דתי שעוד יותר בארון ממנו ולעולם לא יחלוק את חייו איתו, רוב הסיכויים שהוא יתחתן ויבגוד.
כך שאם הדרך הקלה היא לחיות בשקר, אני שוב לא רואה את עצמי מסוגלת לעשות את זה.


אז להיות אני זה לא פשוט כי הרוב רחוק מלהיות צודק אבל הוא עדיין הקובע, מצד שני מתישהו, משהו, חייב לזוז, אני לא זוכה בנקודות איפשהו? אצל מישהו שמזיז גורלות?
די כבר.