לפני 16 שנים. 8 ביולי 2008 בשעה 10:17
עליה, ירידה, יותר מהר, לנשום, אני אהרוג אותך, אני אזיע אותך, אני אקיא אותך, אני אחפוף ואשטוף אותך, עוד קילומטר עבר.
שכחת עם מי את מדברת, הבעיה עם אנשים טיפשים היא שהם חושבים שהם יותר חכמים מכולם.
ידעתי שהוירוס שלך הוא לא וירוס, ידעתי שאת מבשלת עוד דרמה אבל נפלתי לאמבוש שלך, כי התקווה שלי למצוא מקום, התקווה שלי שאת השתנית, גברו על הכל.
בתכלס מה שקרה זה שמרגע שהבנת שאני עוברת לגור קרוב התחלת לבשל את זה, מרגע ששמעת שאני מתכננת לעשות ילד לבד חשבת שהתוכנית שלך עומדת לצאת לפועל וברגע שבילית בחו"ל עם בת דודה שלך והנכדים שלה התמוסס לך מעט השכל שיש לך בראש והחלטת לזרז עניינים, להפעיל את תוכנית ההשתלטות שלך ומייד.
רק שכחת עם מי את מדברת.
היית באקסטזה כשנתתי לך לצרוח ולפרוק מטען של שנים, כל מה שיושב לך מרגע שחתכתי לפני עשר שנים ואני בטיפשותי חשבתי ששחררת, שלמדת, אז ישבתי והקשבתי לך, בלי עצבים, ברוגע, פתאום נכנסתי לזן בודהיזם, פתאום הכל היה ברור מאד.
עניתי בשלווה שאני לעולם לא אתנצל ושאני לא מתחרטת, שלא השארת ברירה, שפשוט בחרתי לסלוח, אבל אני לעולם לא אשכח.
ואת רק החרפת, מול עיני הלכת והפכת לאמא שלך, שאת שונאת ומשוכנעת שאת ההפך הגמור ממנה, אמרת דברים שלא היית צריכה לומר ולא הבנת את זה, כי את תמיד שוכחת שיש מחיר לשלם, בייחוד כשמדובר בי.
ואני הבנתי שמעולם לא היה לנישואים שלי שום סיכוי כשצרחת שידעת מההתחלה שהוא יעזוב אותי ושמגיע לי כי תפסתי תחת כשתפסתי בעל וחשבתי שאני לא צריכה יותר אף אחד ואני סלחתי לו בזמן שאת הלכת והפכת לאשה מסכנה, פתטית ומכוערת, לא היה לו שום סיכוי במלחמה מולך ולא היה לו שום סיכוי להפוך לתחליף שלך ולי לא היתה זכות לבקש ממנו להיות גם בעל וגם אמא, הוא רק איש אחד.
עוד קילומטר עבר, הפעם אני אאריך, אני עדיין מתקשה לנשום, האויר צריך להגיע הרבה יותר עמוק, בבית הבא יהיה גם שק איגרוף, אני אחבוט בך עד זוב דם, אני אבעט בך וארסק כל זכר לקיומך.
שכחת עם מי את מדברת, שכחת שככל שלוחצים עליי מקבלים את התוצאה ההפוכה, שכחת שאני השור הזועם, הנחיריים לאט לאט מתרחבים, העשן יוצא בסלסול שקט וכמעט שקוף, הרגל מתחילה לרקוע בתנועה בלתי נראית, אבל לפני שמספיקים לספור עד עשר, האדמה מתחילה לרעוד והקרניים ננעצות בכל הכח, בנקודה הכי כואבת, המעיים נשפכים בסלואו מואשן והנזק בלתי הפיך.
לאיים עליי שאת תעזרי לי עם ילד בתנאים שלך, שאת תהיי מעורבת בכל אספקט אפשרי ולי לא תהיה מילה – זו היתה נקודת האל חזור שלך, לא לקחת בחשבון שאני זו שחזקה במשחק הזה, שאני לא זו שמפחדת להיות לבד, אני לא זו שצריכה סמרטוט שיגיד לי מהבוקר עד הערב כמה שאני נפלאה כדי שאני ארגיש שמותר לי לדרוך על מי שבא לי.
אני זו שיכולה להיות לבד עד שיגיע גבר שיחלוק פיפטי פיפטי, שיהיה אבא טוב לילדים שלי, שיאהב למרות ובגלל, שלא יאהב עם אבל ובעיקר,
אני זו שיכולה למנוע ממך לראות את הנכדים שלך, אני זו שלא מפחדת אפילו מצמד המילים ההוא, צו הרחקה.
שבע, שמונה, תשע, עוד כפיפת בטן ועוד אחת, המעיים שלי ימחצו אותך, הביציות שלי יהרגו אותך ויפגעו בך בנקודה הכי כואבת.
חשבת שאני לא יודעת שמעולם לא רצית שתהיה לי זוגיות? הרי החלום שלך הוא לבודד אותי, לשלוט בי ובילדים שיהיו לי, את מאפיה של בן אדם אחד, את הקאמורה של ארמון הזכוכית שבנית לך, מבשלת כל היום, מתחמנת, בונה מניפולציות, מלכלכת על כל האנשים שחושבים שאת אוהבת אותם באמת, אבל את לא יודעת לאהוב, רק לסכסך בתוך המשפחה, בין הילדים שלך, לסכסך במשפחות של חברים שלך ביניהם לבין הילדים שלהם, האחים שלהם והניצוץ שלך בעיניים כשהצלחת לפגוע במישהו, בא לי לתת לך אגרוף שיעיף לך את הראש בחזרה לוורשה.
רק ששכחת שאנשים שגרים בבית מזכוכית, לא כדאי להם לזרוק אבנים.
ואני המשכתי להיות רגועה כשאמרת שהבעיה שלי היא שאני חסרת בטחון ושאת לא מבינה למה כי את היית כזאת אמא תומכת.
לא היית אמא תומכת עניתי לך, אבל אני לא חסרת בטחון כאדם, אני יודעת שאני הכי טובה, הכי חכמה, הכי מוצלחת, את מפסידה שאת לא מכירה אותי ולא טורחת לראות את זה ולהנות מזה, אבל אני כל כך מלאת בטחון שלא ממש מזיז לי מה את חושבת עליי, יש לי היום גב מאד חזק, של עצמי, של חברים שלי, למעט מאד אנשים יש חברים כמו שלי, בטח לא לך.
אני חסרת בטחון כאשה, זה לא כל כך מפתיע לבחורה שגדלה עם אבא שתמיד שם אותה במקום אחרון, לבחורה שעברה שני מקרי אונס ובעלה עזב אותה יום אחד בלי לתת דין וחשבון, אבל זה בסדר, מותר לי ויום אחד זה יסתדר.
לאט לאט נרגעת כשקלטת שצרחות ומכות לא תקבלי ממני, אני לא אמא שלך, לא נופלת למקום הזה והרגשת טוב עם עצמך כי פרקת ולא הצלחת לפרש את השקט שלי כי המשכנו לשיחה רגילה, על גברים, על עסקים, אפילו ראינו טלוויזיה וצחקנו והלכנו לישון.
האסימון התחיל ליפול כששמעת את הדלת נסגרת והבנת שיצאתי, משהו התחיל להרגיש לך מפחיד בשקט של שלוש בבוקר וכמות השיחות שלא נענו על הצג שלי הוכיחה שאת מתחילה להבין, ההיסטריה התחילה בשקט.
לא ידעת שאני מדברת עם האנשים שמתפקדים כמשפחה האמיתית שלי כבר הרבה שנים, אבל ידעת שהתוכנית הנגדית מתחילה לקרום עור וגידים.
האמת היא שהם ביקשו שאני ארגע, שאני אתן לך עוד זמן, שאני לא אחתוך, שאני אנסה להעמיד לך גבולות, כל מה שהייתי צריכה זה כמה ימים לאפס את עצמי, לרוץ עוד כמה קילומטרים ולחזור לנשום.
אבל את כבר היית באטרף, שוב שלוש שיחות שלא נענו ממך על הבוקר ובסוף כשחזרתי אליך יכולתי לשמוע את הלב שלך פועם בקצב מטורף.
שם היתה ההזדמנות שלך לגדולה, להתנצל, להגיד שאמרת דברים שלא היית צריכה להגיד, אבל זו לא את.
שם היתה ההזדמנות שלך לטאטא הכל מתחת לשטיח ולהתנהג כאילו לא קרה כלום וגם עם זה הייתי יכולה לחיות אבל את כל כך טיפשה שהלכת ועשית את הטעות הכי קטלנית שיכולת לעשות, בקול הכי צבוע, מתפנק ומתיילד שלך קראת לי "ממוש שלי" ואמרת שאת נורא דואגת לי ושעשית קצת טלפונים הבוקר ומצאת איזה פסיכיאטר גאון, כי הבנת עד כמה אני בדיכאון ושאת תעשי הכל כדי לעזור לי ושאת מתנצלת איך לא ראית עד היום כמה שאני מדוכאת.
לפני שלוש עשרה שנה הגעתי לשרותי היעוץ של האוניברסיטה, כדי לקבל טיפול פסיכולוגי.
מאחר ומדובר במערכת מסובסדת וגוף ממוסד, לא כל אחד יכול לקבל טיפול וצריך לכתוב חיבור שמסביר למה אתה רוצה וצריך טיפול.
המכתב שלי התחיל כך:
"שלום רב, שמי כך וכך, אני בת 24 ויש לי שני הורים מקסימים, ממש אנשים מושלמים ואני גורמת להם עוול נוראי כי אני דפוקה לגמרי ואני חייבת למצוא דרך להיות הבת שהם ראויים לה..."
חצי שעה אחרי שהגשתי את המכתב הזה התקשר אליי פסיכולוג והתחלנו טיפול שנמשך יותר משמונה שנים.
אנחנו עדיין בקשר מדי פעם, הוא מזכיר לי את המכתב הזה בכל פעם והיום כשהוא כבר לא המטפל שלי הוא מודה שהוא רוצה לתלות את שניהם או לזרוק אותם מאיזה מגדל.
את כבר לא יכולה לשכנע אותי שאני חולת נפש, אין לך שום כח עליי ואת תחכי כמו ילדה טובה עכשיו עד שאני אחליט מה אני מתכוונת לעשות איתך, בזמן שלי וכשיתאים לי, בקילומטרים שאני צריכה לגמוע כדי לנשום שוב.
נא לא להגיב על הפוסט הזה.
