רומא לא נבנתה ביום אחד

לפעמים העולם שלנו מצטמצם לדברים מאד מאד קטנים, אני בטוחה שכל מי שאי פעם חווה קילקול קיבה רציני, זוכר איך באותם רגעים של כאבי תופת והחיבוק עם האסלה, השאיפות מצטמצמות לקיבה בריאה וזהו, לא כסף, לא אהבה, רק בריאות.
ואני נמצאת היום במקום שיש לי את כל הזמן שבעולם אבל לאט לאט הדברים מצטמצמים אך ורק לשאיפה אחת – לא ליפול לדיכאון.
הייתי פעם אחת בחיי בדיכאון קליני, לא פוסט טראומה ולא נעליים, רק נפילה לתהום מאד שחורה ועמוקה וזה קרה בדיוק בין עבודות, תקופת אבטלה של שלושה חודשים, הארוכים בחיי.
נראה לי שהבנתי מהר מאד שאני לא בנויה לזה, הייתי אז בטיפול אצל פסיכולוגית פסיכופטית, (לטעמי), שהתעקשה שכלום לא יעזור חוץ מכדורים.
לרגע באמת שקלתי את זה אבל בפגישה נוספת היא ציינה שהיא ממש הופתעה מכמה שאני אינטליגנטית, שאני לא משדרת את זה כל כך ושהלוק שלי הוא על סף הפרעחי...
הכתובת שלה עד היום שמורה במערכת כי הפולניה שלי הוציאה עליה חוזה, אבל זו לא הנקודה, הבנתי באותו הרגע שזו שלוקה בחוסר אינטליגנציה זו היא ואני לא הולכת לקחת כדורים מאחת שכזו, אז הוצאתי את עצמי מזה לבד.


גם הפעם לא הייתי ערוכה לזה, כי הייתי משוכנעת שאני מוצאת מקום אוטוטו וממשיכה עם העסק אבל לצערי רואת החשבון שלי צדקה ובהתערבות שלנו שאני בפברואר כבר פותחת מקום - הפסדתי ביג טיים. מסתבר שאכן, הדבר הכי קשה בכל הטררם של עסק הוא למצוא את הלוקיישן-לוקיישן-לוקיישן.
ועכשיו, כשאני כבר ארבעה חודשים בחופש, הבנתי שזה כנראה ייקח יותר זמן אבל מצבי, בלי ששמתי לב, ממש ממש גרוע.
למזלי אני כבר ארבעה חודשים בדיאטה וספורט וזה כנראה מה שהפך את הנפילה לפחות ברורה אבל ככל שהזמן עובר אני מבינה שאני במלחמה ומסתבר שהניצחון היחיד במקרה שלי הוא ספורט, אז נכנסתי לזה חזק ואני, כהרגלי, קצת אובססיבית וכל היום רק מדברת על זה ומשעממת חברים למוות בשיחות על זמנים וקצב, דופק ושטויות כאלה, אבל לא אכפת לי.
הפעם, המצפון שלי נקי לחלוטין, כי אני כבר שנים מקשיבה שעות על גבי שעות לכל מיני הסברים על שולחנות קליעה, הבדלים בין אופני כביש לשטח, אני מכירה את כל המסלולים בארץ וכמו טעטלה אני נכנסת כל שבוע לכל מיני אתרים נידחים של טריאטלוניסטים, רק כדי לראות תמונות של אלפי אנשים שנראים אותו דבר ולהגיד ש"התמונה שלך מהממת" ו"בטח שראיתי את התוצאות!" – כאילו שאני מבינה בכלל מה זה אומר.

אז הפכתי לבחורה מאד משעממת, כי באמת לא קורה כלום בחיי והכל סובב מרגע שאני מתעוררת על לעשות ספורט או לחשוב על ספורט אבל אני מרגישה טוב ויש לי מצב רוח טוב ואני אופטימית ככל שאני מגבירה את הקצב. (כן, גם הפוסטים שלי משעממים לאללה, אני יודעת).


העניין הוא שבכל המצב הזה, הכל באמת נכנס לפוקוס והדברים החשובים הופכים פתאום לברורים ברמת המפחידים.
השבוע התחלתי להוסיף ריצות להליכות שלי וזה מפחיד כמו סמים, האור משתנה, הכל מאד מאד בפוקוס, משהו חד כזה.
א' סיפר לי שאחרי רכיבות ארוכות במיוחד הוא כבר לא צריך להרכיב משקפיים כי הוא רואה כל כך טוב, וזה ככה, רק שזה מקרין גם על החיים שלי.
ופתאום השבוע זה התבהר יותר מתמיד.
איזה מכר שלא ראה אותי המון זמן אמר לי השבוע שבסוף אני אעלם ואז מסביב התחילו כל מיני בדיחות שאני אהיה כוסית על וכיו"ב – וזו היתה המטרה הראשונית באמת, להיות במקום שבו אני זו שאוכל לבחור, כי ככל שהשנים עוברות ורוב החברים שלי הם בנים, אני מבינה שגם הגברים העמוקים ביותר, רוצים כוסית, זה כל מה שמעניין אותם, והיא ממש לא צריכה להיות אינטליגנטית ומעניינת, רק כוסית.
אבל הפוקוס הזה חידד לי את הכל כל כך שפתאום הבנתי שבכלל לא מעניין אותי להיות כוסית ובכלל לא מעניין אותי "לתפוס חתן" – כל מה שמעניין אותי זה ילד משלי וכל האטרף הזה הוא למעשה הכנת הגוף שלי להריון וסוף סוף אני מדברת וחושבת ברצינות על להפסיק לעשן.


זה לא שאני ממש מופתעת, כי אני מדברת על זה כבר כמה זמן אבל עד עכשיו זה היה סוד, כדי לא לחסום אותי מלהכיר מישהו, כאילו שלעשות ילד לבד זה סוג של ברירת מחדל ושהמשמעות של זה היא שאני אהיה לבד כל החיים.
אבל עכשיו, זה בכלל לא קשור אחד לשני, אולי יהיה ואולי לא, אבל מאד ברור לי שאם אני אכיר עכשיו מישהו, הוא יצטרך להבין שאני תוך שנה מרגע הקמת העסק באופן רשמי, מתכננת להכנס להריון ואני לא מחכה או מתחשבת באף אחד.
ואין שום בדידות בהחלטה הזו, ואין שום ספקות ואין שום פשרות, זה הדבר שעושה אותי הכי מאושרת בעולם והכי שלמה, כמו שלא הייתי אף פעם.
וזה מרגיש טוב.

לראשונה בחיי לא רציתי לחזור לכאן, אפילו לא לבית המקסים שלי.
שלושה ימים בעיר שאינשאללה תהפוך לעיר שלי, שלושה ימים עם המשפחה, שיחות נפש עם האחים, בני דודים, כל הבטחון שלי משתנה כשאני איתם.
אולי יש לי מזל ולא כולם מרגישים ככה עם המשפחה, אבל אני פשוט בטוחה במיליון אחוז, גם כשהם הכי מעצבנים ומגעילים, שהם אוהבים אותי, ואני רגועה, ואני ישנה ואני נעימה ואופטימית.

אפילו לעשות שם ספורט יותר קל, מסתבר שכשאני במישור ולא סוחבת אחרי כלבה רצוצה, אני מוסיפה עוד שני ק"מ לזמן שלי ומסוגלת לעוד הרבה יותר.
זה לא רק זה, גם השלווה שיש שם, כאן יש כזה מתח באויר, גם בשבתות, ושם יש ריח של ים ואין כל מיני סוטים ומוכי סינדרום ירושלים שצורחים או נועצים מבטים וכולם עושים גם ספורט ואני מרגישה בטוחה ללכת לבד ברחובות, מה שכאן לא קיים, אפילו לא באור יום מלא.

ורואים אותי שם, אנשים מחייכים באחוות צועדים, ואפילו איזה כוסון על אופניים עשה לי "שואו" קטן, נסע לו במרכז הכביש, הניף ידיים באויר, הסתובב וחייך, והמשיך.

אני ואבא שלי באטרף תשחצים, תשבצים וסודוקו כשאנחנו ביחד, אז אנחנו עוברים על כל המגזינים של אמא שלי ומחפשים עוד ועוד. במהלך העניין נתקלנו בכתבה על נשים ועסקים והיה שם שאלון לבדיקה "האם את מוכנה להקמת עסק?" – עשיתי וקיבלתי את התוצאה הכי גבוהה, כזו שהפרשנות שלה מתחילה במילים "את כל כך שם..."
וזה מייאש לדעת שאני כבר מזמן שם ואין התקדמות.

בן דוד שלי אמר שזה לא משנה שזה ייקח עוד קצת כי בניגוד לאחרים שזה יהיה אצלם תהליך ארוך, אצלי הכל כבר כל כך מוכן שזה ירוץ בשניות ואני אשכח שההתחלה היתה כל כך קשה.
אפילו זו שאני בונה עליה שתהיה יד ימיני, שנמצאת בטיול בחו"ל כבר שנה, שלחה מסר שהיא מקדימה את החזרה לארץ כדי להכנס לעניינים כמה שיותר מהר.
והצוציק, לקח את האחיות הגדולות שלו לשיחה, יותר נכון הטפת מוסר לגבי חוסר כישוריהן בתחום הגברים. לאחת הוא אמר שתפסיק להיות כל כך בררנית ולי הוא אמר לצאת כבר מהחור שאני גרה בו, כי אין מצב להכיר שם.

ואני רוצה לשמר את התחושה הטובה הזו כשאני חוזרת, אבל אני עצבנית, רוצה להרוג את כולם, לא ישנה כמעט ושוקלת בהחלט לחזור לכדורי שינה אחרי שלא נגעתי בהם יותר מחצי שנה.
אני לא יודעת איך להרגע כאן, אני פשוט חייבת לעוף כבר.

הייתי עצבנית היום, תירצתי את זה ברעב, מזג אוויר, שטויות כאלה והתחלתי לחשוב על כל הפשרות שאני מוכנה לעשות ברגע זה כדי להרגיש טוב עם עצמי, ובכלל על כל הפשרות שאני עושה כל יום כמעט, בזמן האחרון.

ואז ראיתי איזה סרט, שלא ממש קשור לנושא אבל היתה שם סצנה של אשה שוכבת בעשב עם הילדה הקטנה שלה, רוקדות להן בטבע, מאושרות, וזה היה כל כך ברור באותו הרגע, שאני לא צריכה לעשות שום פשרה, כי אוטוטו החלומות שלי יתגשמו ואני אכיר אושר שלא הכרתי מעולם.

הסתכלתי על תמונות מתאילנד, אני בביקיני שם, נראה לי שסך הכל יש הפרש של שלושה קילו מאז אבל זה מרגיש לי כמו שלושים.
אסור לי לעשות החלטות כשאני מרגישה כך, זה ישתפר, בטוח. כך גם הרגשתי בתא ההלבשה של המשביר כשערמות של בגדי ים נזרקו וכלום לא התאים, אז אני לא אלך לים השנה, אני מתאפקת בכל כך הרבה דברים, מה זה עוד דבר? בקיץ הבא אני אגור ליד הים ואני אוכל לראות אותו כל יום ואלבש מה שבא לי.

נכנסתי לחנות אחרת, לא היו שם בגדי ים אבל לא הייתי שם אף פעם, ניגשה אליי מוכרת ושאלה אם אפשר לעזור לי, היא היתה יפהפייה ובשבריר שנייה הבנתי שיותר מדי אנשים עושים רע לאחרים כשרע להם וזה לא פייר, זה לא צריך להיות ככה, אז אמרתי לה – וואו, איזו יפה את! והיא הסמיקה וחייכה, אמרתי שאני מסתדרת, ויצאתי.
זה לא שאני הולכת לפזר מחמאות לכל העולם ואחותו, אבל כמו שקל להעביר ביקורת, לפעמים גם כשלא צריך, נראה לי שאמור גם להיות להפך.

כל התהליך הזה שלי, עניין האב-הפנימי, כנראה קצת הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי והשתדלתי לשים את זה בצד.
אבל היום ישבתי עם א' וסיפרתי לו על זה והוא די היה המום, איך עד היום לא שמתי לב שיש לי אישיוים רציניים עם גברים, או במילותיו: "כפרה, אני לא מכיר מישהי שחטפה כל כך הרבה כאפות מגברים בחיים שלה, מאבא מכה ומתעלל, לבעל בוגד, לשני מקרי אונס, שלא לדבר על כל החארות שפגשת באמצע – מה לעזאזל גורם לך לחשוב שזה לא משפיע עליך? את מופתעת שאת לא חופשייה ומשוחררת? את מתה מפחד! גם אני במקומך הייתי מת מפחד מהכאפה הבאה!"

אז כנראה שיש משהו בדבריו ואני באמת אלופת ההדחקות, החלטתי לעשות עוד צעד, ישבתי ועשיתי רשימה של תכונות, טובות ורעות כאחד, של אבא שלי.
אבל אז הבנתי שלמעשה היה לי לוקסוס רציני, כי היו לי שני אבות, סבא שלי גידל אותי בחצי מהזמן וכל המריבות ביניהם היו לגבי החינוך שלי – הם היו הפכים מוחלטים ויש לי את כל המגוון של התכונות הגבריות האפשריות, עשיתי גם רשימה של סבא שלי.
כשסיימתי את הרשימות ישר סימנתי את הדברים השליליים, אלה שלא מעניינים אותי וגם את אלה שאני יודעת שיש בי ואני מקבלת, לא מתכוונת להלחם בהם, ואז עברתי לדברים הטובים, התכונות שהייתי רוצה שיהיו לי, התכונות של סבא שלי, שמשום מה בחרתי לא לאמץ לי בהחצנה אבל אני יודעת שזה שם בפנים, אני רק צריכה להוציא.
בסופו של דבר נשארתי עם שתי רשימות, האחת היא תכונות שיש בי ורק צריך להוציא, כמו אופטימיות וחום, ילדותיות וצ'ארמריות, היכולת לאבד שליטה – שכולן כמובן תכונות שהפכו את סבא שלי לאיש כזה מקסים, כזה שנשים לא עמדו בפניו.
הרשימה השניה היתה של דברים שאין בי ואני צריכה ליצור כמו סלחנות, חוסר שיפוטיות, ויתור על כעס אבל מה שהדהים אותי היה שאצל שניהם היתה תכונה אחת זהה שסימנתי בעיגול גדול, משהו שלא היה לי מעולם – שניהם העריצו, סגדו והיו מאד תלויים בבנות הזוג שלהם, אבא שלי עושה את זה בהצלחה יתרה עד היום.

הקטע הוא, שתמיד רציתי מישהו שיאהב אותי ככה אבל מה שלא הבנתי עד עכשיו הוא שאני בעצמי מעולם לא הערצתי, סגדתי, הייתי תלותית בשום גבר, גם לא במלך המלכים, הדום שבדומים.
תמיד היתה בי איזו התנשאות קטנה כזו שישבה בבטן, ששנינו בעצם יודעים שאני יותר טובה ממנו ואני רק משחקת את המשחק.
לראשונה אני מבינה, שלא משנה כמה סקסית/צ'ארמרית/פלרטטנית אני אהיה, אם לא תהיה בי היכולת הזו, ההבנה הזו שכפי שאני רוצה שיסתכלו עליי, גם הצד השני רוצה את זה, עד שאני לא אמצא את הדרך לראות גברים כמשהו שבאמת ראוי להערכה והערצה מצידי, גם אף אחד אחר לא יסתכל עליי ככה, בכל אופן לא מהמקום הבריא שאני מחפשת.

אין לי מושג לאן לוקחים את זה מכאן אבל למדתי על עצמי משהו חדש וזה לא קורה כל יום ובדרך כלל כשזה קורה, הדברים כבר קורים מעצמם.

איך שהבראוניז יצאו מהתנור הגיעה ההודעה שהלחמנייה שלך יצאה 😄

מזל טוב כפרות,
נשיקות.

ראיתי עכשיו את הסרט על המורה הזקנה והאובססיבית שהורסת את החיים למורה הצעירה והיפה, קצת שכחו שם שהמורה הצעירה היא לא ממש קורבן אלא פדופילית, אבל זה כבר עניין אחר.

יש את הקטע הזה שמכירים בדרך כלל אנשים שחיו בחו"ל איזו תקופה, אוטומטית אתה מתחבר לישראלים כי אתה לא מכיר אף אחד וכל התקופה שאתה שם אתה בטוח שהם החברים הכי טובים שלך ורק כשאתה חוזר הביתה אתה מבין שבחיים לא היית בוחר בהם לחברים בכל מצב אחר.

כנראה שגם אני בסוג של חו"ל, כי כל החברות שלי נשארו בבית או שעזבו למה שהיה פעם הבית שלי ולפני שנה בערך הרגשתי שאני חייבת חברה כאן קרוב אז בחרתי לי מישהי שנראה לי שיש לנו הרבה במשותף והתחלתי לחזר אחריה, הפכנו לחברות.
אוזי אומר שיש אנשים שיכולים להיות חברים שלך רק כשרע לך וברגע שטוב לך הם יורדים מהפסים, כנראה שהיא גם כזו.
לקח לי זמן להבין אבל בכל פעם שהיינו יוצאות והייתי מקבלת קצת יותר מדי תשומת לב לדעתה, היא היתה נעלמת לי לשבועיים, מענישה אותי.
ואני כרגיל מנסה לרצות, מתחנפת, מפצה, משקיעה, עד שהיא מרוצה ואני חוזרת לסורי המדוכא ושוב הכל בסדר, עד לפעם הבאה.

לאט לאט גם התחלתי להבין שכל מערכות היחסים שהיא טוענת שיש לה, לא קיימות. היא נכנסת לדיכאון מגברים שלא אומרים לה שלום אפילו ולא מכעס, פשוט לא שמים לב לקיומה, זה לא נראה לי הגיוני במיוחד עד שאחד מהם התחתן והיא נשברה לגמרי שאיך הוא יכול לעשות לה את זה, רק שזה מישהו שאני מכירה ממש טוב ואני יודעת שמעולם לא היה בינהם כלום, אין לו אפילו את מספר הטלפון שלה.
ואז ממש התחלתי לדאוג לה וכל היעלמות כבר היתה מעבר להענשה שלי, כי כבר התאבדה לי אחת ואני פולניה היסטרית, אז התחלתי להתקשר ולהתקשר עד שסוף סוף היא ענתה והתחילה לצרוח עליי שאני אעזוב אותה.
אני לא מתמודדת טוב כשצועקים עליי, בלשון המעטה, או שאני פותחת את הג'ורה הכי גדול שיש או שאני משותקת לכמה ימים.
אז הפסקתי להתקשר ואחרי כמה זמן היא חזרה כאילו לא היה כלום וחוזר חלילה.
ואז קלטתי, שבכל פעם שאני צריכה חברה היא לא שם, שאני סתם מחזרת אחרי איזו פסיכית שזה בכלל לא התפקיד שלי, שהיא לא באמת הבעיה שלי והאמת שהיא עושה לי די רע, למה אני צריכה להתנצל על רגעי הפז שאני מקבלת תשומת לב?
אז הצעתי לה לשבת ולדבר, אולי אני לא מבינה דברים ושיחה תהיה פתח לקשר יותר טוב ואולי זה ייגמר, נקי.

אבל היא מתעלמת ואחרי הסרט הזה פתאום הוקל לי ואני ממש לא רוצה את השיחה הזו, אני רוצה חברות טבעית, אנשים שמרגישים לי בית והיא ממש לא.

נפל עליי איזה ספר שמדבר על מערכות יחסים בין אבות לבנות, ההתפתחות הנשית והדמויות שאנו "משחקות" וכמובן תהליך הריפוי המובטח בסוף.

נראה לי שלא רק שהספר כתוב גרוע, הוא גם מתורגם מאד גרוע ולכן הוא מפספס המון פוטנציאל, כי הרעיון באמת באמת טוב, ונכון, וכל אשה יכולה להתחבר אליו, אבל לא נותר אלא לעשות עבודה עצמית.

אני ממש לא רוצה להכנס לחפירות, הייתי בטיפול המון שנים ואני רוצה להסתכל רק קדימה ולא אחורה, למעשה השלמתי עם העובדה שאבא שלי הוא סוג של נעלם במשוואה שלי, אין לי שום כעסים, מטענים, אני מקבלת אותו כפי שהוא ונראה לי שכך צריך להיות.
רק מה, הספר הזה למעשה מדבר על תהליך שבו אשה שאביה בחזקת נעדר מבחינתה, צריכה ליצור מערכת יחסים עם האב הפנימי שלה ובכך להתחיל את תהליך הריפוי ופתאום אני צריכה לחשוב עליו ופתאום אני מגלה שאני לא מעריכה אותו בכלל וכשאני יורדת לפרטי פרטים, אני מגלה שאת התכונות שאני לא אוהבת בו, אני גם לא אוהבת בי ואנחנו מאד דומים, פיזית ובאישיות.
ואת התכונות שאני כן מעריכה, אני גם מעריכה בי, אבל הן תכונות שלו, הן גבריות.
ופתאום צפה לי הדילמה האין סופית, המלחמה הזו בנשיות, במיניות, בגבריות, והיא קיימת מגיל אפס ואני נלחמת בה ומשוכנעת שפתרתי אותה וכל כמה שנים זה חוזר לי בבום – עוד לא פתרת כלום!
אולי לא כדאי לבטל את כל מה שעשיתי, אני חושבת שבדס"מ עשה אצלי שינוי אדיר, מהאמזונה הלוחמת קיבלתי את ההזדמנות להיות חלשה, ילדותית, בובתית ונערצת בעיקר, שאלה תכונות שלא הכרתי בי לפני כן והיה כיף.
לא הייתי ממש תלמידה מצטיינת בתחום, ראיתי בקנאה אלופות בקטעים האלה אבל בסופו של יום, בגלל שמעולם לא הצלחתי לשחק את המשחקים האלה, האותנטיות נשמרה וזה מה שגרם לי בסופו של דבר "לזכות בבחור".

והיום כשאני במלחמות אותנטיות וסקס אפיל, נראה לי שאני שוב צריכה לעשות את החושבים הזה, כי יש לי דפוסים שחוזרים על עצמם שוב ושוב לאורך השנים ואני כבר יודעת לזהות אותם. הם כל כך בולטים שהם ממש פיזיים ולכן הרבה פעמים אנשים שרואים אותי באופן יום יומי, פשוט לא מזהים אותי, אני נעה בין הלוק המאד רך ומתולתל וילדותי, לבין הלוק הנוקשה והקר, המחוייט והאסוף והבוגר כמובן.

אולי באמת הגיע הזמן לפתוח עם עצמי את האב הפנימי, זה לא מפחיד, זה מעיק, אבל זה נשמע מעניין ובעיקר נותן סוג של תקווה.

היו לי כמה ימים מעולים, יצאתי קצת מהזומביזם שאני תקועה בו, יצאתי קצת מהעיר, נהנתי מחברים, נהנתי מעצמי, חזרתי להרגיש סקסית, עשיתי שופינג וקניתי בגדים מדהימים, היו לי שיחות נשים מעצימות, היו לי שיחות גברים מעצימות, ירד לי הלחץ של מי רואה אותי, מי רוצה אותי, פשוט היה לי כיף.

יצאתי ונתקלתי בהפתעה של החודש שהתרפס והתנצל ואמר ש"אין לך מושג כמה רציתי אותך עוד אבל נלחצתי" ונראה לי שהוא רמז שהוא רוצה הזדמנות שניה אבל כבר אין לי כח למבולבלים האלה אז לא שיתפתי פעולה אבל הרגשתי עוד יותר טוב עם עצמי והלכתי לישון עם חיוך.

ואז, ביום למחרת, מצאתי את שמלת החלומות, שמלה שגורמת לי להרגיש כאילו אני אנג'לינה ג'ולי לפחות ושוב יצאתי. משהו היה שונה כשפגשתי בכניסה את האב הרוחני של המקום, הוא טיפוס מגונן וחם, תמיד מנחם את כולנו, מעולם לא נתקלתי באיזו תגובה מינית ממנו ולא עלה על דעתי שזה אפשרי אפילו אבל הוא הסתכל עליי די בשוק ואמר "אלוהים אדירים כמה שאת סקסית הערב". זה היה מוזר אבל שמחתי במחמאה ונכנסתי פנימה ואז התחילו המבטים הזועמים, מנשים שאני מכירה, מגברים שאני מכירה, הרגשתי כאילו ביצעתי איזה פשע נגד האנושות ולא הבנתי למה. א' היה אנטיפת ברמות קשות ולא התייחס כמעט, חשבתי לעצמי שאולי היה לו איזה ריב עם זוגתו ואין לו מצב רוח ושזה לא אישי, חיכיתי שיגיעו האנשים שקבעתי איתם.

החבורה סוף סוף הגיעה, אני לא מכירה אותם, רק אחד חבר שלי והמפגש היה כדי שאכיר את כל החברים שאני שומעת עליהם כל הזמן. מדובר בחבורה של אנשים מצחיקים ברמות היסטריות, אף אחד לא ישראלי, אף אחד לא ירושלמי והיה כל כך מרענן להכיר אותם. אבל זה הבית שלי, וציפיתי שא' יבוא ויישב אתנו וציפיתי שאני אקבל את הייחס הקבוע החם והביתי שאני מקבלת מכולם וכלום, הרגשתי עוינות מסביב, כאילו בגדתי במישהו, כאילו עשיתי משהו רע.

הכיף בחבר החדש שלי, מעבר לעובדה שהוא איש מצחיק ומקסים, זה שהוא גיי אז אני לא צריכה לדאוג ולפענח מסרים סמויים והוא מחמיא כל הזמן וזה רצוי מאד לאגו החבול שלי. בד"כ זו מחמאה אחת כשהוא רואה אותי וזה סבבה לגמרי, אבל הערב הוא לא הפסיק, כל כמה זמן הוא אמר שהוא לא מסוגל להתגבר על כמה שאני נראית טוב הערב וכמה שכולם מזילים עליי ריר וכשההפתעה הגיע שוב הוא אמר שהוא יאמי היסטרי ושהוא מת לסיבוב שני, ואני המשכתי להרגיש רק עוינות מסביבי.

או שמשהו דפוק אצלי ברמות קשות או שמשהו בעיר הזו דפוק לאללה, קמתי בתחושה מגעילה וחבל לי ששוב נהרסה לי ההרגשה הטובה שהיתה לי. הלוואי והיה לי עור של פיל והייתי יכולה להתעלם מכולם ולשמר את התחושה הנפלאה שהיתה בכמה ימים האלה.

לא, לא במקרה נפלתי על איזה מאמר, הפתטית שאני החליטה לחפש ברצינות ולהפתעתי מצאתי משהו שסוף סוף דיבר אליי.
לא היה לי כח לתרגם.

Some advice on successful flirting
You're in the office, and you're watching that hot, cute software contractor walking around. Actually, all the women are watching him. And every one of them is trying to get his attention. He's been friendly with all of you.
You've gone out of your way this week to look good. You've made it a point to mention you're single in a very nonchalant way: "I had to come in late today because I had to wait for the cable guy. I live alone, ... all alone... so it was up to me to be there if I ever want to watch Weeds again."
So it's Friday, it's his last day on site with your office. And he asks out the tramp from customer service. She was so obvious! How the hell did that happen?
You're determined not to let that happen again. On Wednesday you go to the usual Happy Hour at the local bar, and you notice a new attendee. You see him with the gang from the bank. Unfortunately, the "Margarita Girls" from the law office across the street have seen him too. And you think: Oh no. Not again. You make your way over, determined not to blend in with the woodwork this time.
Drink in hand, you do the casual hellos. He smiles when he's introduced to you. You see this as a good sign. You run your tongue over your teeth as you smile back. You do the hair flip as you laugh at a dumb joke, and you pull your skirt up as you sit on the barstool next to his. It's a little more than you're used to, but before you know it, your hand is slipping you skirt up even farther. More than enough thigh to catch his attention. That's when you do the Basic Instinct uncross and recross of the legs, only you keep them closed. You lean forward as much as you can and let the cleavage do a little of the conversing. Whatever the topic of conversation is, you're input is somewhat brave... somewhat dirty. You're trying to let him know you're interested and you figure this casual flirty slutty effort will do the trick. You're playful. You're sexual. You manage to mention you like boxers on men, and even better, off. You tell him you had the best Brazilian bikini wax yesterday and you're feeling smooth. You drop the name of a porn star you only happen to know because your little brother has talked about her non stop for years. You're batting your lashes and working that skirt, and you let him catch you looking at his ass.
Then he gets up, and walks over to the girls from the law office. And he sits down to eat at a real table with one of them about 25 minutes later.
What just happened? You flirted full on like a slut that time. It worked for that tramp from your office. What's the problem here?
The problem is, you aren't a slut.
That slutty flirting thing only works for women that can follow through. And I'm not knocking it. A strong, sexually empowered Samantha Jones woman that controls her dating destiny can flirt in a suggestive seductive way that will work. The reason it works, is because the Samantha Jones type is being honest. She's being herself. And she's probably getting exactly what she's hunting for.
Being your self is more likely going to work for you. It will result in better flirting, and better target aim for the kind of thing you're really looking for.
The best flirting advice anyone can give is this: don't censor yourself. If you're a sports fan, go ahead and comment on the game, or the season. If you really did just get a Brazilian and enjoy talking about it, then do so. You can be open to hearing about a topic you wouldn't normally enjoy, but don't fane interest in something that really doesn't interest you. You can maintain common courtesy and smile at bad jokes so that no one's feelings are hurt, without laughing overtly.
As far as how much thigh to show, the answer is simple. Don't do anything that makes you feel uncomfortable. There's nothing wrong with showing a little leg or cleavage if that makes you feel sexy and empowered. If it makes you feel obvious, odd, or vulnerable, then stop it.
Slutty is a subjective term. Don't get caught up in labels and name calling. If it isn't beneath you to do so, than it should be. And thinking about the chick from customer service or the women from Happy Hour who were more successful at flirting than you were is not going to help you find your own comfort zone, or the kind of guy you want to date anyway.
From what you wear, to how you behave physically, to the things you say and how you say them, make decisions that create a feeling of security and strength - whatever that means to you. No body else's parameters matter. Be yourself. Be confidant, and be comfortable in your own skin. Not only will you find flirting more enjoyable, but you will also find more success at it, and attract better matches.

[u]

אני לא יודעת איך להסביר את זה,
כבר הייתי לבושה, מאופרת, מוכנה לצאת,
אבל משהו שיושב לי בבטן מהצהריים לא עזב אותי.
וכבר התלבשתי והתפשטתי כמה פעמים עד שהחלטתי שכן,
אבל לא הצלחתי,
המשהו הזה אמר לי שהיום אני צריכה להשאר בבית.
זו פעם שלישית בערך שזה קורה לי,
בפעם הראשונה רבין נרצח,
בפעם השניה סרבתי להקשיב לקול הזה ואני נרצחתי,
והיום, אני מקווה שלא יקרה כלום לאף אחד,
אבל אני מתחילה להקשיב לקול הזה,
לא יוצאת.