רומא לא נבנתה ביום אחד

אחרי שבוע שדיברתי עם עצמי בעיקר ונכנסתי למוד התנתקותי ואוטיזם קצת יותר מוגבר מהרגיל, הגיע הזמן לחזור קצת לעולם.
יצאתי בחמישי, עם סוג של ידיעה שיהיה אחלה ערב, למרות שכשהגעתי המקום היה נטוש בגלל הפקקים של ל"ג בעומר וחשבתי שכבר אבוד ופתאום צץ לו ההוא שעושה לי את זה ושאל אם מתאים לי לשבת איתו.
ממש רציתי לסרב אבל א' פשוט לקח את הדברים שלי והעביר לכסא שלו ועשה לי סימנים עם הראש של ללכת על זה, הוא התחיל להזרים אלכוהול בכמויות ונכנסתי לעניין.
דיברנו וצחקנו ונהנינו איזה ארבע שעות כשכל עשר דקות בערך הוא מקבל SMS ומתעלם מרובם, היה לי ברור שזה מבחורה, כי שום גבר לא מסמס בכמויות כאלה אבל לא שאלתי כלום, בסוף הוא ענה ואמר שקשה לו לכתוב בעברית ואם אני יכולה לעזור לו באיות, הוא ניסח הודעה מאד עניינית, שאלתי אם זו חברה חדשה והוא אמר שרק ידידה, סיפר שהיא נפצעה ושהיא קצת חבושה.
אחרי כמה זמן חברים שלו הצטרפו והחלטתי לפרוש, במקום לתת לי את הנשיקה הרגילה על הלחי הוא חיבק חזק ואמר שהיה ממש כיף, יצאתי בתחושה שהפעם הוא יתקשר, גם א' אמר שזה ללא ספק הוויב.

למחרת נפגשנו לקפה של שישי, כל החבר'ה הגיעו והבוס התחיל להזרים אלכוהול, היה מוזיקה והיה שמח והרגשתי שאני חוזרת לעצמי, לעולם, מתקשרת סוף סוף והיה לי נעים.
ואז ההוא הגיע, עם בחורה חבושה.
הוא שוב ניגש ואמר כמה היה לו כיף אתמול, אחרי כמה זמן הוא ניגש לשאול אם אני רוצה עוד יין, אבל הוא כל פעם חזר לחבושה ואז הם התחילו להתחרמן, מול הפרצוף שלי ושוב איבדתי את זה, הרגשתי שאני שוקעת.
האנשים התחילו להתפזר ואני הייתי על סף רצח, א' לקח אותי לעין כרם, ירדנו לעמק והתחלתי לבכות כמו ילדה בת 15 – למה לא אני? למה זו אף פעם לא אני? למה אני צריכה תמיד להסתכל מהצד?
שיגעתי אותו, שיגיד לי מה לעשות, שילמד אותי איך בחורות משדרות שרמוטיות, למה זו אף פעם לא אני?

צרחתי עליו שהוא לא עוזר לי והוא צרח עליי בחזרה שמספיק כבר, שאני צריכה להבין שאני בסדר כמו שאני, שאם אני אלך לאיזה קורס לפיתויים או לאיזו שטות מהסגנון, יש סיכוי גדול שאני אאבד את מי שאני ואהיה מישהי אחרת ולא בהכרח יותר טובה, להפך.
הוא אמר שאני לא הבעיה, שאני פשוט נמצאת במקום הלא נכון ואני אמרתי שאני לא חושבת שיש מקום נכון ולא נכון, שזה או שיש לך את זה או שאין.
בסוף פשוט שתקנו, כי כבר אין מה להגיד וכבר טחנו את זה כל כך הרבה ושוב חזרתי לקונכיה שלי, לתחושה הזו שאני לא חלק מהעולם ושאין לי מושג איך הוא עובד.

סדרי עולם לא ישובו להיות כשהיו, דייויד קוק ניצח באמריקן איידול.
הייתי ערוכה לכך שכרגיל המוצר הפלסטי ינצח והאנדרדוג המוכשר והיצירתי הוא זה שייחרט בזכרון למרות שיפסיד, אבל זה לא קרה, האנדרדוג ניצח ואני לא יודעת איך מתמודדים עם זה.
מרוב שוק הלכתי לשוק, אני תמיד נרגעת שם אבל היום אני על סף דמעות בכל רגע נתון וכלום לא מעביר את זה.
מוכר הפירות שלי שאל לאן נעלמתי ואמרתי שהדיאטה לא מאפשרת יותר פירות והוא השביע אותי שאם אני מורידה עוד גרם הוא תולה אותי – בסדר...
הדמעות התחילו לעלות והוא קלט את הכאב, אמר שכל מי שאומר לי אחרת הוא אידיוט, שאני מושלמת כמו שאני – ברחתי.
נכנסתי לחנות בגדים בתקווה להתנחם בבגד חדש, איך שנכנסתי שתי המוכרות צעקו "שיואו איזה עיניים" והסמקתי, עשיתי את עצמי מסתכלת בבגדים לכמה שניות וברחתי.
א' תמיד נגנב מאיך שנשים מגיבות אליי, ומעצבן אותי שוב ושוב בשאלה האם אני בטוחה שלסביות זו לא אופציה מבחינתי, כי זו ה-אופציה בה' הידיעה בשבילי להיות להיט.
ואני שוב נזכרת איך בבוקר הוא סיפר לי שההוא שמוצא חן בעיני יוצא עם מישהי שהתחילה איתו על הבר, ואיך הרגשתי שוב את הסכין בלב, (עשיתי ערב פיצות רק בגללו והוא לא הגיע), ואיך שוב לטענת א' זאת היתה אשמתי כי הוא בטוח שההוא היה מעוניין ואני לא שידרתי את זה.
אין לי מושג איך משדרים, אין לי את האמצע, אני ביישנית או בוטה מדי, אני מרחיקה אותם שוב ושוב.

אני כל הזמן חושבת איך בונים את הביטחון הזה מחדש, הביטחון שקיבלתי מעולם הבדס"מ, איך האמנתי אחרי ששנים אמרו לי כמה שאני נפלאה וכמה נמשכו אליי ואיך אני מרגישה כמו דני דין בעולם הונילי.
זה מזכיר לי שהרגשתי כך לפני המון שנים, בגיל עשרים, ואז ברחתי מכאן לחו"ל ושם סוף סוף קיבלתי את כל מה שהייתי זקוקה לו.
רק רציתי להרגיש כך בארץ, שיקבלו אותי בבית, כי בתכלס, אני רוצה לחיות כאן, בבית שלי.
כל התמיכה, ואני באמת מקבלת המון תמיכה, על כמה שאני נפלאה ושאני מיוחדת ושהמטומטמים שלא רואים את זה ממילא לא בשבילי, ושיגיע האחד הנכון בסוף, זה כבר לא עוזר.
אני רוצה כבר להתעורר בבוקר ולהרגיש הכי שווה בעולם, ואני אכן מתעוררת כך, אבל פעם אחת אני רוצה גם לקבל את הפידבק הזה מגברים פנויים שמעניינים אותי ולא לחטוף סטירה מצלצלת בכל פעם שאני יוצאת ולחזור עם הזנב בין הרגליים ולגרד את השאריות שוב ושוב ושוב.

אחת מהצפונבוניות שלי קפצה לביקור היום.
לקחתי אותה לאכול חומוס והיא הראתה לי את התמונות של כל התינוקות שנולדו לאחרונה, התינוקות שאני מסרבת לראות.
היא סיפרה לי מה קורה אצל כל אחת ואחת ועל הבעיות הקשות של כל אחת ואחת מהן כשהיא מראה לי גם תמונות של המכוניות החדשות.
תמיד הן גרמו לי להרגיש מסכנה, לא בגלל הכסף, הן תמיד יצאו עם הבחורים הכי שווים והיו להן את העבודות הכי זוהרות וכל החיים המושלמים האלה ואני כרגיל הייתי זאתי עם הפוטנציאל, (הלא ממומש), תמיד הוסיפו בכל משפט "נורא מיוחדת" וכמובן "נורא מוכשרת" וזה תמיד הרגיש כעלבון.
אבל כמו שאומרים, אי אפשר לבחור את חברי הילדות שלך ואתה תקוע איתם לנצח, כמו משפחה.
רק שהיום פעם ראשונה שלא הרגשתי כך, וזה לא כי היינו בטריטוריה שלי, זה כבר קרה הרבה פעמים וזה לא שינה, משהו בי השתנה.
באמת נהניתי לבלות איתה ולקשקש וזה לא שינה איפה אני בחיים ומה אני הספקתי ומה היא, איכשהו הרגשתי פשוט שלמה עם מי שאני וסוף סוף קיבלתי תחושה שאולי יש לאן לחזור ואולי החזרה הביתה לא תהיה חוויה כל כך מבודדת.

ואז חזרתי הביתה ובטלוויזיה היה את "המרדף לאושר", ופתאום הבנתי עד כמה יש לי מזל בחיים, שאין לי באמת מושג מה זה להיות לבד, מה זה כשאין מה לאכול, מה זה אומר כשאין מיטה לישון בה.
אז נכון שכל אחד חי את החיים שלו ואי אפשר כל היום לחשוב על הילדים באפריקה ועל הומלסים ולהרגיש טוב, בהחלט צריך לשאוף ליותר ולרצות להשיג את הדברים שחסרים ומותר להיות בדיכאון גם כשיש הכל אבל אין אהבה ואין משפחה, אבל צריך איזו פרופורציה.
אני לא יודעת עדיין מה הדבר שמעכב אותי אבל ברור לי שזה רק עיכוב ויהיה לי את מה שאני רוצה, אבל עדיין, יש לי המון מזל.

אתמול בלילה שמעתי את השיר הזה אחרי המון זמן שלא.
פרסמתי אותו כבר כמה פעמים, אני תמיד חוזרת אליו, ולראשונה אני מרגישה שאני בדרך "לצאת ממנו".

Patience - Nerina Pallot

Been good, been bad, got worse, got better.
I feel I know myself when i'm looking in the mirror.
Been hurt, been loved - I'm scarred, not bitter.
I am an angel with the knowledge of a sinner.
But what do I do, and how should I be?
When I look at myself, I can only see me....

I need a little patience...

Been hard, been soft, been both, been neither
Above it all, I am only a survivor.
Been down ,been low, got up, got higher -
We are only human, all just liars...
So I wait for the day when I open my eyes
And I look to myself, but it's no big surprise

I need a little patience...

Well i'm sitting here and sinking and i'm on the '8th floor
And i'm thinking do I jump or should I stay around for more?
I watch my friends get bigger and get better and get richer
But i'm not bitter
Time is ticking ticking ticking ticking ticking on with a vengeance
I want it all
I want it all

I need a little patience....

את לא ניצולת שואה,
את בדיאטה!

(מותר לזרוק שוקולד או להעביר למוש).

אתמול סוף סוף הצלחתי להפגש עם מכר בעל לו"ז בעייתי ביותר.
כבר חודש אנחנו מנסים וזורקים פה ושם פיסות מידע כדי לפחות לעדכן קצת במה שקורה אבל היינו חייבים לשבת כמו שצריך ולספר את כל הסיפורים.
לפעמים צריך לדבר עם מישהו זר, או כמעט זר כדי לקבל פרספקטיבה שונה וזה אכן מה שקרה.
הוא רצה להבין מאיפה הגיע דיכאון היומולדת וכשסיפרתי הוא אמר שהוא לא מבין מה אני כל כך מודאגת, שרוב האנשים לא יודעים מה הם רוצים מעצמם ושהוא לא מכיר מישהו שכל כך סגור על עצמו כמוני, כך שזה ממש עניין של זמן, שזה סגור וברור.
אחר כך דיברנו על "הסוד" ועל דמיון מודרך, הוא אמר שזה מצחיק אותו אבל שיש לו חברים שעושים את זה כל הזמן, ושאולי הוא מזלזל בזה כי למעשה אין לו מושג מה הוא רוצה או שהוא מפחד מלהתחייב אפילו על הפנטזיות שלו.
ואז איכשהו משהו התחבר לי, איזו תחושת בטן שמחלחלת מזה זמן, נעשתה ברורה פתאום, שזו אני שעוצרת ו"מזמינה" בערבון מוגבל, שיש משהו שמלחיץ אותי ומפחיד אותי וכשאני חושבת על מה שאני רוצה זה תמיד מסוייג ב- אבל לא מחר, אולי מחרתיים.
ושוב אני נזכרת ברגע ההוא לפני ארבע שנים, כשהגעתי למצב "תפילתי" ואמרתי לאלוהים שאני אמות ברגע זה אם הוא לא ישלח לי מלאך, ובאמת הרגשתי ככה, והמלאך הגיע.
אני לא שם היום, משהו עוצר אותי ואני לא יודעת מה.
ברור לי שזה לא הפחד מהצלחה אבל לא ברור לי מה זה כן.
אולי זה הפחד מלעבור לעיר אחרת, עיר שיש לי בה משפחה אבל אין לי שם חברים, למרות שברור לי שא' ואוזי יגיעו לבקר כל שבוע, זה עדיין שונה.
אולי זה הפחד מלהיות כל כך קרובה להורים וחוסר היכולת לשים להם גבולות.
אולי זה הפחד מלהיות כלואה פיזית באותו מקום, כי עד אוגוסט אני לא אהיה ניידת.
אולי זה משהו אחר.
אני צריכה לברר את זה לעומק ולמצוא את הפתרון, כי זה לא יכול להמשיך כך.

ברוך השם נגמר.
עשו לי הפעלות מעשר בבוקר ועד לארבע בבוקר למחרת, כולם היו מלאי אהבה וכוונות טובות אבל המועקה לא הניחה לי לרגע והדמעות היו על הסף בכל רגע נתון.
ופתאום, כנראה באזור שתיים בבוקר, הפנמתי שנגמר והכל השתחרר.
זהו, חזרה לשיגרה, אין לי יותר יומולדת,
עכשיו חוגגים לשור הכי חמוד!
מוש-מוש, גם כאן, יומולדת שמח, ים-בנשיקות ובמתוקים!

בטח כבר כתבתי את זה פעם אבל הגיל מאפשר לי את הסניליות ואת סליחת הקוראים.
כשהייתי בת 5 סבתא שלי לקחה אותי בחנוכה ליד אליהו למופע בלט על הקרח, המופע הזה שינה את חיי.
פתאום שמעתי צלילי מפוחית ואת השיר הכי יפה ששמעתי אי פעם, הריקוד לא ממש עניין אותי ורק חיכיתי להגיע הביתה ולשאול את אבא שלי מה זה השיר הזה.
אז חזרתי וזימזמתי לו את השיר והוא הוציא תקליט והשמיע לי את ISNT SHE LOVELY של סטיבי וונדר ומאז הוא המלך שלי.

ופתאום היום גיליתי שהוא גם שור ושיש לו יומולדת 58 היום.
תמיד ידעתי שיש לנו משהו במשותף.

תיחמנו אותי.
הייתי אמורה לשים לב כשאחות של א' הסתכלה עליי בחיוך ממזרי כששלפתי מהתיק את ערכת הדיאטה שלי ואכלתי איתם את הגועל נפש הזה כשהם מסתערים על השניצלים.
בטח ובטח הייתי אמורה לשים לב כשהיא חיבקה אותי בדלת ואיחלה לי בהצלחה בחיוך מרחם, אני חשבתי שהיא פשוט רוצה שאני אשקיע את המקסימום במשימה שנשלחתי אליה, ארוע טעימות לכבוד החגיגה המשפחתית שלהם.
א' הציג אותי בתור המומחית והטועמת הראשית והמנות החלו לזרום, ספרתי, היו שם 24 מנות!
אחרי עשר כבר היו לי דמעות בעיניים וא' אמר "תשתי תשתי" ומזג לי עוד ועוד יין.
המארח בא כל חצי שעה לבדוק לשלומי וניסיתי לשוות לי מראה מקצועי ורשמתי כל נקודה אפשרית לגבי כל מנה ומנה, חיסלתי שני בקבוקי יין בשלב הזה.
יצאתי משם על ארבע והצהרתי שימי המזוכיזם שלי תמו ונשלמו, אני לא נהנית לסבול, אז נסענו לתל אביב לחפש את הבר שיש בו הכי הרבה דיג'סטיפים.
ד' הצטרף אלינו, בד"כ הוא לא הכי נחמד אבל הפעם הוא לא עמד בזה, הרחמים נשפכו ממנו כמו צ'ינזאנו מתוק והוא הציע שנבוא אליו והוא יעשה לי תה.
אחרי חצי שעה שהם מקשקשים ואני ממלמלת במרפסת שאין לי אויר, מוציאה לשון לגשם שינקה אותי וכלום לא עוזר, אפילו ד' נשבר והציע לגלגל לי משהו, סירבתי.
כל הדרך הביתה גנחתי כמו יולדת עם צירים וא' ממש נראה מודאג.
הייתי כל כך מאושרת כשהגענו שהודיתי לו, בשיא הרצינות על ערב מקסים.
הוא משך אותי בחזרה לרכב ושאל אם אני באמת בטוחה שתמו ימי המזוכיזם שלי,
וואלה.

אחרי הטיול היומי וההיתקלות באחד הגברים הכי דוחים שראיתי אי פעם שהפלא-וופלה, התחיל איתי, החלטתי שזה יום נפלא להתבוסס ברחמים עצמיים, אבל ככה טוב טוב, ממש להתענג על זה.
פצחתי בניקיונות וריחמתי על עצמי שאני עדיין צריכה לנקות את הבית הזה ולא את החדש שאני לא מוצאת.
עניתי לטלפון מהפולניה וריחמתי על עצמי שאני כבר לא הבת המועדפת מאז שהקצין נולד.
אכלתי את אוכל הדיאטה המגעיל שלי וריחמתי על עצמי שאני שמנה.
קראתי מייל מהנשמה, שכתב כל כך מקסים על סקס אפיל בכלל ועל שלי בפרט ואז ריחמתי על עצמי שרק הומואים וגברים נשואים חושבים עליי כך.
ואז היה גילברט אוסליבן ברדיו ולא הייתי צריכה למצוא שום דבר לרחם על עצמי, רק לבכות, כי ממש לא צריך שום סיבה כשהוא שר.
זו בהחלט חוייה מזככת, אני באמת נהנית.

בגיל 18 כתבתי סיפור קצר על תינוק שנולד במעבדה וגדל שם, ניסיון של פרופסור מטורף שרוצה לבחון עד כמה בני האדם מושפעים מגורמים חיצוניים ועד כמה השריטות שלנו נובעות מבפנים וכמה לא.
הסיפור הזה מן הסתם נגמר רע אבל עדיין אין לי תשובות להרבה שאלות.
בגיל 14 עשיתי קרחת כדי לבדוק אם האישיות שלי יכולה לגבור על היופי, חשבתי שזה יכער אותי וכך אני אוכל לדעת אם אנשים רוצים בחברתי בגלל שאני "הילדה היפה" או בגלל שאני אדם מסויים.
אבל בני אדם הם בני אדם, זה לא משנה להם ממש, אף אחת לא עשתה אז קרחת, זה היה הרבה לפני שינייד והפכתי להיות אטרקציה דווקא כשלא התכוונתי, לאף אחד לא שינה האופי, הפכתי להיות "היפה עם הקרחת" וזה הפך לסטטוס מאד מיוחד, רק בגלל השוני, ובלי קשר ממשי אליי.

אני חושבת שאני באמת חצי אוטיסטית כי אני לא מצליחה לפענח, מרגישה שכולם יודעים איזה סוד שאני לא יודעת ואין לי את הכלים כדי לצלוח בעולם הבין אישי.
לא משנה כמה הדברים ברורים לי בעולם המקצועי, בתחום האישי אני סוג של אוטיסטית.

אתמול היתה לי ולא' שיחה ארוכה, זה התחיל בכלל משאלה לגבי חברויות, האם השאלה היא אם לבן אדם יש יותר יתרונות מאשר חסרונות או שזה למעשה תלוי בסוג החסרונות ובסוג היתרונות.
הוא ביקש שאני אתן לו לדוגמא את החברות בינינו ומשם נפתח שוב הפצע הישן שלא עוזב אותי.
אמרתי לו שהוא חבר מעולה, שבאמת אני יכולה לסמוך עליו ומרגישה שהוא בחיים לא יסגור לי את הדלת ותמיד יהיה שם, בטוב וברע.
אבל כאשה, הוא עושה לי רע וזה לא חדש, אז השאלה היא, אם דווקא עכשיו, כשיש חשיבות עליונה מבחינתי להערכה העצמית שלי כאשה, אם זה המקום להחליט שהקשר הזה לא בריא ואולי צריך להסתיים.
א' כהרגלו אינו אדם שמוותר ושוב החליט שאנחנו יכולים לפתור את זה.
נכון שהטיעון שלו שאם לא הייתי כל כך בשריטות שלי והייתי שלמה עם עצמי ועם הסקס אפיל שלי אז מה שהוא משדר לא היה רלוונטי, אז מה לעשות שאני לא?

אני חושבת שהוא כן הבין מה הוא עושה לא בסדר ומנסיוני, גם אם הוא לא יודה בזה, בסופו של דבר הוא כן משנה פה ושם דברים קטנים או ישנה, אבל אנחנו נשאר חברים והבעיה שלי תשאר תמיד שלי.
כי היה לי סקס אפיל לכמה שנים.
אחרי האונס השני נשבעתי שאני לא אתן לזה לקרות לי שוב, לגרום למפלצת לבטל את הנשיות והמיניות שלי ונלחמתי על זה כאילו הכל יקום ויפול רק על סמך זה, בציפורניים גירדתי וזה קרה, באמת הצלחתי שוב להרגיש כמו הדבר הכי סקסי ושווה ביקום, ברמות של אוטוטו-הנפקת-מניות-של-עצמי.

אבל בשלוש שנים האחרונות זה מת ואני לא יודעת איך לגרום לזה לקרות שוב.
בעולם הבדס"מ באיזו צורה, הכל ברור, מאד ישיר ופשוט, ואולי בגלל זה היה לי כל כך קל לעשות את זה שם ואילו בעולם הונילי אני אוטיסטית, לא מצליחה להבין איך זה עובד.
א' אומר שההפתעה של החודש בסוג של פריחה כי הוא היה ילד שמן ולא מקובל ועכשיו הוא מאמין ואכן מסוגל לזיין כל בחורה שהוא ירצה, ואילו אני לא באמת מסוגלת, לא כי אני לא יכולה, כי אני לא מאמינה בזה ולכן אני יצאתי הצד הנפגע.
כואב אבל נכון.

אז איך עושים את זה? איך מחזירים את הסקס אפיל? איך מרגישים כך שוב? בעולם הונילי כמובן.