ביום העצמאות לפני כמה שנים היה לי רגע מאד קשה.
במשך שנים עבדתי באותו המקום, זו היתה אמורה להיות עבודה זמנית ונשארתי שם עשר שנים.
תמיד עבדתי בערב יום העצמאות והיינו רואים כולם ביחד את הטקס מהר הרצל, רוב הילדים של החבר'ה רקדו במחולה והיו צרחות אושר בכל פעם שהמצלמה נחה עליהם.
אחר כך תמיד הייתי מסיימת והולכת לפיצוציה, קונה בירה ומסתכלת על הזיקוקים, לבד, עם כל האנשים ברחוב, שזה הכי לבד שיש.
באותו יום עצמאות מדובר נשענתי לי כהרגלי על הבניין, אני עדיין זוכרת את המגע של האבן הירושלמית שלא ממש מאפשרת נינוחות, כרגיל נלחמתי בכל מיני ילדים שרצו למלא אותי בקצף, אבל הראש שלי היה בעיקר בשמיים, מחכה לזיקוקים, כשתפסה אותי יד ומישהו העיר אותי למציאות הלא כל כך יפה של חיי.
זה היה בחור שלמד איתי, הוא התרברב שהוא פתח משרד ושמישהו מהכיתה שותף שלו ושהולך להם מעולה, הוא קרא לאשתו שתראה לי את הילד השלישי שבדיוק נולד להם ושאל מה קורה איתי.
ולא ידעתי מה לענות, כי עדיין עבדתי בעבודה הסטודנטיאלית ולא במקצוע, ועדיין לא היתה שום זוגיות באופק וגם לא ילדים ואני נשענתי חזק חזק על האבן כי הרגשתי שהקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים.
בשנה שאחרי זה כבר לא עבדתי שם יותר והתחלתי לעשות שינויים מאד מהותיים בחיים שלי אבל מעולם לא היה לי בטחון מה יהיה בשנה שאחרי כן, רק תקווה, במשך שנים.
ואולי בגלל הקרבה ליומולדת ואולי בגלל המקרה ההוא, מאז ליום העצמאות יש משמעות נוספת בשבילי, והשנה, אני אמנם רק בדרך למשהו אבל אני יודעת בוודאות מה יהיה בשנה הבאה, הרשימה סגורה ומסודרת וזו לא תקווה או שאיפה, זו ידיעה מוחלטת.
והלילה בא לי ללכת לבניין שגרתי בו פעם, לקנות לי בירה, להישען על האבן, וכשמשה יעבור לידי, כי הוא תמיד עובר שם, אני אחייך ואדע שהכל בסדר.
( לזכרה של ג'ולי ).
לפני 16 שנים. 7 במאי 2008 בשעה 18:38