רומא לא נבנתה ביום אחד

אני חושבת שיש תזוזות חיוביות באוויר,
יש הרבה יותר מודעות בלוחות וגם אם זה בסוף לא מה שמתאים, סוף סוף יש לי טלפונים לנסות לפחות.
והיתה הפתעה מרגשת, משהו שלא קרה לי כבר שנים, מסעדה שפשוט נפלתי מהאוכל, אני כבר יודעת את התפריט בעל פה ומתה לחזור לשם ולנסות הכל.

כמובן שכרגיל אצלי הכל במקביל, מה שהעכיר את האווירה שם היה שראיתי כמה אנשים מהפרקליטות והיום נתקלתי במישהי מהמרכז וסובבתי את הראש וברחתי משם.
אי אפשר לברוח מזה.
א' אמר בייאוש השבוע שכנראה ממש לא קל להיות אני והוא צודק,
אבל האם הייתי רוצה להיות מישהי אחרת? לא נראה לי, הייתי פשוט רוצה להיות אני עם קצת יותר מזל.
אולי התזוזות החיוביות יביאו גם אותו.

כמה אמוציות, זה כאילו איזה כוח עליון החליט שאני עכשיו צריכה להתמודד עם כל-כל-כל מה שלא התמודדתי איתו עד עכשיו, וזה לא פשוט.

ההפתעה הפתיע בירידה מהפסים טוטאלית וזה הסתיים בכעס ועלבון מצידו ושוב תחושת דחויה מצידי ואז האירוע המשפחתי הזה שחיכינו לו כל כך הרבה זמן, טונות של אושר מהולים בטונות של כאב, עצב, געגועים ותסכול, אבל סוף סוף למישהו שבאמת מגיע, יש סוף טוב.

והמפגש עם בת הסנדקות שלי, שיחה ראשונה אחרי 12 שנה של מבטים מלאי כאב וחוסר יכולת הבעה, אנחנו באמת דומות כמו שהוא תכנן, אבל לא כמו שהוא תכנן.
הוא תמיד צחק שהוא רצה שהיא תהיה יפה כמוני ובסוף יצאה לו קלעפטא כמוני.
היא כוסית על, אני גאה כמו אמא והיא אומרת לי שאנחנו כל כך קשות ומחוספסות וציניות, שאיבדנו את היכולת להראות את החולשה, להסתכל לה בעיניים, ושתינו בוכות.
אני חושבת שרק היום, אחרי כל השנים האלה שעברו, אני יכולה להבין את זה ולא להזדעזע, שהוא היה הגבר האידיאלי ואני מחפשת אחד כמוהו, אבל לא היה כזה ואני לא יודעת אם יהיה.
ואני מנחמת אותה שאם הוא מצא את אהבת חייו בגיל כל כך מאוחר, שגם לנו יש סיכוי.
והיא עונה שכן, רק שהאבא המניאק שלה היה גבר ולא תקתק לו שום שעון ביולוגי ובסוף הוא השאיר אותה יתומה.

וכל זה אחרי שיחת נפש עם אמא שלי, באמצע קניית שמלה לאירוע, שגרמה לשתינו לבכות יומיים.

למרות הכל, אני עדיין זוכרת שידעתי כל הזמן שהייתי מובטלת, שאין מצב שזה יהיה כך כל החיים ואני יודעת גם עכשיו, שאני עוד אמצא את המקום שאני מחפשת ואתחיל את החיים.
ובינתיים, אני דווקא מקבלת המון תשומת לב גברית וזה ממש נחמד,
ואני כנראה צריכה כרגע את הזמן הזה לכל הדברים האלה.
חוץ מזה ששבוע הבא מגיעים גם הנשמה וגם הנשמית ואני לא רוצה לפספס שום רגע.

זה מדהים מה שתשוקה עושה כשנותנים לה לקצוף ולשצוף, לגלוש כמו כוס שמפניה זהובה.
כל כך הרבה אנשים עוצרים אותה, אולי לא כולם צריכים אותה? אולי הם מפחדים ממנה? אולי אין להם?
אני לא יודעת את התשובה.

ההורמונים שלי עולים על גדותיהם ותמיד הכל מסתיים בחריקת בלמים מצמררת, מתי כבר אבוא על סיפוקי?
זה החזיק יומיים בערך, האפטר-גלואו הידוע לשימצה, ולראשונה מזה שנתיים זה קרה לי שוב, תחושת העוצמה הזו כשאני נכנסת לחדר ואני יודעת שאני רק צריכה לבחור, אבל כרגיל, אין ממש את מה לבחור, ולא כי הם לא מלאי תשוקה, אלא כי הם שבויים בחרדות שלהם.

יש איזה אחד, נדמה לי שכתבתי עליו בעבר, שעושה לי תמיד פרצופים, יציאות סתומות שגורמות לי להרגיש מגעיל, פתאום הוא הצטרף לשיחה שבה נזפתי באקס בוס על כך שהוא לא מחמיא על הקילוגרמים שנשרו ובעוד הבוס מגמגם ונבוך, ההוא חייך ואמר שאני כל כך יפה שאני לא צריכה כלום, שאחרות צריכות להתאמץ לידי ולא להפך.
זה היה נחמד שהוא נפתח כך ושחרר את הכעס/פחד, אבל הוא עדיין מגעיל אותי.

ההפתעה של החודש, הייתי נועלת אותו לאיזה שבועיים ועושה לו לונה פארק, הוא ההגדרה במילון לתשוקה, אבל הוא חזר לעצמו שאני מכירה כבר שנים, נוירוטי-סכיזופרני-צל אנוש ואני לא יכולה להתמודד עם זה.
בא לי להגיד לו שישמור את כל הסרטים שלו לאחרים, שיביא לכאן רק את התשוקה שלו אבל הוא לא מסוגל וכרגיל נשב לשתות קפה והוא יתחבט שעתיים בין להזמין קר או חם, מתוק או מלוח, ושוב הוא יהיה "הממלמל" של החבורה, משעשע כהרגלו ונון-סקסי בעליל.

אבל אני אופטימית, בסילווסטר היה כמעט,
עכשיו היה כמעט וקצת,
אולי עוד מעט יהיה כמעט וקצת עוד,
ואז יגיע הבדיוק-כן-ככה-שם-אל-תפסיק...
והוא לא יפסיק.

לפעמים כל מה שצריך זה יום מושלם כזה.
אחלה יום כיף עם החבר הכי טוב,
אחלה ג'ו ג'קסון בערב,
ואחלה זיון עם ההפתעה של החודש,
כמו שצריך.

הוציאו אותי מאיזון הבוקר, תפסו אותי לא מוכנה.
כל חגיגות פורים והסופשבוע המגניב הזה נמחקו בשנייה ושום דבר לא הצליח להרגיע אותי, גם לא העובדה שיש לי ברחוב מסיבה מגניבה ואחלה מוזיקה.
יש מצב שאם זה לא היה קורה הייתי מפסיקה להתבייש ומפזזת ברחובות עכשיו עם אנשים זרים.
אבל שוב קיבלתי את הסטירה המצלצלת הזו שמזכירה לי שאין צדק בעולם ולאנשים רעים בהחלט קורים דברים טובים (ולהפך כמובן).

ואז אמא שלי התקשרה, וכל כך השתדלתי לשחק אותה סבבה, והיא נתנה לי לספר לה יעני בהתלהבות על הדברים המגניבים ואז היא שאלה אם אני מוכנה לספר לה מה באמת קרה והדמעות התחילו לזלוג.
אני שונאת שאני ככה, שאני לא מתעלה ומפרגנת ושצצות לי התכונות המכוערות האלה של הקנאה והכעס.
היא אמרה שאני אפסיק להיות כל כך קשה עם עצמי ושמותר לי להרגיש ככה, אני יודעת שמותר לי אבל אני לא אוהבת את זה, עדיין.

הייתי חייבת למצוא משהו שירגיע אותי אז הלכתי לדלת, איפה שממוגנטות להן כל ההזמנות לחתונות עם החברים המאושרים שלי ששכחו להיות חברים מיום שהם מאושרים ומשריצים וזרקתי את כולן לפח.
השארתי רק את התמונה של הנשמית וחייכתי, כי באותו רגע היה לי מאד ברור שאני יכולה לפרגן בלב שלם ושאת התינוק שלהם אני אוהב בטירוף, אין מה לעשות, ככה זה כשאוהבים.

לקחתי את האייפוד וככה מול "הישרדות" שמתי אוזניות ואת השיר הזה שמרגיע לי כל פעם את האנרגיות השליליות והכל היה בסדר.
(פעם זה היה בלוג מוזיקלי, סליחה שאני מעוררת נשכחות).


Pass the vibes on and take it easy,
Just flow baby just flow.

2pm, It's raining outside,
Now Floyd had no plans to steal himself a new ride,
But Simone lived on the other side of town,
It's been a week since she's defined her sound.

Splashing water on his face, there goes the phone,
It's the girl from last night saying she wants to get him on his own.
He vaguely recalls but don't know her name,
He plays it cool and conversates all the same.

Pass the vibes on and take it easy,
Just flow baby just flow.

She says "meet me on the corner of your block at ten o'clock,
I've got a figure-hugging dress and I know what I've got".
"She's obviously got taste so who am I to refuse?"
Besides Simone's out of reach and she's got the blues.

She says "I'll be there, I'll see you later"
Later on we'll pass that vibe on.
Five to ten, the mood is set
He strolls outside, still wond'ring what he's gonna get.

Pass the vibes on and take it easy,
Just flow baby just flow.

There she is on the corner, she's right on time,
Her face looks so familiar, her figure lines are fine.
She says "my name is Mona, Simone is my sister,
I've been sent to prevent you from seeing her.
Right, don't say a word, hold my hand and walk on,
If you take it easy we'll pass the vibes on".

Pass the vibes on and take it easy,
Just flow baby just flow.


DEFINITION OF SOUND - PASS THE VIBES

פשוט אין!

כל החברות שלי חזק בדמיון מודרך וכל היום הן מציקות לי לדמיין אותו, את הגבר המושלם שלי, בדיוק איך הוא יראה, איך הוא יתנהג וכל השאר.
זה תהליך ארוך, כל יום אני מגלה דברים חדשים שמפריעים לי בגברים ודברים חדשים שאני דווקא אוהבת, מעניין, ללא ספק.

בכל אופן, השבוע פגשתי את הבחורה הכי מגעילה עלי אדמות, היא הייתה גסת רוח וחצופה וזה היה אישי לחלוטין כלפי, למרות שזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה וניגשתי בשיא הלבביות והצגתי את עצמי, היא נתנה לי את "הסקירה", (מכירות אותה, סקירת כף רגל ועד ראש עם המבט הכי נבזי שיכול להיות), ומאותו רגע היא פשוט הייתה מגעילה ברמות קשות.

אז יכולתי להתעלם מזה לולא התגובה של חברי הטוב.
(מצטערת, אני יודעת שאתה קורא את זה אבל אני חייבת לפרוק את זה כבר).
הוא ישר הגן עליה, בחורה שהוא מכיר בערך שבוע וחצי, ונתן את התירוץ הפתטי ש- נשים תמיד קנאו בה ולא פרגנו לה ופגעו בה ובגלל זה היא חסרת בטחון ואין לה חברות.
בחיי, איך גברים נופלים לטריק הזה כל פעם, זה מדהים אותי, האינטליגנטיים ביותר אפילו, כולם אוכלים את הלוקש הזה.
תבינו, תפנימו, אחת ולתמיד – בחורות שאין להן חברות, זה רק בגלל שהן נבלות שחושבות שהן יותר טובות מאחרות והן ימכרו גם את אמא שלהם בשביל גבר.

גם אני הייתי פעם תמימה ואספתי לזרועותיי כל אסופית מסכנה שעפעפה בריסיה ודמעה צלולה זלגה על לחייה הענוגה תוך כדי שהיא מגמגמת שאין לה חברות, שאיזה מזל שהיא מצאה אותי.
אחרי שלוש כאלה שתקעו לי סכין בגב, (אחת מהן נשואה היום לבעלי לשעבר...), הבנתי שזה בולשיט.
אני בטוחה שגם לבר רפאלי ולעוד כל מיני סטאריות הורסות יש חברות, זה לא קשור באיך שאת נראית, זה קשור באיך שאת מתנהגת ואם את זונה-בת-זונה...לא יהיו לך חברות!

אבל מה בדיוק הפואנטה?
לפני כמה שנים חברה התקשרה אליי בבכי על איזה בחור מניאק.
רציתי שהיא תירגע אז ניסיתי להראות לה כמה אופציות שאולי הוא לא מניאק ואולי יש סיכוי שהייתה כאן איזו אי הבנה ובמקום איזה תשובה הגיונית היא התנפלה עליי שהיא לא צריכה לשמוע את הדברים האלה, שהיא צריכה מאנשים שבצד שלה לשמוע שהוא מניאק בן זונה ושצריך למסמר לו את הזין לתקרה.
לקח לי זמן להבין את זה אבל בסוף הבנתי, אנחנו נשים אינטליגנטיות, אנחנו לא צריכות שמישהו יסביר לנו את הדברים, אנחנו נגיע לשם לבד, אבל אנחנו צריכות לדעת שתמיד יהיה מישהו בצד שלנו בסופו של כל כאב.

הצלחתי באמת ובתמים להירגע ולצחוק על כל הסיפור עם המגעילה ההיא רק אחרי שחברה סיננה בעצבנות "זונה-בת-זונה-שתמות!"
אבל אני רוצה פעם אחת בחיים שלי שיהיה גבר שיהיה אך ורק בצד שלי, שירצה להרוג כל דרקון לובשת גוצ'י עם פרצוף של נאחס ובכלל כל מי שיעז לפגוע בי.
הוא לא צריך לעשות את זה, רק לרצות לעשות את זה, ככה אני מדמיינת אותו.

הייתי שם שלושה ימים, במקום שאני אוטוטו עוברת אליו ולהפתעתי הרבה נהניתי.
פעם ראשונה שאני מתבאסת להיות כאן ושאני עדיין לא שם.
שוב ניחמו אותי במשפט הזה – דברים טובים לוקחים זמן.
ברור לי שכל הקלישאות נכונות ומרוב שהן נכונות הן הפכו לקלישאות אבל כמה זמן – לא אמרו?
הכל אצלי כל כך איטי, קללת השוורים, איטיים וחסונים וחולים על אוכל כמובן.
הכל איטי, שבועיים של דיאטה וכולה שלושה וחצי קילו ירדו ושוב מנגנים לי על הקלישאות – מה שיורד בקלות גם עולה בקלות.
למה שמשהו לא יהיה קל? לא הכל, אני מוכנה להסתפק באחד, נשבעת, רק שתהיה לי הוכחה כלשהי שמשהו בסוף אכן יזוז.
לא נשברת,
אני אהיה כוסית על הפעם ואוכל סוף סוף להיות הבררנית ולא הנבררת.
לא נשברת,
סתם מקטרת.

קשה לי עם עצמי, קשה לי עם אחרים, אני לא יודעת למה אני עוברת תקופה כל כך קשה.
סך הכל זו אמורה להיות תקופה יפה, אני בחופש, יש לי מספיק זמן לארגן את הכל ולנוח כמו שצריך לפני שאני נכנסת לאטרף הבא אבל אני לא ממש מתפקדת.

אנשים מתישים אותי אבל כשאני עם עצמי אני מתישה את עצמי עוד יותר, כאילו כלום כבר לא מספיק, לא מספק, אני לא מצליחה להעביר את מה שאני מרגישה, אפילו לא לעצמי ואני לא רגילה לזה.

אתמול היה יום מקסים, בילינו שעות בבית קפה מלא בחברים ואז א' ואני יצאנו לטיול עם הכלבים בפארק ודיברנו בשקט, ניסיתי להסביר לו מה אני מרגישה, מאיפה נובעים כל הפחדים האלה והוא אמר שאם היו מצלמים אותי בחיים לא הייתי מאמינה שאני זו שאני מדברת עליה, שלא רואים כלום.
אני לא יודעת איך להעביר את המצוקה הזו.
חזרנו לקפה וישבתי עם חברים אחרים ואז עברנו למקום אחר וגם שם היו עוד חברים ובערב נפגשנו שוב במקום אחר לחגוג חזרה של חבר לארץ.
מישהי שאני מאד מסמפטת אבל לא באמת מכירה, ניגשה אליי ואמרה שהריח שלי משכר את כל המקום, שבא לה להסניף אותי וצחקנו והתחלנו לדבר על איפורים ושטויות של בנות ורק רציתי לחבק אותה ולהגיד לה שתהיה חברה שלי אבל לא יכולתי אז אמרתי שאני עייפה ושאני פורשת.
כולם ניסו לשכנע אותי להשאר אבל כבר לא יכולתי.

בתכלס אין לי מה להתלונן, יש לי הרבה מזל והרבה אנשים טובים סביבי שאין לאחרים, יש לי חיים טובים ועתיד מאד מבטיח.
אין לי אהבה אבל יש עוד הרבה כמוני סביבי, זה לא שאני הדפוקה היחידה שזה לא קורה לה, אני מכירה המון אנשים שאני מאחלת להם את זה אבל גם להם זה לא קורה.

אבל קשה לי ועצוב לי ואני מתוסכלת ועצבנית כל הזמן ואין לי מושג איך להרגע ולהנות ממה שיש,
וזה משהו שפעם לא היתה לי בעיה איתו ובשנתיים האחרונות זה הופך לקשה מיום ליום וכרגע זה מחריף.

מגעיל לי, פשוט מגעיל.
אם לא היה דדליין באופק הייתי ברצינות אומרת שמספיק,
עד כאן.
אבל האופק לשם שינוי מוחשי.
העיקר שמאשימים אותי שכל החיים שלי סובבים סביב עבודה.
זה לא הביצה והתרנגולת, הבדידות היתה הרבה לפני העבודה, וזו פשוט הביאה טיפה של נחמה.