רומא לא נבנתה ביום אחד

הכל נדחה בכמה חודשים, קרו כל מיני דברים שלא מאפשרים את זה כרגע וקיבלתי סוג של ברקס על החיים או אולי הפוגה נחוצה, דרך להקשיב לעצמי מבלי שיפריעו לי.
א' מנסה לארגן לי את החיים, הוא פוחד מהפוגות לדעתי, הוא בכלל מתגלה כיותר ויותר פחדן ממה שתיארתי לעצמי.
אני צוחקת עליו שהוא משחק אותה מאסטר, הוא לא מבין שכל גבר שאיפשרתי לו כביכול לנהל לי את החיים, היה מאד כביכול, ושיחקתי את המשחק רק כדי לקבל את מה שאני צריכה,
הוא באמת לא רוצה להיות במקום הזה,
רק אם אני אומר לו זה יפחיד אותו עוד יותר.

פגשתי השבוע גבר מאד כריזמטי, מצחיק אותי שיש אנשים שסתם משייכים להם את המילה הזו, כריזמה אמיתית היא מאד מאד מסוכנת ולא נראה לי שאדם בריא בנפשו רוצה באמת להיות כזה או שזה ידבוק בו לאורך זמן.
כל כך הרבה אינפורמציה נחתה עליי בזמן האחרון וזכרונות מהעבר עולים וצפים, כנראה שהשארתי דלתות לא פתוחות ואולי לשם כך נדרש הזמן הזה, לאו דווקא למה שהובטח על ידי מר כריזמה.

נראה לי שאני ממש מתחילה לשנוא גברים.
רוב האנשים שמכירים אותי חושבים שהצד האפל שלי הוא הסטיות המיניות שלי אבל זה ממש לא כך, הן לא אפלות בעיני ואני חיה איתן בשלום.
הצד האפל הוא היכולת שלי לראות אנשים כמו ברנטגן, את הנפש המפוחדת שלהם, החרדות שלהם והצורך שלי להסתיר את זה כדי לא לפגוע בהם מונע ממני להיות טבעית, מונע ממני לפעמים לכבד אותם, לא כי הם מפחדים, כי הם מסתירים את זה ומשקרים לעצמם.
אני משערת שגם אני יכולתי להיות מאד כריזמטית וסוחפת, כי אפשר לגרום לאדם להפוך לצעצוע שלך בשניה שאתה לוחץ לו על הכפתורים הנכונים ויש לי את היכולת הזו, זה מפחיד ואני משתדלת שלא.

בג'יי דייט פונים אליי המון משפטי פתיחה מגעילים, בדרכם שלהם אני משערת שזה סוג של למשוך לי בצמה אבל הם כמו ג'וקים קטנים ואם רק אענה להם אני אוכל להפוך אותם על הגב ולתלוש רגל אחר רגל.
לא קיים שם באמת גבר חזק שיוכל להתמודד איתי אי פעם?
הם תמיד יצטרכו לנסות לגמד אותי? להעליב אותי?
לפחות לא יהיו יותר בוסים בחיים שלי, נותר רק למצוא את האחד והיחיד שלא יפחד.

לא יודעת אם הייתי רוצה להיות אחרת, אבל תמיד אני מפקפקת כששופטים אותי על מי שאני, ובדרך כלל זה עוד לפני שפתחתי את הפה אפילו .
אולי זה זמן לשלום בית עם עצמי, כנראה שלא היה לי זמן להבין שאנחנו קצת בנתק.

ההתנתקות עשתה לי טוב, גם הטיול עשה לי טוב.
קיבלתי ממנו את מה שרציתי והיו גם הפתעות שגיליתי על עצמי, עד כמה השתניתי, עד כמה הצרכים שלי השתנו ודברים שלעולם לא חשבתי על עצמי, נולדו לי תכונות חדשות שאני די מרוצה מהן.
היתה גם הפתעה בצורת מזג אויר שמשי וכיפי, די מבאס לחזור לסופה.

ישבתי בבית, לבד לראשונה מזה שבועיים, כמו בשנים האחרונות אוכלת מול הטלויזיה והיה לי ברור שזה ימשיך לפרק זמן קצר מאד, שאני לא מוכנה לזה שוב לטווח רחוק.
לא להיות סגורה, אני צריכה להיות בחוץ וכמה שיותר ואם בבית אז שיהיו אנשים ואני לא מדברת על שותפים.
ההכרה הזו שילדים זה לא סתם תינוק חמוד, שגם טינאייג'רים הם עולם ומלואו ודווקא לא כאלה מעצבנים כפי שתמיד חשבתי,וגם בגיל שמונה יש להם המון מה לומר וכיף להקשיב להם, ההכרה הזו גרמה להבין עד כמה אני שם ועד כמה יש לי את היכולות.

ואז פתחתי את העמוד השחור הזה, סתם מסקרנות טבעית, לא חסר לי בכלל בזמן הזה, גם לא חסרה לי הכתיבה.
קראתי כאן כל מיני דברים שהכאיבו לי ונשאבתי אחורה, הזכרונות עולים וצפים, חלק כואבים מאד וחלק טובים, כאלה שאני מוקירה תודה עליהם ועל כמה שהשפיעו עליי.
אני נלחמת בצורך לקחת חלק, מזכירה לעצמי שאני כבר מסיפור אחר, אלה כבר לא החיים שלי וזה לא ענינו של אף אחד מה אני מרגישה ואין לי צורך בדרמות וחיכוכים ויש אנשים שכמה שהם מכאיבים לי בעצם קיומם, אני צריכה פשוט להיות אסירת תודה שהם כבר לא בחיי.
(בלי ספקולציות, אני לא מדברת על דבר ספציפי, אוסף של זכרונות שונים מאנשים שונים, שצריכים להנעל ואין לי מה להחשף אליהם).

נראה לי שאני אהיה כאן פחות ופחות, לא רוצה לצאת בהצהרות פרידה אבל זאת התחושה כרגע.

זין!

אני עושה רק חצי ממה שאני אמורה לעשות ואז מתמוטטת מול הטלויזיה, רק מזמינה סרטים כל היום.
השלג סגר אותי בבית ליומיים וזה די נחמד למרות שקצת הדאגתי את עצמי כשסוף סוף יצאתי לטיול עם הג'ינג'ית ואיזה דוס צעק לי שיפה לי כובע ושאם אני אמשיך ככה אני אמצא חתן, בחיי ששקלתי את הרעיון.
הוא דיבר על צניעות וכל הטלויזיה שראיתי ביומיים האחרונים התרוצצה לי בראש, איך אני נהנית מהבנות של הפנר, איך זה פורט לי על הנוסטלגיה ומעלה חיוכים כששיחות נשמעות לי מוכרות, או כשהבנות מסופר מודל צריכות לדגמן סקסיות ואני ישר חושבת שהייתי זוחלת על ארבע, אלוהים איך הייתי טובה בזה, תנו לי רק להתפשט ולהתפלש על הרצפה והניצוצות עפים, איפה הבחורה ההיא נעלמה, למה היא מכסה את עצמה כל כך.
החוסר בטחון הזה שהשתלט בשנים האחרונות מעיק.

יש לי תואר, די פלצני ונחשב, לקח לי תשע שנים לעשות אותו וביום שסיימתי לא רציתי לשמוע עליו יותר.
צללתי להמון קריירות בלי לחשוב פעמיים ובלי שום ניסיון והייתי ממש טובה עד שגיליתי במה אני מצויינת ולא הסתכלתי אחורה פעמיים ועכשיו אני שוב נכנסת לאדמה לא מוכרת ומתאבדת עליה כאילו אין מחר.
רק מה, לצורך כל מיני בירוקרטיות אני צריכה להשתמש בתואר, וליישם משהו שלמדתי כל כך הרבה שנים וזה משתק אותי, אני מזיזה את הניירת משולחן לשולחן, פותחת-סוגרת ולא מסוגלת לקדם את זה.
זה מרגיז, כי לפחות בעבודה אין לי חוסר בטחון, הדבר היחיד שמפחיד אותי כרגע הוא שכל כך הרבה אנשים מאמינים בי ועוזרים לי ואני מרגישה כמו מלכת הכיתה וזה מלחיץ, אני האנדרדוג, לא מרכז העניינים ואיך ולמה אנשים שלא מכירים אותי נלחמים לתת לי את הצ'אנס הזה?
אוף, החוסר בטחון הזה, איך מרגישים אנשים שלא סובלים ממנו?
יש כאלה בכלל או שכולם משחקים אותה?

אוטוטו מתעופפת וזה עדיין לא מוקדם מספיק, הלוואי והייתי יכולה להעיף את התכונה המחורבנת הזו גם כן.

מדהים! מדהים! מדהים!

(מישהו למעלה התחשב בי ונתן לי שלג אחרון לפני שאני עוזבת).

סוף סוף שלג,
להתעורר מחר לעיר לבנה בלי להתבאס שצריך ללכת לעבודה.

(חיי האבטלה מאד נעימים לי).

אבל מאד כדאי,
שבסוף יגיע השלג,
כי שום דבר אחר לא שווה את הטירוף שבחוץ עכשיו.

שמתי לק,
אחרי שנה נטולה.
יש מצב שבקרוב אני אחזור להרגיש נשית.

אני זוכרת איך הרגשתי בגיל עשרים, לא ידעתי לקרוא לזה "תסמונת הברווזון המכוער" כי לאף אחד לא היה שום ספק לגבי היופי שלי אבל הוא פשוט לא משך אנשים ותמיד הרגשתי שהאופי המחורבן שלי משתלט על הכל ומבטל את המראה ובעיקר הרגשתי כל כך חריגה וכאב לי והיה עצוב לי ולא הייתי מאושרת וכל כך רציתי, להיות פופולארית, נחשקת, שייכת, נורמאלית ומאושרת.
ואז עברתי לארץ אחרת והכל השתנה, פתאום הכל היה כמו שאמא שלי תמיד אמרה שאמור להיות, העולם פתאום הפך להיות הגיוני, נחשבתי להכי מושכת, כולם רצו בחברתי, אנשים היו עוצרים ברחוב ומדברים איתי על כמה שאני יפה, אנשים מצאו את הזמן להקשיב למה שאני אומרת ופתאום הפסקתי לדבר מהר כדי שיקשיבו, לקחתי את הזמן ולראשונה בחיי הרגשתי מה זה להיות מאושרת.

אבל דבר אחד הציק לי כל הזמן, שלא יכול להיות שאני יכולה להרגיש כל כך טוב בארץ זרה, בשפה זרה, שלא יכול להיות שאני לא ארגיש כך אף פעם בבית שלי, אז חזרתי לארץ, בטוחה שהשנים בחו"ל נתנו לי את הביטחון העצמי וזו הרי הבעיה האמיתית, ושעכשיו הכל יהיה בסדר גם בבית.
זה לא קרה, חזרתי להיות החריגה ולאט לאט הביטחון העצמי התפורר והכל חזר למה שהיה פעם.
לא יודעת למה לא ארזתי את עצמי ועפתי מכאן, המשכתי לקוות שדברים ישתנו ועשיתי כל מה שאפשר כדי להיות "רגילה ונורמאלית" – חתונה, תואר, עבודה עם תנאים סוציאליים...וחזרתי לגסיסה האיטית של פעם.
ואז קיבלתי הזדמנות שנייה, הגירושים, ואיך שאני ניצלתי את ההזדמנות הזו, חגגתי כאילו העולם הוא הלונה פארק שלי, ולאט לאט חזרתי להיות מאושרת, השיא היה כמובן גילוי הבדס"מ.
אם נדלג על האונס לרגע, (וברור שאי אפשר להתעלם ממנו אבל זאת הנכות שלי שחיה איתי וצריך לעשות הפרדה בין ההתמודדות האישית שלי לבין ההתמודדות החברתית שלי), אז מה שקרה אחר כך הוא שהקהילה, אם אפשר לקרוא לה כך, אספה אותי לזרועותיה.
נכון שהייתי נאנסת המחמד של כמה אנשים בהתחלה אבל אחרי כמה זמן באמת התייחסו אליי כאל בן אדם רגיל ופתאום נהייתה לי החבורה שלי ועברתי אחר כך לכמה חבורות שונות ואפשר לקטול את כולן אם רוצים אבל המכנה המשותף היה שהרגשתי שוב מוערכת כמי שאני ולהפך, רק דחקו בי כמה שיותר להיות אני ולא אף אחת אחרת.
ושוב נבנה לו הביטחון והאישור שמי שאני, כפי שאני, נפלאה ונהדרת והרגשתי בלתי מנוצחת וסוף סוף מאושרת בבית שלי.
ואז סיימתי את היחסים עם בדס"מ ובאופן טבעי כבר לא הייתי חלק מהחבורה וגם החיים החלו לסבוב סביב הקריירה ונזרקתי לעולם הונילי והירושלמי.
את הקיטורים שלי כבר כולם מכירים אז אין טעם לחזור עליהם, הנקודה היא שחזרתי להרגיש רע עם עצמי ועם החריגות שלי.

למה אני מספרת את כל הסאגה הדרמטית הזו שוב?
בגלל "הישרדות".
הסדרה הזו הפכה להיות המפה שלי לעולם שאני חיה בו, לא יודעת אם זו ישראל או ירושלים אבל לפי התגובות של האנשים אני מתחילה להבין עד כמה ראיית העולם שלי שונה מאלו שמקיפים אותי והתובנה הזו ש-הרוב אכן קובע אבל פאק איט, אין מצב שהוא צודק – הולכת ומתחדדת.
כולם בעבודה מן הסתם מדברים על זה ולכל אחד יש את הנבחרים שלו אבל הדעות הן די מגובשות לגבי הנשים: מרינה וויקה הן הכי כוסיות ושעות אפשר לדבר על הישבן ועל המים הנוזלים לכוון הכוס ובין השדיים ואילו ליה וורה הן הזקנות הביצ'יות.
אני לא מצליחה להבין את זה, וכל מה שעולה על דעתי הוא שרוב האנשים שואפים לבינוניות, לצפוי ביותר ולא לאינטליגנטי ביותר.
בעיני ורה היא אחת הנשים הכי יפות שראיתי אי פעם ואני דווקא יכולה לדמיין אותה על שער של עיתון ועל מסך הקולנוע, (האירופאי כמובן), היא משדרת אינטליגנציה ובגרות והיא כל כך יפה שמעולם אפילו לא שמתי לב לגוף שלה.
וליה סקסית לאללה, חמה, חזקה, אשה אמיתית, דומיננטית ושתיהן ביחד משתפות פעולה ולא נופלות לסטריאוטיפ הפתטי הזה שנשים אמורות לרצות לרצוח אחת את השנייה כל הזמן.
לא ראיתי אצלן טיפה של רוע, נקמנות ותככים, מה שלא חסר אצל הבנות הנערצות ודווקא הן נחשבות לביצ'יות.

כל כך הייתי רוצה להתעורר לעולם שבו הכל נעשה שוב הגיוני, אינטליגנטי, שואף למעלה ולא לממוצע.
אני מקווה שזה יקרה, ברור לי שיש מצב שזה לא ישתנה רק עם מעבר לעיר אחרת אבל בכל זאת אני הולכת לבנות שם עולם משלי ואולי זה ישפיע על הדברים.
לפחות אתמול הייתה המשמרת האחרונה שלי והתעוררתי לבוקר נטול סיפורי חוויות הישרדות מעצבנות, וזה הולך להמשיך כך לתקופה די ארוכה וזה נחמד מאד.

השבועיים האחרונים קשים במיוחד, לשמחתי אין לי כל כך זמן ליפול אבל המתח והלחץ משפיעים פיזית ונפשית והגוף שלי בהליכי קריסה מתקדמים.
לשמחתי שחררו אותי מהעבודה שבוע לפני הזמן אבל בתמורה אני כל יום צריכה ללמד מישהו אחר.
יש משהו מאד מחמיא בעובדה שמביאים שלושה אנשים להחליף אותי אבל אני חסרת סבלנות ומותשת.
כמות הבירוקרטיות שאני מתמודדת איתן בלתי נסבלת וברור לי שכעצמאית זה רק ימשיך אבל מה ששובר אותי הוא שכל פגישה רק מעלה בעיות חדשות ושום דבר עדיין לא סגור, אני עדיין לא יכולה לסמן איקס על שום דבר.

א' התקשר מחו"ל להגיד שכולם כבר מחכים לי ואולי שאני אקדים קצת אבל אני לא עומדת גם ככה בזמנים ואני אגיע לשם בשיניים ובציפורניים.
אני כל כך רוצה לנסוע לחופשה הזו כשמשהו סגור, לכאן או לכאן, לפחות שיהיו לי שם עשרה ימים רגועים אבל יש לי תחושה שזה לא יקרה, אני רק מקווה שאני אצליח להתנתק.

הרגעים של לבד הם הקשים ביותר, כי כל העייפות יוצאת והתסכול והכעס והאכזבה, חבל שאני עוזבת את העיר הזו בתחושה כזו, בייחוד שהמעבר כל כך מפחיד אותי, גם ככה הבדידות כאן מכאיבה כל כך וזה הבית שלי כבר המון שנים, מה אם היא תהיה עוד יותר קשה שם?
בא לי לפעמים להכנס למקום הבילוי שלי ולצעוק שאני בן אדם, שכואב לי, למה הם לא רואים אותי?
אבל זה יעבור, או שתהיה בדידות חדשה ולצערי אפילו זה יכול לרגש לפעמים, או שסוף סוף הבדידות הזו תסתיים ויבוא אושר ואהבה גדולה.