רומא לא נבנתה ביום אחד

אני מרגישה נפילה שבדרך וזה מפחיד אותי.
ההתמכרות לנפילה זה דבר די ממכר ומתעתע, שומרים אותו בסוד, נעשים כביכול אמפתיים לאחרים יותר מהרגיל, אבל למעשה לא אכפת מאף אחד וכלום לא מעניין, הכל הופך למעשים הכרחיים, מינימום שבמינימום, רק כדי שיהיה זמן לנפילה, לא לעשות כלום, לבהות, לא לחשוב אפילו, לא לתכנן, לא לפנטז, אין עבר ואין עתיד, רק עכשיו, שקט, שיעזבו אותי.

אני לא מבינה את זה, למה עכשיו, כשהכל כל כך מבטיח.
פעם פתחו לי בטארוט, אמרו שאני מפחדת מהצלחה.
אולי זה חלק מתהליך הפרידה,
אני מאד מקווה שזה רק זה ושהפעם זה יהיה קצר,
זה לא מתאים עכשיו,
זה לא פייר עכשיו.

הביקור של בוש הפך את העיר הזו לעיר רפאים, מרגיש לי קצת כמו יום כיפור וגם העצב והבדידות שמלווים את החג הזה באים.
ברור לי שהפעם זה תהליך של פרידה, אני סוגרת יותר ויותר דלתות מאחורי ולאט לאט, אבל ממש לאט, נפתחות דלתות חדשות.

אתמול היה יום דרמטי במיוחד, עשינו מסיבת פרידה לחבר שמהווה סוג של מוסד במקום העבודה שלי והוא גם הבן אדם שאני מכירה הכי הרבה שנים בירושלים, מהשנה הראשונה של הלימודים בשנת 95.
כשסיפרתי לו סוף סוף על התוכניות שלי לא מזמן ועל כך שהעיר הזו כנראה לא אוהבת אותי ומונעת ממני לחיות את החיים שאני אמורה לחיות, הוא סיפר שהטיול הגדול הזה הוא לא באמת טיול, הוא עוזב את הארץ לתמיד.
מה שהופך את הפרידה הזו לממש לא קלה.

למסיבה הגיעו עוד אנשים שלמדו איתנו, חלקם חזרו בתשובה וזה היה הזוי לחלוטין.
אחד מהם, כתבתי עליו בעבר, על המבטים שלו שגורמים לי לאי נוחות נוראית ושאני משתדלת להימנע ממפגשים איתו. בכל אופן, הוא השתכר לחלוטין ופתאום יצא ממנו מה שהוא מסתיר כבר שנים והוא דפק שם נאום על כמה שאני יפה וכמה שהייתי יפה לפני עשר שנים ושעכשיו אפילו יותר ואחרי שכולם צחקו ואני לא ידעתי איפה לקבור את עצמי, הוא פשוט התיישב צמוד אליי ולחש באופן רציף "כל כך יפה".

הופיע שם עוד מישהו שכבר שנה עושה לי פרצופים ומלכלך עליי ודופק לי כל מיני יציאות מסריחות, רק כי לא רציתי להזדיין איתו.
הוא גורם לי להרגיש כל כך רע, הזעם המבעבע שלו והוא לא מניח לי.
אתמול הוא קלט מבעד לזכוכית שאני בחוץ ומחפשת מצית, אז הוא הביא לי אחת בריצה וחזר פנימה, בלי לומר מילה וכשרציתי להחזיר לו אותה הוא אמר לי לשמור אותה.
מה הקטע? למה פתאום להיות נחמד ואז שוב לא וחוזר חלילה? הרי כל כך הרבה גברים אמרו לי "לא" – אני לא עסוקה כל היום בלכעוס עליהם, חלקם אפילו הפכו לחברים טובים שלי.

אני לא מבינה את ההתנהגות הזאת, של כל האנשים האלה שנועצים בי מבטים כועסים ואוגרים בבטן מבלי לדבר איתי.
לא עולה על דעתם שאני בן אדם? שאני נפגעת? שגם אותי מאכזבים?
אני כל כך רוצה כבר לעזוב את המקום הזה, מישהו אמר לי אתמול שלדעתו האנשים כאן סובלים מעצירות קשה, עצירות נפשית, זה ממש כך וחבל לי.
אולי ביום האחרון שלי אני פשוט אגש אליהם, אחד-אחד ואציג את עצמי כבן אדם, עם רגשות וללא טונות של בטחון עצמי ושאני דווקא די נחמדה ואפשר לדבר איתי, כי נראה לי שכולנו מפסידים מהמצב הזה.
מצד שני אולי זה כבר לא משנה, אני עוזבת וצריכה להסתכל קדימה.

מסתבר שכשאני באמת רוצה משהו, שום דבר לא יעצור אותי, וזה תמיד מפתיע אותי מחדש, הידיעה הזו שעד היום לא השגתי כי כנראה לא באמת רציתי.
ואני רציתי עכשיו תשובות, לא מסוגלת לחיות בחוסר ידיעה, אז התקשרתי שוב והפעם קיבלתי תשובות.

הבן אדם באמת בבלגנים עם עצמו ברמות קשות, והוא מוכשר מאד בלסבך את החיים שלו יותר ויותר, כך שחוץ מלהיות קרוע בין קריירות ובין יבשות, הוא גם קרוע בין שתי נשים שהוא לא אוהב אבל הן ממלאות את הפונקציה של להיות קרוע בין הצורך להיות לבד לבין אי היכולת להיות לבד בכלל.
ואז אני הגעתי ופתאום נולד הצורך להיות איתי, כנראה שזו הפונקציה של לברוח לארץ כדי להיות לבד אבל מצד שני הוא שוב צריך את הביחד.
התשובה הזו שלו שהוא לא עושה סקס לפני הופעה אבל הוא נורא רצה לבלות איתי, הדהימה אותי, כי זה משהו שעושים אולי, באמת אולי כשמתאהבים, בטח לא אחרי לילה של שכרות וקצת מגע.
תוך כדי שיחה הבנתי שהבן אדם חייב לייצר אינטימיות, אין אצלו סקס קליל וסתמי נטול דרמות.
הוא לעומת זאת היה בשוק לגלות שאני כבר יותר משנה בקשר עם אדם שאני לא יודעת עליו כלום וגם לא מעניין אותי, אנחנו לא מחליפים מילה כמעט חוץ מלקבוע מתי ובאיזו שעה מזדיינים.

בקיצור הוא מבולבל ולא רוצה לפגוע ומצד שני רוצה לחזור לגור כאן ולא יודע באמת מה הוא רוצה וככל שהשיחה התמשכה הבנתי שאני מטרים ספורים מלהכניס ראש בריא למיטה חולה.
סגרתי את השיחה כשהבהרתי לו שאם הוא מתקשר, זה רק בשביל משהו קליל וכיפי, שום דבר אחר.
מאז הוא לא התקשר ומצד אחד הוקל לי ואני מוצאת את עצמי מתפללת שהוא לא יתקשר.
ומצד שני יצר ההרס העצמי מקווה שהוא כן יתקשר.
בתכלס זה לא משנה אם אני אתקשר או הוא, תהיה לזה משמעות אחת בלבד – אני מוכנה להכנס לסמטוחה שלך, ואני כל כך לא רוצה את זה.
סך הכל רציתי משהו כיפי וחדש, לא מוכר ולא מחייב.

ואז נזכרתי במשהו שא' סיפר לי לא מזמן, על בחורה חדשה שהגיעה למקום וכל הבחורים נלחמו להשיג את מספר הטלפון שלה והיו ממש מריבות וברוגזים.
אחרי כמה ימים היא הגיעה שוב וכולם הסתכלו עליה בשוק, כי היא לא היתה כוסית על ולא בעלת נוכחות מדהימה ואיזה קסם שמפיל.
הם שברו את הראש למה הם נכנסו לכאלה מלחמות בינם לבין עצמם, גברים שמכירים כבר כל כך הרבה שנים, בגלל הבחורה הדי סתמית הזו ואז הם הבינו מה קרה, היא פשוט היתה חדשה, פנים לא מוכרים.

נראה לי שזה מה שקרה לי, הרי די ברור שהוא לא כזו מציאה גדולה, אני פשוט רציתי כל כך משהו חדש, ונראה לי שעכשיו, כשאוטוטו אני יוצאת מהשיגרה שלי, אני מתה מפחד, שלא יהיה לי את החדש שאני צריכה, כי יש בירוקרטיות בעסקים שמתעכבות ויש מצב שאני סתם אשב בבית כמה חודשים ואשקע בדיכאון במקום לעבור עיר, לפתוח עסק ושהכל סביבי יהיה חדש ולא מוכר.
וכנראה בגלל זה היה לי קשה לוותר עליו וכל כך התרגשתי והתלהבתי.
וזה מזכיר לי את התקופה הקודמת שהייתי מובטלת, היו הרבה חגיגות וכיף אמיתי, אבל גם בזבזתי המון זמן על אפסים שלולא הייתי משועממת וחסרת מסגרת ובעיקר חסרת הערכה עצמית, לא הייתי יורקת לכוון שלהם אפילו.

אז מרגיע לדעת שלא סתם חרבתי את נפשי וידעתי לעצור בזמן ולפענח את הסיבות,
אבל מצד שני אני מתחילה להבין עד כמה אני מפחדת ממה שיקרה עוד שלושה שבועות.

משהו הולך ומשתחרר, סיפרתי לכולם שאני עוזבת ומסתבר שהבוס שלי צדק, אנחנו בסוג של ירח דבש ופתאום אני מקבלת יחס שלא קיבלתי לפני כן, אנשים לא עוצרים יותר ופותחים את הלב, גם פיזית פתאום יש יותר חיבוקים וצ'פחות וכשאני מגיעה כלקוחה מפנקים אותי כמו נסיכה.
וטוב לי כל יום יותר ויותר.

בסילווסטר באתי עם אנרגיות של ערב חביב עם אנשים שאני אוהבת, לא היו לי ציפיות כמו שיש בדרך כלל, שיקרה משהו מרגש, אבל קרה, סוף סוף הגיעה איזו הפתעה לא צפויה וזה אישר לי את השחרור מהתקיעות.
הייתי שיכורה והוא היה שיכור והוא ממש מצא חן בעיני ולמרות כל שליחות הידיים והודעות הטקסט גם לאורך הלילה, החלטתי שאני לא מוותרת על ההחלטה של להזדיין סחי מעתה, בלי בקרים מגעילים, איכשהו תחושת הבטן היתה שהוא שלי ושהוא ימתין לזמן שיתאים לי.
ואכן הוא התייצב כאן על הבוקר.
אבל מסתבר שמוזיקאים סוחבים את אטטיוד הרוק סטאר רק בלילות של אלכוהול ובבוקר התייצב פה סוג של שבר כלי נורוטי ובמקום סקס פרוע היתה שיחת נפש שבה הוא שפך את כל הקישקעס.

אני חושבת שגברים נפתחים כך לפני כי אני לא מזלזלת בזה, להפך, אני מעריכה את זה, ערכם לא יורד בעיני אלא רק מתעצם.
ועדיין בא לי עליו, הוא לא אהבת חיי, אנחנו גם חיים בשתי יבשות מאד רחוקות, אבל כל כך בא לי פתאום קטע מגניב וזורם לזמן הקצר שהוא נמצא פה.
אבל הוא כנראה נבהל מעצמו ומאז שום הודעה בעלת מסר חד וברור שאומר שאני עדיין רוצה והוא עדיין סקסי למרות ואולי אפילו בגלל הנורוטיות, לא נענית.
וזה מעצבן אותי לאללה, כי מיציתי את חויית ה"ברקס באמצע התנופה" ולמרות זאת, אני מגלה בעצמי איזו שהיא תחושת בטחון שאני לא מכירה, אין רחמים עצמיים, אין יסורי התחבטויות שאם הייתי עושה כך או אחרת הדברים היו שונים, משום מה אני מסתובבת בתחושה שאבוד לו, שחבל שהוא מבזבז את הזמן הזה בייסורים לשנינו, שהוא שלי ואין לו שום סיכוי לצאת מזה.
פשוט חבל על הזמן.

הבוס שלי לקח אותי לשיחה השבוע ואמר שנראה לו שהגיע הזמן שאני אספר לצוות שאני עוזבת, שאם אני אדחה את הקץ הם יפגעו ויכעסו ומאחר ואנחנו בתקופת פריחה, חבל לפגום בזה.

זה די אבסורד שדווקא לקראת הסוף נוצרו כאלה קשרים ויש כאלה שמבקשים שאני אחליף משמרות כדי שנוכל לעבוד ביחד ופתאום הם נפתחים איתי ומספרים דברים אישיים, נוצרה סוף סוף אינטימיות ותחושת צוות אמיתית ואני עוזבת.

היום סיפרתי לאחד מהם, לזה שחייב להיות הראשון לדעת כי הוא זה שיפגע יותר מכולם.
פעם ראשונה בחיי ישב מולי גבר עם דמעות בעיניים והתחנן שאני לא אעזוב אותו, שהוא ידבר עם הבוסים שיעלו לי את המשכורת, מה שאני רוצה, רק שאני לא אעזוב.
היה ממש עצוב ומרגש,לא עד כדי כך שבא לי להשאר, אבל עצוב שמישהו נפגע ומרגש לדעת שאכפת לו ושאני משמעותית למישהו.

נראה לי שאני אומרת כאן בעצם במשך כמה חודשים את אותו הדבר ודי ברור שאפשר היה למצות את זה במשפט אחד, אפילו במילה אחת.
אבל זו דרכו של תהליך, בחישה, התבשלות, הביעבוע ונקודת הרתיחה, עד שהתבשיל מוכן, וכנראה ששלי כמעט, אבל עוד לא.

הגוף שלי כרגיל הרבה יותר חכם ממני, דופק לי את הפאוזות האלה לפני שאגזים שוב, וגוד קנואוז, למעשה כל מי שמכיר אותי "קנואוז" - שיש לי נטיה להגזים.

בחודש האחרון הצלחתי ליצור לי שיגרת בילוי ברוכה עם דיג'יי מקסים, דפיקת הופעות שטרם נראו במחוז הבילוי הנדון, סלבריטי חתיך שנועץ מבטים כל הערב ולא מעיז להתקרב, וקלאב מעריצים שופעי מחמאות שמורכב מהומו אחד, נשוי אחד, וחולה נפש אחד עם מנוי קבע ב"איתנים".
נכון, זה לא בדיוק אידיאלי אבל בגלל שברור לי שזה זמני לחלוטין ואוטוטו אני עפה מפה, בשבילי זה מושלם.
בחרתי לי יום רגוע בשבוע, לא נחשב ליום הבילויים הקלאסי ולכן גם לא המוני.
בגלל שזה גם לא יום של שתיינים חזקים ואיכשהו יצא שהחבורה שלי נותנת את הטון אז גם המשקה שלי נותן את הטון ובמקום וויסקי ובירות כמעט כולם שותים שמפניות והאווירה קלילה ומבעבעת בדיוק כמו המשקה האהוב עליי.

אבל אתמול משומה א' בחר לעבוד, והוא בחיים לא עובד ביום הזה ודווקא אתמול הגוף שלי קרס רשמית.
ידעתי עמוק בפנים שאני לא אפסיד כלום אבל תמיד התחושה הזו של הפספוס צובטת אותי וכשא' התקשר בגאווה לספר שהפסדתי ערב מטורף, שכולם השתכרו בצורה חולנית וריסקו כוסות ובקבוקים,(ושהדיג'יי משום מה היה בדיכאון) - שנאתי אותו, שהוא לקח לי את הערב שלי והרס לי אותו, שרוב הסיכויים שזה לעולם לא יחזור לקדמותו ושוב נגזל ממני משהו,
שלי.

ואז הבנתי גם למה כל כך נעלבתי ממנו לפני שלושה ימים ולמה מאז אני בוכה, שזו המלחמה שלי, ליצור לי משהו משלי וזו המלחמה שלו בי מאז שהוא נפרד מאקסתו המיתולוגית, לגזול ממני את מה ששלי.
אולי זה כי הוא כועס שנשארנו חברות והוא מרגיש שהיא שלי עכשיו ולא שלו יותר, כי נראה לי שבכל פעם שהוא פוגע בי כך אני מעלה את שמה בשיחות במינון הרבה יותר גבוה, אולי זאת ההתגוננות שלי ואולי אפילו הנקמה.

אבל לא משנה מה, הוא לא האישיו כאן, יש פה מלחמת קיום משלי על מה ששלי ונכון לעכשיו אין לי הרבה אבל בקרוב יהיה.
אולי הוא מפחד לאבד אותי גם, אני אעבור לעיר אחרת ואהיה יותר קרובה אליה ואנחנו ניצור לנו משהו משלנו פתאום.

הייתי אומרת לו את הדברים בפנים, שהוא לא יאבד אותי כל עוד הוא לא יפגע בי, שהשינוי והמרחק רק יעשה לנו טוב, אבל הוא ישר מתעצבן וזועם ששוב אני מתחילה עם הפסיכולוגיה בגרוש שלי.
הוא הציע לי לבוא איתו לחו"ל לשבועיים אחרי הפיטורים, למקום "שלו" שהוא מספר עליו כל כך הרבה שנים.
אני משערת שזה יכול להיות סוג של טקס פרידה חיובי וגם התחלה של הדרך שלי לומר שאין כניסה יותר למקומות מסויימים, מכאן, זה אך ורק שלי.


בלי שום קשר לפוסט הנ"ל,
אני מזכירה לעצמי בכל פעם שאני שומעת על כמויות האלכוהול והסמים שנדרשות בשביל שיהיה "כזה ערב מגניב ומטורף" שאני כבר בדקתי את כל הסוגים והמינים והזנים ואין שום סמים המשתווים לאנדורפינים משולבים באדרנלין ושיש את "סם המחטים" שהוא שונה לחלוטין מ"סם ההצלפות" וגם מ"סם האטבים" "סם השיבארי" וכו' וכו'.
אז נכון שאין לי צורך יותר בשום סם מהסוגים הללו, ואני כרגע יותר מחפשת את "השלי", אבל אני תמיד מרחמת על האנשים האלה שלא מכירים אותם וצריכים להגיע לכאלה רמות של ג'יפה.
חבל שנהרס לו כזה ערב של PURE FUN, וחבל שהדיג'יי שלי בדיכאון.
זה לא שאני לא אצור לי ערבים אחרים כאלה אבל זה כמו שכל אהבה קטנה מתה כך פתאום,
קצת עצוב.

מילא אם זה היה מגיע פעם בחודש בצורה זהה ואחידה,
אבל כל פעם זה מרגיש אחרת ונמאס לי מההפתעות האלה.

כבר שלושה ימים אני רק בוכה,
אולי עצרתי יותר מדי זמן והייתי קצת האפי-האפי-ג'וי-ג'וי בהגזמה,
אולי זה חלק מהתהליך הגדול הזה,
אבל רוב הסיכויים שאלה רק הורמונים.

ואני כבר ונילית מזמן,
לא רוצה מאסטר,
לא רוצה להיות שפחה של אפחד,
אבל כל קיומי מוכיח שאני נשלטת כרונית על ידי ההורמונים שלי,
וזה מוציא אותי מדעתי.

בחיי שאני צריכה לשנות את השם של הבלוג הזה כבר.

הדילמה המשולשת והאינסופית הזו מתישה אותי, אני מרגישה כאילו החיים שלי הם סודוקו אחד גדול וצריך כל הזמן לבדוק את המצב בשלושה כוונים שונים.
תמיד להתחבט ולבדוק האם אני פשוט מקשיבה לאינסטינקטים שלי וההמנעות בנושאים מסויימים היא אכן נכונה או שאני פשוט עצלנית ופחדנית ששמה לעצמה ברקסים באופן שיטתי ומתודי או שזה פשוט הרבה יותר ושהכל נובע מכך שאני עובדת בעבודה הכי קשה עלי אדמות והגוף שלי קורס וחייב מנוחה.

אני משערת שבפברואר אני אדע כי זו הנקודה שבה אהפוך למובטלת או לעצמאית אבל החרדות שזה לא יסתדר שבות ומכרסמות בבטחון שהיה עד עכשיו.
אוףףףף!

אתמול ויתרתי על יוגה למרות שבשיעור הראשון הייתי בעננים ברמות שטרם נראו לפני כן.
אולי אני מפחדת להיות מאושרת ברמות כאלה? דווקא די התרגלתי לזה לאחרונה ואני מתגעגעת בימים האחרונים.
אולי אני יודעת שהייתי יכולה להכניס את הבחור משם למיטה בלי שום בעיות והייתי יכולה למצוא זיון חדש, (אלוהים כמה שהנוכחי משמים כבר וממוצה), ואולי האינסטינקטים שלי יודעים שהגיע הזמן לאהבה ומספיק לבזבז אנרגיות על כביש ללא מוצא?

וכמובן שיש את האופציה הרביעית, שהגיע זמן הPMS...
אוף!

זה יהיה קל כל כך, לחזור לנקודה ההיא, לעמדת הכח, להיא שכולם מדברים עליה, החמקמקה, היו לזה כל כך הרבה שמות...אשה-ילדה/פאם-פא-טל.../הארוטיות שלה מפחידה אותי ושות' בע"מ.
אני כמעט נופלת למלכודת הזו כבר כמה שבועות, יש משהו כל כך קל בוונילים אחרי שטובלים באפלה, בית הספר לפיתוי של הוד מעלתו...
לצחוק את הצחוק הכי מתגלגל בהטיית הראש לאחור ולזכור בדיוק מתי לעצור ולא להגזים, לתת לו להרגיש החזק, לתת את המבט שפעם היה מלווה ב"אבל מאסטר..." ולחלוחית תואמת בעין.

הוא מרגיש לי כמו עכבר מעבדה, כנראה שגם לו זה מרגיש כך, למרות שאתמול הוא כבר נראה כועס, אסף כל מיני אנשים שמכירים אותי ונאמרו דברים, מדי פעם מישהו שלח לי מבט זועם, איך אני לא נופלת ברשתו של הוד מעלתו הנוכחי, איך תמיד יש מישהו כזה.
ואני מנסה שוב ושוב להזכיר לי שזה קל מדי, חבל ליפול למקום הזה שוב ולבזבז זמן ובעיקר רגש, ש-מה שאני מחפשת הוא אמיתי, שמי שאני מחפשת לא ייפול למשחקים הללו ואני לא אנסה.
והוא לא יהיה החתיך ההורס והמפורסם שכולן רוצות, כי היינו כבר בסרט הזה, הם לא משתנים, מספיק להיות כזאת גברית ולסמן איקס על החגורה, אולי הגיע הזמן להסתפק בידיעה שאני יכולה את מה שהן לא יכולות.

ואחרי לילה שאני מבלה בתפקיד, מתעוררת לבוקר קצת מעוך מהנגאובר וא' מתקשר שהוא למטה בחנות ליד הבית שלי, שאני אצטרף אליו.
אני נכנסת לחנות והמוכר שואל אם אפשר לעזור לי, אני עונה שזה בסדר ואז הוא מסתכל על שנינו ואומר – "אה אז אתם ביחד?"
וא' עונה במין הבעה של השלמה עם היגון – "לכל החיים, לכל החיים ביחד".
ואני יודעת אחרי זה שרק ככה אנשים צריכים לאהוב אותי, בלי כל הגלאם והעוואנטות, ואנשים שאני באמת אוהבת, לא יוציאו ממני את המפלצת ההיא.
היא מתה לפני שנים, כשהורדתי את הפלצת ונשארתי עוגי ועכשיו זה רק משחק, וצריך להשאיר את זה כך.

אני לא יודעת איך להסביר את זה, זאת התקופה הכי מבלבלת שלי ומצד שני הכל כל כך בפוקוס.
השינויים הולכים ונעשים דרסטיים והתוצאות לא צפויות.
לא ברור לי איך בתקופה שאני מרגישה כזה איכסה פיזי, כולם רואים פריחה ולבלוב והקומפלימנטים עולים על גדותיהם, מגברים, מנשים.

מן הסתם יום רביעי היום יום תיקון נפלא לערב של לפני והייתי בריחוף נעים, ואז למחרת אירוע משפחתי שגרם לי להרגיש כאילו דרס אותי טרקטור.
כל הבוקר נלחמתי בדמעות והרצתי שוב ושוב בראש את השמות של המשפחה האמיתית שלי, את החברים שהיו שם תמיד בשבילי, את אלה שהיו רק בתקופות מסוימות, אלה שעזבו ושוב חזרו, אלה שכבר אינם אבל היו הכי משמעותיים ברגעים שהם היו, רק בגלל מה שהם נתנו לי לדרך ההמשך, גם בלעדיהם.
ועדיין, הצורך הזה במישהו רק שלי, המקום הזה לשים את הראש חסר כל כך.
ואם פעם הייתי בתחושת כאב עצומה על כך שהוא לא יגיע, היום הוא כל כך ברור וממשי שהכאב מוחשי עוד יותר, כי הוא לא ערטילאי, אני מרגישה אותו כל כך קרוב, את הטעם שלו, הריח שלו, אבל עדיין,
לא.

אין לי צורך להסתיר אותי יותר, בעיקר בעבודה, והמפתיע הוא שמה שחששתי ממנו דווקא היה מופרך והתגובות מאלה שאיתי הן חמות ואילו אלה שמולי, מתחילים להבין שמה שאני רוצה זה מה שיקרה ואין להם שום כוח בעניין.
הייתה לי שיחה היום עם הבוס שלי, על מה הוא רוצה שאנשים יחשבו עליו ולמה הוא מתאמץ להיות סבלני ונחמד.
אמרתי לו שכנראה שההבדל המהותי בינינו הוא ש-לי לא אכפת מה חושבים עליי ואין לי שום בעיה שיחשבו שאני כלבה כל עוד לא יפריעו לי לעשות את העבודה שלי.
הוא נראה מופתע, אבל לטובה, לא יודעת להסביר את זה, את המבט שלו, כאילו הוא התחיל לכבד אותי מאותה שנייה בדיוק, למרות שהוא מכיר אותי כבר הרבה שנים.

וכמה שעות אחרי זה, בשיא הלחץ, אחת מהפוסטמות החזירות שמציקות לי פתחה את הפה.
והיום ממש לא היה יום שכדאי לפתוח עליי את הפה, אז שתלתי אותה.
ואצלנו בעבודה לא שותלים אף אחד, כולם נורא מנומסים וחביבים ואני מריחה תמיד את הצביעות מתחת לפני השטח.
הבוס שלי אמר לי באנגלית לא להיות כלבה, כמו שהוא בטח מדבר עם אשתו כדי שהילדים לא יבינו, אבל הילדים הבינו ופתאום קלטתי שכולם מחייכים, כולל אותו.
כאילו הם מחכים כבר שנים שמישהו יסתום לה את הפה, ומאותו הרגע כולם צחקו ונהנו והיה לי כיף אמיתי וממשי לעבוד איתם, לראשונה מאז שאני שם.
כמעט חבל שדווקא עכשיו אני עוזבת,
בעצם לא.