הבוס שלי אמר לי השבוע שהוא מתחיל לגלות שאני די חסרת סבלנות לאנשים.
"לשטויות של אנשים" – תיקנתי אותו ואז דפקתי נאום לילדון שעמד לידו בעיניים דומעות ושפתיים משורבבות.
הבוס שלי היה על הרצפה מרוב צחוק, אותי זה לא כל כך מצחיק, אני לא אמא שלהם, אני לא אמא של אף אחד חוץ מהג'ינג'ית שלי, (וגם היא למדה להנמיך ציפיות), אני סך הכל רוצה לעשות את העבודה שלי והם מפריעים לי.
משגע אותי שאנשים נותנים לבעיות האישיות שלהם להפריע בעבודה ושאותי מאשימים בחוסר אנושיות בגלל שאני מקצועית ועושה הפרדה מוחלטת בין החיים שלי לעבודה.
וכל פעם אני שוב מגיעה לנקודה ההיא של האחות הבכורה, לא משנה באיזו סיטואציה זו, תמיד יהיה מי שיאמר לי להיות הבוגרת, שהם פשוט רוצים את תשומת הלב שלי.
מי שרוצה את תשומת הלב שלי שיהיה נחמד אליי ויפסיק להתבכיין לי, כך יש גם סיכוי שהוא יזכה להערכה שלי.
גיליתי לאחרונה את המתכון לחיים מאושרים, כל עוד יש לי את הפסקול הנכון אני בעננים ואני דואגת לזה הרבה יותר בהקפדה מרגע שהבנתי עד כמה המוזיקה משמעותית לשמחת החיים שלי.
גם גיליתי שאני רוצה שיהיה לי נעים, כל הזמן ולא מדי פעם, אז אני מנפה כמה שיותר גורמים לא נעימים בחיים שלי.
אתמול נורא בא לי לצאת, סתם ככה, אפילו שהרגשתי די ג'יפה עם עצמי, לא היה אכפת לי, ואפילו שיום הפסקול המושלם הוא רק ברביעי, החלטתי לתת צ'אנס ליום נוסף.
משום מה כולם החליטו שאני נראית מעולה אתמול ואפילו א' החמיא, וכידוע הוא לא עושה את זה אף פעם. אבל המוזיקה היתה מעפנה והאנשים לא היו לי נעימים ונזכרתי שוב בברקס הזמני שהחיים עשו לי ושאני עדיין תקועה במקום הזה.
הבוס שלי שאל אם אני רוצה לעבוד בסילווסטר או שאני רוצה לחגוג.
כבר כמה ימים שאני חושדת בו שהוא זה שפתח לי את העין, (כן אני מאמינה בשטויות האלה), שבגללו החוזה שהיה אמור להחתם התפוצץ, והשבוע כשכל חמש דקות התרסקה לי ביצה על הרצפה מישהו זרק שחבל על הזמן כמה עין הרע יש עליי.
אז עניתי לו שאני בסילווסטר חוגגת את החיים החדשים שלי ושום עיכובים לא ימנעו ממני להתחיל אותם.
הוא לא היה לי נעים אז עברתי לבר של א' ואז צץ לו מישהו שהתחלתי איתו לפני כמעט שנה.
התחלתי איתו באמת באחת הדרכים הכי מקסימות שיש והוא אפילו אמר את זה אבל היה לו איזה תירוץ על חו"ל וחברה וכל מיני כאלה.
לפי תגובות החברים המאוכזבים שלו הבנתי שזה לא נכון כל כך אבל באמת שקיבלתי את זה יפה, הוא עשה רושם של בחור סבבה ולא נשארו שום רגשות טינה.
מאז יצא לי להתקל בו כמה פעמים והוא זה שתמיד ניגש ונתן נשיקה על הלחי אבל כך זה תמיד הסתיים.
אתמול הוא שוב ניגש והפעם פצח בשיחה ארוכה.
דיברנו על עסקים והוא אמר שהוא ישמח לעזור ולייעץ בכל דבר ושאם אני צריכה משהו שאני ארים טלפון.
חבר שלו ניגש ושאל אם הם זזים והוא אמר שעוד מעט, שאנחנו מדברים ביזנס אז החבר חייך ואמר שהגיע הזמן כבר שנדבר ביזנס.
הוא הסמיק, סיים את השיחה והלך.
לא נעימה לי הפחדנות הזו, כל האנשים האלה שרועד להם הפופיק, אני חייבת לעוף כבר מהאווירה הזו, להיות במקום שהפסקול שלי יכתיב את הצורך של אנשים לזוז ולהפסיק להתקע בחרדות שלהם.
א' ליווה אותי החוצה כי מיציתי די מהר.
הוא אמר שהמסמיק סיפר לו השבוע על מישהי ששרטה אותו לפני כמה שנים ושמאז הוא נזהר.
אמרתי לו שלא מעניין אותי התירוצים האלה יותר, לכל אחד יש את השריטה שלו ואם נעשה חתך שריטות, הרי שהסרט התורכי שלי די מתעלה על הרבה שריטות וזה עדיין לא עוצר אותי מלעמוד חשופה עם הלב על השרוול ולהיות שם, עד הסוף.
הוא הסכים איתי ושחוסר הסבלנות שלי לשטויות האלה לגיטימי לחלוטין.
התעוררתי עם תחושת גועל ואז שמתי לי את הפסקול שלי, הג'ינג'ית התחילה לרקוד איתי והכל היה שוב בסדר.
לפני 16 שנים. 5 בדצמבר 2007 בשעה 12:01