רומא לא נבנתה ביום אחד

אנחנו בקושי מצליחות להפגש פעם בשבועיים, כל אחת והלו"ז המטורף שלה.
אז אתמול היא אמרה שהיא קופצת ל"קצר" בין לבין ובסוף נשארה ארבע שעות ולא סתמנו את הפה.
היא חזק באנרגיות החיוביות בזמן האחרון וכל דבר היא מציקה לי "תזמיני לך! הנה, אמרת מה את רוצה, בדיוק כזה תזמיני לך!".
אבל אני לאחרונה בעיקר מזמינה נדל"ן, אני עדיין לא יודעת לגבי אהבה.

היום חשבתי בקול רם ליד מישהו ובטון מודאג אמרתי שנגמר לי המרק עוף בפריזר ושאני חייבת להתארגן לקראת החורף.
הוא שאל למה אני חייבת שתמיד יהיה מרק עוף בפריזר ובשיא הטבעיות עניתי שכשאני חולה אני חייבת מרק עוף, זו התרופה היחידה.
מדובר באיש חביב וחם והוא עצר אותי כולו מודאג, שאסתכל לו בעיניים ואמר לי "מיידלע, הרעיון של החלמה ממרק עוף הוא שמישהו בא ומכין לך ומטפל בך, הקונספט של מרק עוף הוא אהבה יקירתי, לא נראה לך שבגילך היית כבר אמורה ללמוד את זה?"

כן, אה?!
מזל ששאר היום בוטל, חזרתי מרוסקת היישר אל הספרים והמחברות אבל אחרי שעה קלטתי שהמוח קפא לי, וגם שאר הגוף.
הבאתי את השמיכה החדשה והמפנקת שקניתי, נמרחתי על הספה והזמנתי לי סרט חורפי ואירוטי בVOD.
אני כל כך בשלה לחורף, ואחרי שראיתי את הסרט גם נזכרתי למה, האהבות הכי גדולות, הסקס הכי משובח, תמיד הכל קרה בחורף, (ואני בכלל בן אדם של קיץ).
מתישהו נרדמתי וחלמתי שאני חולה, והרגשתי שמישהו מטפל בי, גבר חם כזה ודואג, נטול אינטרסים, דאגה כנה שטרם נתקלתי בה.
ואז התעוררתי וידעתי בדיוק בדיוק מה אני מזמינה.

אולי פעם אחת אני אכתוב איזה פוסט על כמה שהייתי מהממת היום ואיזה אוכל מדהים השף בעבודה בישל וכמה שיני שום בדיוק מעכו לי על הסטייק ואיזו חולצה מושלמת מצאתי ועם המשכורת שלי גיהצתי את הפלטינום על 5000ש"ח בלי להניד עפעף וכו' וכו'.
אבל גם אלו שאני מכירה שחיים כך, לא מבזבזים אפילו אנרגיות על לחשוב על הדברים הללו, הם פשוט חיים את החיים שלהם.
גם אם יש להם בלוג, הם פורקים צרות, כאב, פנטזיות.

הסיבה היחידה שמישהו יכתוב משהו שנשמע כמו חיקוי גרוע של מבזק בערוץ אי, היא בגלל שרע לו/לה, מאד מאד, והם צריכים לשכנע את עצמם שטוב להם, כי אף אחד, בייחוד הם, לא מאמינים לזה.
חבל שצריך לבעוט בכמה זונות בדרך, כדי להרגיש טיפ טיפה יותר טוב.

אבל מה,
אני מוכנה לנסות לכתוב את אפיזודת אי! שלי!

TESTING 1-2-3
קמתי בבוקר מאממת ומושלמת כהרגלי, הג'ינג'ית היפהפיה ליקקה את הלחי שלי בהערצה אינסופית והחלטתי שהיא ראויה לטיול.
לבשתי בגדים מאממים ואת משקפי הריצ'ביץ' שלי וכולם הסתכלו עלי ועל השפוטה שסוגדת לי בהערצה ולא מתביישת כך לאור יום לצאת עם הקולר, להפך – היא גאה בו!
אחר כך השפית הפרטית שלי עשתה לי ארוחת בוקר עם לחמים טריים, גבינות צרפתיות וקפה איטלקי משובח, והג'ינג'ית אפילו קיבלה פרוסת רוקפור לקערה שלה, (אני כזאת שולטת מאממת!).

היא לא המשיכה להתחנף אליי ואפילו רמזה שהגבינות קצת משמינות אז לא לקחתי אותה לשופינג.
קניתי נעליים מ-ד-ה-י-מ-ו-ת בצבע כסף עם נגיעות של ירוק מנטה, אפילו המוכר כרע ברך כשהוא הראה לי אותן ונשבע שלאף אחת בחדר הכושר אין ולא יהיו כאלה.
אחר כך נכנסתי לחנות בגדים ומדדתי מלא דברים והכל נראה עליי מושלם, (אין לי מושג למה המוכרת התנצלה שוב ושוב שיש להם רק מדיום), אבל עם המשכורת המאממת שלי, החלטתי שכדאי הפעם להסתפק בשרוולון.
משם המשכתי לרופא, אני צריכה להפגש איתו פעם בחודש כי יש לי מחלה כרונית נורא מיוחדת, אני יודעת שמלא שולטות מקנאות בי, הן ודאי יודעות שהוא לא באמת צריך לראות אותי כל חודש, הוא פשוט מעריץ אותי והמציא תרוץ כדי לחזות ביופיי.
במשרד שמול הרופא שלי יושב רופא אחר, יש לו שם מאד מיוחד, עד לפני כמה שנים לא ידעתי שקיים שם כזה, זה קטע ממש מוזר, יש לו את השם של האפס ההוא שאנס אותי, אז ככה פעם בחודש אני רואה את השם שלו מתנוסס בזהב ולא מזיז לי, כי אני כזאת מאממת ומיוחדת.

חזרתי הביתה לא כל כך רגועה, אני לא מבינה למה, אולי כי הרופא לא מסתפק בלהסתכל עליי, הוא צריך גם לדבר ותמיד זה על תרופות ועל כך שהמצב לא משהו ושאני צריכה ללמוד לחיות עם זה, אולי זה בגלל השלט המוזהב... בכל מקרה הזכרתי לעצמי שאני מאממת וקניתי עוגת שמרים כי כמה מעריצות שלי יקפצו לקפה אחה"צ ואני כזאת נשמה שלא בא לי להטריח את השפית הפרטית שלי, היא עובדת קשה.

הג'ינג'ית הבינה שהיא היתה לא בסדר והתחנפה ביג טיים כשהגעתי הביתה, אבל בכל זאת לא נתתי לה אוכל, אולי אני ארעיב אותה ככה איזה שבוע, סתם בשביל לדעת מה קורה לכלבות רעבות...

סו לונג שפוטים שלי,
אני אחזור בחרבון הבא!
איזה חיים מאממים יש לי,
שיואו!

עשיתי החלטה שתעלה לי די הרבה כסף אבל יכולה לעלות לי הרבה יותר בטווח הרחוק, לקחתי ארבעה ימים חופש מהעבודה.
הPMS בשלבים מתקדמים ואני כבר קולטת איך הבכי מבעבע, העצבים כבר גולשים והעצבות משתלטת.
אני צריכה זמן עם עצמי, לנקות את הבית, לנוח-לנוח-לנוח, לבלות עם אנשים חיוביים.

ראיתי את א' היום לראשונה, הוא לא אמר אפילו שלום, זה היה נורא. גם יש לו את הביטחון הזה שגורם לי ישר להתקפל, לחשוב שאני זו שלא בסדר.
סיפרתי אתמול לאמא שלי, ציפיתי לביקורת הרגילה של למה תמיד אני רבה עם אנשים וחותכת בכזאת אגרסיביות ובמקום קיבלתי הסבר שאני מאפשרת לאנשים לחנוק אותי ולא לשים גבולות בזמן עד שאני לא יכולה יותר, וואלה אמא שלי מתבגרת.

אבל למרות הכל היה אתמול יום מדהים, רק קיבלתי עוד הוכחות לכך שאני בדרך הנכונה ושאני הולכת לעשות משהו שעוד לא נראה כאן וכל כך בא לי כבר.
נראה לי שבגלל זה היה לי קשה כל כך בעבודה היום, אני כבר רוצה שלי, בלי חבורת אידיוטים עם אגואים,
רוצה שלי שלי שלי.

יום שבת הראשון מזה חודשים שאני לא עובדת.
חברה התקשרה ומצאה אותי בעשר בבוקר במיטה עם ספר, היא אמרה שכנראה באמת דברים משתנים.
סיפרתי לה על א', במקום לומר מה שהוא אמר, שאני בן אדם בלתי נסבל שכל היום רב עם כולם, היא שאלה למה אני תמיד נותנת לאנשים לקחת אותי למקומות הקשים האלה, עניתי שאני מקווה שגם זה ישתנה.

היום עבר לו בנחת אבל ככל שהתקרבה הנסיעה לתל אביב נעשיתי יותר ויותר מדוכדכת.
החלפתי בגדים שלושים פעם ובסוף לא הייתה ברירה.
ישבתי עם המשפחה בקופי בר והסתכלתי סביבי, כולם יפים ויפות וכולן בעיקר רזות. שאלתי את עצמי אם אני באמת רוצה לעשות את זה, את המעבר ללב השיפוטיות ועניתי לעצמי שהמצב כאן לא ממש שונה ואולי בכל זאת משנה מקום משנה מזל.

תוך כדי הארוחה הבנתי שבשביל רוב המשפחה העסק הקטן שלי הוא איזה חלום ילדותי שכנראה לא יוגשם ואם הוא יוגשם הוא ייפול, כל אחד מהם, וחשוב לציין שאין לאף אחד שם מושג בעסקים, טרח לדכא אותי ולחנך אותי כמו שצריך, ושוב שאלתי את עצמי מה שהיא שאלה אותי בבוקר,
למה אני נותנת להם לקחת אותי למקומות האלה.
ואז התגעגעתי אליו פעם ראשונה, רציתי להתקשר מהשירותים ולקטר לו עליהם ולשמוע אותו אומר שילכו להזדיין ושאני לא אתן לזה לגעת בי ושהכל תלוי בי.
אבל נזכרתי שבסוף כל שיחה כזו הרגשתי רק יותר גרוע ושהוא אף פעם לא אמר שברור שאני אצליח.

הלכתי לשירותים והסתכלתי על עצמי במראה.
שנייה לפני כן הרגשתי היצור הכי דוחה במסעדה ואז ראיתי מישהי כל כך יפה, שמכניסה שם את כל האנורקטיות המתפוגגות בכיס הקטן, ובעיקר ראיתי מישהי שיודעת, בלי שום ספק שהיא הולכת להצליח, גם בלי עזרה של אף אחד, וכבר לא הזיז לי במה הם מאמינים, וכבר לא הזיז לי שאין לי את התמיכה שלו,
פשוט הרגשתי טוב ומאד מאד חזקה.

עמדתי לכתוב משהו שיסביר וינמק כל דבר שהוא אמר ופגע בי,
והוא ידע להשתמש בכל מה שהאנשים שפגעו בי בעבר כבר אמרו,
כי הייתי מספרת לו הכל.
אבל אז הבנתי שזה אומר שהוא ניצח והצליח להוריד אותי בדיוק כמו שהוא תכנן.

דברים טובים קורים לי ואני לא יכולה לתת לו לעכב אותי,
נראה לי שהוא עיכב אותי הרבה יותר ממה שאני מסוגלת בכלל להפנים.
אני אשמה באיזשהו מקום,
שאני הולכת ומשחזרת את אותן מערכות יחסים ולא לומדת.
מילא אם זו היתה זוגיות,
אבל הנקודה היא שחברים לא אמורים לגרור ממך כאלה אנרגיות.

יכול להיות שכל הדברים הרעים שהוא אמר עליי נכונים,
אבל זה לא שהוא לא ידע אותם לפני כן,
והוא אף פעם לא ויתר עליי או חשב שאני דפוקה לפני כן,
להפך, הוא רק אמר כמה שהוא לא יכול בלעדיי.
ואני רוצה סביבי אנשים שאוהבים אותי בדיוק כמו שאני,
כי אין לי שום כוונה להשתנות.

ועצוב שהוא לא יהיה חלק מהדברים הנפלאים שקורים ושעומדים לקרות,
אבל אנשים שהיו הרבה יותר משמעותיים בחיים שלי כבר עזבו ושרדתי,
ולא רק ששרדתי,
התחזקתי.

עליי אי אפשר לאיים בגעגוע כי אני רגילה לחיות איתו,
עליי אי אפשר לאיים בתלותיות כי אני הכי עצמאית שיש,
עליי אי אפשר לאיים בבדידות כי אנחנו כל כך רגילות אחת לשניה,
עליי אי אפשר לאיים,
בריונות מכבה אותי,
והכי חשוב,
אני תמיד מסתדרת.
ואסור לי לשכוח את זה.

אני מרגישה כאילו קיבלתי אגרוף בבטן.
א' הודיע לי באופן רשמי שהוא לא רוצה להיות יותר חבר שלי.
הוא אמר עוד המון דברים נורא מכוערים שאני לא מסוגלת כרגע להתמודד איתם,
ייקח כמה שעות, אולי כמה ימים.

מאד קשה לאבד חברים כשקשה לך ואתה זקוק להם,
אבל הרבה יותר קשה לאבד חברים כשטוב לך,
כי זה אומר שבעצם הם לא היו חברים,
הם צריכים שיהיה לך רע,
ופתאום כל השנים האלה מקבלות משמעות אחרת לגמרי.

אני רוצה לבכות ואני לא מסוגלת כרגע,
ובדיוק התחיל גשם וברקים,
ועצוב לי מאד.

אני מקווה שהפעם ימצאו מה לא בסדר אצלי כי די נמאס לי מבדיקות דם ושינויים במינונים ובעיקר נמאס לי להרגיש כאילו סיממו אותי, מילא אם הייתי נהנית מזה.
אולי זו ההתרגשות שמתישה, אבל נראה לי מוגזם שזה יהיה עד כדי כך, כנ"ל לגבי העבודה.

היה לי יום מתוכנן מכאן ועד להודעה חדשה אבל אחרי השוק התמוטטתי בבית ומאז אני לא מסוגלת לזוז.
הצלחתי לשבת שעה על התכנית העסקית עד שנעצמו לי העיניים.
ואז חלמתי, אם אני יכולה לכתוב ככה לפרטי פרטים מה אני מתכננת ורוצה בעסק, למה אני לא יכולה לעשות את זה בזוגיות? למה לא לכתוב את זה?

אני מכירה מישהי שמתעסקת באנרגיות ודמיון מודרך ושאר ירקות, היא אמרה שחייבים להזמין אבל להיות מדויקים.
היא למשל הזמינה את גבר חלומותיה עם זין ענק, היא שכחה לתאר את כל השאר ולקח לה זמן לגלות שהגמד המכוער שמסתובב סביבה הוא למעשה גבר חלומותיה שהוזמן, "תהיי ספציפית" היא אומרת.
ואני חולמת על דייב מתיוס כפרה-באסה שהוא נשוי ואני מבינה שאני מחפשת מישהו WHOLESOME,
ומכאן המשיכה הזו לאחרונה לריח של סוף הקיץ ומוזיקה אמריקאית.
אני לא מדברת על האימאג' המושלם שרקוב מתחת לפני השטח, אני מדברת על הפשטות והחום, זה שמקבל את החרא שהחיים שלו כבר האכילו אותו ורק רוצה לחבק ולהיות מחובק.

אז בינתיים שמתי לי את SUMMER BREEZE ,
מומלץ.

אתמול היה לי יום מדהים, הרגשתי גאה בעצמי שאני מזיזה דברים, שסתם בלי סיבה אני מרגישה יפה וסקסית פתאום, וזה לא דבר שקל לי להרגיש בתקופה האחרונה.
החלטתי שאני מרגישה מספיק חזקה לצאת למקום העבודה שלי, לשים זין על כולם ולהנות לשם שינוי.
מרגע שנכנסתי אנשים ניגשו ושאלו אותי אם יש לי משהו לספר, משהו שגרם לי להיות כל כך זוהרת הערב, כל פעם עוד מישהו או מישהי ניגשו והחמיאו שאני נראית מעולה.
הבוסים שלי נכנסו למגמת התחנפות קשה וכנראה החליטו שזו הזדמנות לשקם את יחסינו ושלחו עוד ועוד דברים לשולחן, פינקו אותנו ממש בלי הפסקה וכל הזמן ניגשו לבדוק שהכל בסדר ושאני מרוצה.

ואז החלטתי לספר לא' על איזו הופעה שראיתי ומאד נהניתי ו-בום! חטפתי הרצאה מחורבנת על כך שכל כך מתאים לי הטעם המזעזע הזה ושאני לא מספיק מבינה כדי לראות שהאמן התמסחר ושהוא איבד את הצד האפל שלו ושהוא נראה כמו טלטאבי ושכדאי שהוא יוותר על הקריירה ומהר.
בהתחלה עוד הייתי רגועה ושאלתי למה אדם חייב להיות רק אפל ולא יכול להיות "גם וגם" והוא הצהיר בנחרצות שבן אדם יכול להיות או ככה או ככה, שאין מקום להיות אמן אמיתי ולרקוד על כל העולמות.
באותו הרגע איבדתי את זה והשיחה הפכה לצעקות ונפנופי ידיים ואנשים קמו מהשולחן שלנו כי זה היה מאד לא נעים.
הוא אמר שנמאס לו שכל מילה שהוא מוציא מהפה יש לי משהו מגעיל לומר, עניתי לו שאני גורמת לו להרגיש מה שהוא עושה לי כבר חצי שנה, והוא הביא את היציאה המסריחה שאם אני לא מספיק חזקה להתמודד עם ביקורת – זו בעיה שלי, שהוא חזק מספיק.
עאלק.

אני מאבדת את אחד החברים הכי טובים שלי ועצוב לי מאד אבל נשבר לי שהוא גורם לי להרגיש כל כך חרא עם עצמי, שהוא יודע רק להעביר ביקורת ולא לתת שום מילה טובה, שהוא גורם לי להרגיש כל כך חלשה, ואני יודעת שאני לא, שאני אפילו הרבה יותר חזקה ממנו.
זה לוקח אותי כמה שנים אחורה, שאיבדתי את הנשמה, הם כל כך דומים, המזל המחורבן שלהם שגורם להם להרגיש טוב רק אם הם מעבירים ביקורת כל היום על אחרים.
אני כל כך אוהבת את שניהם, וכנראה שהם לא אוהבים אותי מספיק, או שהם לא יודעים להתפשר, להפסיק כשהם פוגעים, לא יודעת.
עצוב לי כל כך, שלילה מקסים נגמר כך, שזה תמיד מותנה בכך שהוא ירגיש טוב רק אם אני ארגיש רע, אבל כנראה שהיחסים האלה עומדים להסתיים, כי מיציתי להרגיש רע.

אני רוצה לברוח מפה,
מהעיר,
מלהתנצל על האשכנזיות שלי,
על ה"סגנון" שלי,
האינטליגנציה שלי,
מהשכונה הזו,
מהגברים הירושלמים,
לברוח.

אולי כי העתיד הורוד מתנפנף לי מול האף ואני כבר מריחה אותו ורוצה לגעת,
אז הכי קל לי לפסול ולרצות כבר להגיע.

ואולי אני כמו איזו קלישאה מסדרה אמריקאית,
ואולי פשוט הגיע הזמן לחזור הביתה,
אולי הפעם יקבלו אותי,
אולי זו אני שצריכה לקבל אותי.

דיברתי עכשיו עם חברה מהבית,
אמרתי לה שהחששות הן בעיקר בגלל שהחברים שלי כאן הם חברים בליינים ואילו הם כולם נשואים ומשריצים,
ולא יהיה לי מה לעשות שם חוץ מבייביסיטר לילדים שלהם.
היא אמרה שאולי הסביבה תשפיע עליי דווקא,
ושמעו את הפולניות מבעבעת מתחת לפני השטח – אולי תעשי לנו קצת נחת,
ואז היא תפסה את עצמה והוסיפה שבמקום חדש גם עושים חברים חדשים ומוצאים בליינים חדשים.

זה מלחיץ לאללה,
אבל מבחינתי אין דרך חזרה,
אין טעם,
הגיע הזמן לזוז קדימה,
גם אם זאת טעות,
העיקר לזוז כבר.

אין על יפיוף בן 24 שאומר לך ערב שלם כמה שאת מדהימה כדי לשקם את האגו.

נרגענו.