רומא לא נבנתה ביום אחד

ההוא שרציתי לעשות שינה היום את הפרופיל שלו והודיע שהוא נראה פיצוץ ושאף אחת לא תעיז יותר לבזבז לו את הזמן אם היא לא נראית באמת טוב ושפרצוף לא מעניין אותו, הוא מדבר על גוף!

שתי דקות אחרי שקראתי את זה התקשר מישהו שהתחנן שאני אתן לו את הטלפון וחזר רק אחרי שבוע ובסוף עשה לי מבחן משקל, "כי אין משיכה אם אין גוף רזה".

התקשרתי בבכי לא', כל כך נפגעתי,
דפקתי לו נאום שלם על הימים הטובים של הבדס"מ שכולם הסתובבו ערומים ועדיין מה שקבע היה האופי וגם אם הגוף נמדד זה היה על פי ציצים יפים, עור נעים, סימנים כחולים ושירה בזמן סשנים.
ואומרים שאנחנו דפוקים...
ומילא אם הם כולם היו כאלה הורסים, כל אחד יותר קוף מהשני, ההוא היה הכי סביר אז רציתי לעשות אותו, כל כך מעליב.
ואני כבר היה לי את הדוגמן ההורס שכולן רצו והוא רצה אותי ואף פעם לא היו לי את התסביכים האלה,
מה אני צריכה את זה עכשיו?

זה מרתיח אותי כי אני לא מרגישה שמנה ממש, כמה קילוגרמים מיותרים אבל באמת, בחורות רזות מעוררות בי רחמים, הן נראות כל כך רעבות ואכולות מבפנים.
ואני תמיד מדמיינת אותן זקנות ומקומטות ויודעת שאצלי העור יהיה חלק ושאני אהיה סבתא כזו יפה, כי השמנות רק משתבחות.
ופתאום בא לי להרזות רק כדי להשפיל אותם, להיות מגעילה אליהם, כשבתכלס אם אני לא רציתי מישהו, הדבר האחרון שעלה על דעתי היה להעליב אותו או לכעוס עליו שהוא לא דוגמן.

א' אמר שהדיאטה תחזיק עד השוקולד הבא ושאני אפסיק להתייחס ליצורים האלה, שהם רק מספר מנוי בג'יי דייט, הם לא באמת בני אדם.
ואז הוא עזר לי לבחור בגדים לארוע,
ונרגעתי קצת.
אבל זה כל כך מעליב.

האדרנלין משתולל לי בגוף ובעיקר במוח ואני לא מצליחה לנשום.
כרגיל, אדם טוטאלי וקיצוני כמוני, או שלא קורה כלום או שהכל קורה במכה אחת.

ההתרגשות מכך שזזים דברים, שכבר אני בודקת מקומות לשכור, מדברת עם בנקאים על הלוואות, בונה תוכנית עסקית ובמקביל יוצאת לדייטים ובעיקר התחושה הזו שאוטוטו אני עוזבת את העבודה, הכל ביחד כל כך מבלבל ואני לא יודעת לעשות את הפאוזה הזו ולומר לעצמי – רגע, אחד-אחד.

והדייט של אתמול, סוף סוף בחור שהייתי עושה,
אבל הוא פסיכי עם קבלות, זה היה כמו לצפות בהצגה, או בתאונת דרכים.
היה לי ברור שאני לא רוצה איתו כלום רומנטי כי הוא שקוע בעצמו, סוציופט ומיזנטרופ ולמעשה לא רואה אותי.
אבל ללא ספק הייתי עושה אותו.
והוא לא הראה שום סימן, גם לא כשהזמנתי אותו לעלות באיזה תירוץ משעשע.
היה לו תירוץ טוב מצד אחד,
מצד שני כשגבר רוצה לזיין, שום דבר לא יעצור אותו.
כנראה שהוא לא רצה.

והייתי יכולה להמשיך הלאה בלי לחשוב על זה שוב.
אבל האגו, שרוצה תמיד לנצח,
שוב מתעתע ופתאום הוא נראה אטרקטיבי גם במובן הרומנטי.
והוא הביא לי משהו שהתחייבתי להחזיר,
כך שאני אאלץ לראות אותו שוב,
ואני מרגישה איך הגנים האובססיביים מחלחלים להם,
אחרי ששנים הם לא צייצו אפילו.

ואני לא רוצה להיות כזו,
ואני לא רוצה את ההיי המטורף הזה.
אני רוצה סבבה,
נטו סבבה, בלי עליה ובלי ירידה.
איזה בלבלות.

הנשמית חיה בארה"ב, מוקפת בדוסים, לפעמים מתחזקת ולפעמים מתרחקת.
אז כל אחת והסיפורים שלה כשאנחנו מתעדכנות, בד"כ הסיפורים שלה לא משהו אבל עם זה היא הרגה אותי, מסתבר שזה להיט היסטרי והם אפילו משתמשים בזה בטיסות.

אין על ההמצאות של המוח היהודי.

http://www.popupsukkah.com/

הורגים אותי הג'יי דייט האלה, הם אשכרה עוברים כל יום על הפרופיל שלי ומוחקים את מה שכתבתי, על כך שאני לא מנויה, כי הם חושבים שאני אתבאס מכך שאנשים נעלבים שאני לא יכולה לענות.

כשזה לא עבד והם גילו שאני כנראה יותר מדי פופולרית ומסתדרת מצויין בלי מנוי, הם התעלו על עצמם, שלחו לי פרופיל של איזה דוגמן שסימן אותי כביכול כמועדפת, וציפו שמרוב תסכול שאני לא יכולה לכתוב לו והוא לי אני ישר ארוץ ואעשה מנוי.
לא עלה על דעתם שאני אעלה על כך שהוא מעולם לא צפה בפרופיל שלי ושאני אבין מהר מאד שהוא בכלל לא קיים.

האמת,
הם מתחילים לעצבן אותי.

א' התקשר שנפגש לדבר.
לקחתי את הג'ינג'ית שלי לטיול קצר לפני, די בחרדות אחרי שבבוקר התנפל עליי איזה פסיכופט בשכונה ואמר שבפעם הבאה שנעבור ליד הבית שלו הוא ישפוך עליה חומצה.
כל הבוקר הסתובבתי בתחושה קשה שמיציתי את העיר הזו, את השכונה הזו, את הקונפליקטים החילוניים-דתיים, את המלחמה המתישה הזו.
ואז יצאנו לרחוב וגילינו הפתעה, פסטיבל ללא חשמל.
כל הרחוב היה מואר בגוזניקים, להקות ניגנו בכל פינה, מאות אנשים הסתובבו, רקדו, שתו, אכלו, ושוב התמלאתי תקווה ואהבה למקום ההזוי הזה שאני חיה בו.

התקשרתי לא' שימצא חניה ליד הבית שלי ושנישאר באזור, קנינו בירות אצל משה והסתובבנו בין הופעה להופעה אבל אחרי כמה זמן הוא אמר שהוא כבר לא יכול יותר, שאנחנו חייבים לדבר.
התיישבנו באחת הגינות ואמרתי לו הכל.
היתה שיחה הרבה יותר קשה ממה שציפיתי, היה שלב שבו כמעט והגענו למסקנה שאין פתרון ושצריך לסיים את החברות הזו והרגשתי את הלב שלי נשבר ושאני לא אעמוד בזה, לא עכשיו.
כנראה שהוא הרגיש אותו הדבר ובכל זאת החליט לנסות לשנות דברים.
אבל כרגע הוא לא ייכנס איתי כשותף בעסק, יותר חשוב לנו להציל את החברות ואני מרגישה היום הרבה יותר חזקה ובשליטה ואני יודעת שאני יכולה לעשות את זה לבד, בכל מקרה ברור לשנינו שהוא יעזור בכל דבר אפשרי.

נראה לי שזה היה כבר יותר מדי לשנינו ובטבעיות גלשנו לשיחות רגילות וכל אחד סיפר על דברים שקרו בשבועיים האחרונים, אני קצת פחות, יש לי צורך יותר לשמור דברים לעצמי ולא לתת פתחים לביקורת, סיפרתי לו רק על דייט אחד שהיה השבוע וגם באופן כללי ביותר וכנ"ל לגבי ההורס ההוא, שהתגלה כמנייאק ושירדתי ממנו.
חזרנו לטייל בין הופעה להופעה ואז צצה החברה החדשה שלו והצטרפה אלינו.
איכשהו הפעם הרגשתי שאני יוצרת סוג של דיסטנס טבעי, אני לא רוצה להיות חברה שלה ולהכנס שוב כל כך למעורבות בחיים שלו, יש לי מספיק את האקסית שלו בחיים שלי, אני לא מתכוונת להכניס את שאר הנשים בחייו כל כך עמוק לחיים שלי, ואני מרגישה שאני משאירה מקום לחיים שלי בספייס שלי.

היה ערב נחמד ומפתיע, בייחוד בכך שהרגשתי שאני שונה, שאני בשליטה.
נפרדנו בכניסה לסימטה שלי וההורס-לשעבר עמד שם, הוא נראה לי דוחה פתאום ואני הרגשתי לי יותר יפה, יותר חזקה.

בעשרה ימים האחרונים הצלחתי לשמוע את עצמי, להזכר במי אני, משהו שלא קרה המון זמן, בייחוד לא בחצי השנה האחרונה.
כששאלתי אותך מה אתה חושב עליי, התכוונתי לדברים הטובים שבי, כי אני לא מבינה למה אתה חבר שלי אם אתה מעביר עליי ביקורת כל הזמן, ואתה ישר בחרת בלגלות לי עוד דברים שליליים בי.
אני יודעת שבניגוד להורים שלי, שרוצים שאני אהיה "נורמלית" כי הם לא מבינים את האדם שאני, אתה מגיע ממקום אחר, אתה אחד שרוצה לתקן כל הזמן ולעזור ואתה באמת אוהב והמשפט שאתה חוזר עליו כל הזמן הוא שאתה רוצה שיהיה לי יותר קל.
אבל אתה חייב להבין, אני לא מהאנשים שקל להם, לא הייתי ולא אהיה, ולקח לי המון זמן, שנים של טיפולים כדי להבין שזה בסדר, שאני לוחמת, שאני מרגישה בחיים כך, שכל אדם נוסף שמנסה לדרוך עליי רק נותן לי עוד כוחות להמשיך.
המוטו העיקרי שלי בחיים הוא – הרוב לא קובע!
זה קריטי ביותר, וזו מי שאני ואתה חייב להפנים את זה אם אנחנו רוצים להמשיך להיות חברים, כי אני לא רוצה לאבד אותך וברור לי שאתה לא רוצה לאבד אותי.
העובדה שאתה מנסה לפתור לי את הבעיות ומתקשר לאנשים להגיד שאתה מודאג מכניסה אותי שוב למגירה של הבחורה הבעייתית שחייבים לעשות איתה משהו וזו מגירה שגורמת לי לרצות לחתוך את הורידים, משפילה ומעליבה אותי כשהיא מגיעה מאנשים שאני אוהבת יותר מכל בוס עם זין קטן.

מה עוד צריך לקרות כדי שתבין שאני לא אשתנה? אנסו אותי, בעטו בי, התעללו בי, רמסו אותי, החרימו אותי וזרקו אותי מכל המדרגות האפשריות וזה לא קרה, אני מי שאני ולי טוב ככה, אין לי שום כוונה להיות מישהי אחרת, אני לא רוצה להיות זורמת, אני לא מחכה לאיזו נירוונה ושלווה, קושי לא מפחיד אותי.
אבל אני זקוקה לתמיכה של חברים שלי כי כל העולם תמיד ייכנס בי והקושי בכל העניין הזה הוא הבדידות. אני צריכה מחברים שלי רק פוצי מוצי, כל החברים שלי הם סוג של רפליקה של סבא שלי, שכל השנים כשחטפתי מכות עשה הכל כדי להחביא אותי וכל פעם שההורים שלי פסלו מה שאני מרגישה או אומרת או עושה - קפץ וצעק ש"התינוקת צודקת!"

אני חושבת שאתה אדם נפלא אבל יש בך תכונה אחת שמורידה מאד מערכך, הצורך להעביר ביקורת על כל דבר שזז וקורה.
אני חושבת שאם לאדם טוב עם עצמו הוא לא צריך לפסול את כולם, נראה לי שהיופי והבגרות מגיעים מלקבל אנשים כפי שהם.
יש גם יומרה נוראית בלחשוב שאתה האוטוריטה לחיים, לעולם, שאתה יודע יותר טוב מכולם, אתה גם מפסיד כך כי לא עולה על דעתך שאולי המצב הוא הפוך לחלוטין ולך יש מה ללמוד מכל אלה שאתה מעביר עליהם ביקורת כל היום.

ולמרות זאת, אני אוהבת אותך אבל במקרה שלי זה הולך להפסק היום ועכשיו.
אתה מוזמן לפרוק על בנות הזוג שלך, שאר החברים והמשפחה שלך אבל לא עליי.
הדרך היחידה שבה נוכל להמשיך להיות חברים היא שאתה תחשוב שאני נפלאה כמו שאני, שלא תנסה לגרום לי להתאזן או להסתדר עם אנשים ולנסות למצוא לי זיונים עם בחורים שבעיניך הם "בטוחים".

הדרך היחידה היא שברגע שיקרו מצבים בעייתיים כמו עם הבוס, אתה תחשוב שזה עוד אידיוט קטן שמנסה לשים רגל כי רועד לו הפופיק מהגדולה שלי, תראה אותו קטן כפי שאני רואה אותו ולא תחשוב ששוב היא עושה בלגנים ומעוררת אנטגוניזם.
הדרך היחידה היא שברגע שאני אבוא ואספר לך על משהו שעשיתי או אני מתכוונת לעשות, מטורף ככל שזה יראה לך, אתה לא תנסה להוריד אותי מזה או להוציא לי את הרוח מהמפרשים.
אם חס וחלילה יקרה משהו, אתה לא אמור לומר שאמרת לי, אתה פשוט אמור להיות שם בשבילי.

אני לא מנסה לשכנע אותך, זה לא איזו יוזמה חתרנית כדי להרגיע אותך, אני בסדר גמור וזאת עובדה.
לא מזיז לי מה אנשים חושבים ואם אני משתלבת במקום העבודה או לא, זו בעיה שלהם.
אתה חייב להפנים שהכל בסדר אצלי, הייתי מאד רוצה אהבה והייתי מאד רוצה עסק משלי ולהפסיק להתעסק עם בוסים קטנים, אבל מצבי לא שונה ממצבם של אלפי אחרים, אלה הבעיות היחידות ואני מאמינה שהן יסתדרו בשלב כלשהו.
כל דבר מעבר לכך הוא לא בעיה מבחינתי, אתה היחיד שגורם לי להרגיש כך, וזה משפיע מאד על העבודה וכל האווירה סביבי.

תן לי קצת ספייס להיות אני, ורק תרוויח מזה.
אמרת שכשאני מחייכת יותר קל לך, אז תן לי להיות אני ותראה כמה שאני מחייכת וכמה שיהיה יותר קל לשנינו.

זה בא וחומק וחוזר, אבל השבוע הרגשתי לקצת את האותנטיות שלי שוב וזה היה שווה הרבה מאד.
עכשיו אני כותבת ושוב מרגישה שזו מישהי אחרת אבל אני נזכרת בתרגולים של שנים, לכתוב לכתוב לכתוב – בסוף יצא משהו טוב.
מעצבן אותי שתחושת האני-עצמי-אני-סוף סוף! הלכה והתמסמסה מאתמול, מאותו הרגע שהבוס שלי החליט להשפיל אותי ולנסות כנראה לגרום לי להתפטר.
אני לא יכולה להפסיק לחשוב על כך שיש איזשהו קשר ישיר לעובדה ששבוע שלם לא הייתי ההצגה שאני מוכרת לו כבר חצי שנה והוא זכה לראות אותי וכנראה שהוא לא אהב את מה שהוא ראה.
זה לא שהיו לנו איזה שיחות או פיצוצים, אולי אלה האנרגיות ששידרתי.

הרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בבטן וכשהגעתי הביתה גיליתי שזה באמת קרה, דיממתי.
אני לא יודעת אם למחזור סתם בא להקדים בשבועיים או שזה פשוט הגוף שלי מספר לי איך אני מרגישה באמת.
למרות הכל יצאתי לדייט בערב ונהניתי לדבר עם בן אדם שאני לא מכירה, עם עולם שלם משל עצמו ומהמחשבה על כך שיהיה כיף לחדור לחיים חדשים, חיים לא מוכרים.
הוא דיבר המון על כך שהוא לא מוצא כי הוא בררן וזה די מוזר שהוא כל כך מרשה לעצמו כי הוא אמנם חכם ומוכשר ומוצלח אבל הוא נראה די רע וזה לא מהכיעור הסקסי ואין שום סקס אפיל שיפצה על הכל ויגרום לי להתהלך כעיוורת, אבל היה לי נחמד.
חשבתי שזה יהיה שטחי לפסול על סמך דייט אחד אבל הוא זה שסיים את הפגישה די מוקדם ולא הציע להיפגש שוב.
אז שוב חשבתי עם עצמי שאולי זו אני שצריכה ליזום, אולי הוא חסר בטחון למרות ההצהרות וכל זיוני השכל האלה שאנחנו מוכרות לעצמנו.

ואז הבוקר בעבודה, גיליתי שאחד הלקוחות הוא איזה שמוק מניאק שיצאתי איתו לפני שנתיים בערך.
הכל היה אותו הסיפור, הבחור מבריק, כנראה מלא בכסף, כבר בסיבוב שני כך שהוא כנראה בוגר ובשל, אבל מה- קוף שחבל על הזמן ולא מהקופים הסקסיים, נטול סקס אפיל לחלוטין.
אז אמרתי לעצמי שצריך לתת צ'אנס ואולי הוא ביישן ואולי הוא חסר בטחון ואולי אני מאיימת עליו, אז הסכמתי להיפגש שוב וקבענו ופתאום הוא נעלם, לכמה שבועות.
הוא חזר עם סיפור הזוי לחלוטין ולמרות שזה נשמע מופרך הסכמתי להיפגש איתו שוב, ושוב לא הרגשתי כלום אבל בכל זאת הסכמתי להיפגש שוב והוא שוב הבריז-נעלם-התאייד-התפייד, והפעם לא שמעתי ממנו שוב.

והיום, הבן אדם ישב אצלנו מהבוקר וכשעזבתי אחה"צ הוא עדיין ישב שם.
עצבן אותי לראות אותו ורק רציתי שהוא ילך והבנים ניסו לשכנע אותי לצאת אליו ולשפוך עליו משהו או "לצ'פר" אותו באיזו מנה, רק שנכניס בתוכה משהו דוחה או איזה משלשל, אבל ויתרתי.
והבוס השני שלי, זה שרצה לקבור את עצמו אתמול אחרי הסצנה המחפירה שעשה השותף שלו, עסק בלהתחנף אליי כל הבוקר מרוב מבוכה וניסיון לפצות על עוגמת הנפש ולכן הוא בא כל חצי שעה לדווח לי שההוא כל הזמן מסתכל לכוון המטבח ומחכה לראות אם אני יוצאת.

ורק בסוף, כשיצאתי משם, הבנתי שזה מצוין שהוא ישב לי מול הפרצוף כל היום, שאני חייבת תזכיר לעצמי – לא לתת יותר צ'אנסים לכל מיני אנשים שלא שווים אותי, שמלכתחילה לא ענינו אותי, ושאם מישהו כזה רוצה אותי, כדאי שהוא מאד מאד יתאמץ,
כי אני באמת שווה – כשאני זוכרת מי אני.

עם כל העצב ולמרות,
עדיין מצבי הולך ומשתפר מרגע לרגע וכלום לא יכול להסתיר לי את מה שאני רואה במראה.
יש את הימים האלה, ואולי זו תקופה כזו, שאני מסתכלת ונפעמת –DAMN IT GIRL U HOT!
ודי כבר עם הצניעות וחוסר הבטחון, החדר כושר הולך ומכווץ אותי, ובבייסיק תמיד הייתי אשה מאד יפה ומאד מאד סקסית.
אז היה יום כזה שכל הגברים הציעו לי לסחוב את הסלים בשוק וכל מיני מוכרים הסמיקו והתבלבלו והראסטות של ההוא שהסתכל עליי מלקקת את האצבעות בגבינריה שלי, נעמדו.

וכל היום אני אומרת בלב – נו יפה שלי, תצוץ לך, בוא תאהב אותי.
החלטתי לעשות את הדרך הארוכה הביתה ולעבור בכל המקומות שהוא יכול להיות בהם, הסלים כבדים אבל אני גורילה מאז הכושר ומאז שהצורך בו הולך וגדל.
ואז ראיתי אותו בזוית העין, חמישים מטר ממני, בכוון השני, הולך ומתרחק, והתחלתי לרעוד והמשכתי הלאה עוד מאה מטרים עד שעצרתי ואמרתי לעצמי שזה לא יכול להמשך ככה, שאני חייבת לדבר איתו.
הסתובבתי וזיהיתי אותו בקהל העצום הזה של השוק בערב חג, ראיתי לאיזו חנות הוא נכנס ודפקתי את הרייס של הלייף, בטח היה משעשע מאד למי שהסתכל מהצד.

מי שלא ביישן לא יכול להבין את זה, שאתה לא שולט בגוף שלך, בידיים ובקול הרועד, בלחיים ובאוזניים הבוערות, זו מצוקה נוראית, אבל ספרתי עד עשר, נשמתי עמוק ואמרתי על החיים ועל המוות.
נכנסתי לחנות, לקחתי משהו שאני ממש לא צריכה ונעמדתי מאחוריו, הוא בדיוק שילם.
חייכתי אליו ואמרתי היי, הוא נעשה רציני וההבעה שלו נעשתה מתנשאת, ענה באדישות.
למקרה שהוא כביכול לא מזהה וכדי להמשיך את השיחה אמרתי "אתה אבא של XXX נכון?" וציינתי את השם של הכלב שלו.
הוא ענה שכן ויצא, וכך נשארתי עם פריט שאני לא זקוקה לו ועם אכזבה גדולה.

אולי הוא סתם מנייאק, אולי הוא מאלה שאוהבים רק לרדוף, אולי גם הוא ביישן וגם הוא נלחץ וברח.
בכל מקרה הוא שחרר אותי ואני שחררתי אותו ואני יכולה להמשיך הלאה לדייטים נטולי ציפיות ואולי מלאי הפתעות.
אני בסדר,
מפתיע.

התעוררתי עצובה.
אולי זה בסדר, לא צריך כל היום להיות בהתלהבות ואנרגיות והחלטות אופטימיות.
אני מבולבלת ומותשת,
נותנת הרבה יותר מדי ומקבלת מעט מדי.
בעיקר לא יודעת לשים גבולות.

בבדס"מ זה הרבה יותר פשוט, לומר את הגבולות שלי,
את מילת הבטחון,
גם אם מישהו חצה אותם, אני יודעת מיד לשים את האצבע.
בעולם האמיתי יש לי הצתה מאוחרת ואני נופלת ורק אז שמה לב שהגזמתי,
שהגזימו לי.

עברתי על דברים שכתבתי בשנים קודמות, מסתבר שפעם שנאתי את יום כיפור.
ישנם דברים שמשתנים כל הזמן ויש דברים שחוזרים על עצמם שוב ושוב.

יש נקודה אחת שמציקה לי כבר כמה שנים והיא צצה די באופן קבוע, משהו לא אותנטי, מתחנחן, מנסה להצחיק, לא טבעי.
זה משהו שנראה לי צץ אחרי הגירושים, תמיד היו הגאווה והקללה שלי, התכונות האלה, הבוטות, גישת כולם-על-הזין-שלי, המעצבנת, זו שעושה המון רעש,
אבל זה הרגיש נכון.
כנראה שהפחד שיעזבו אותי אם אני לא אהיה נחמדה, גבר על הכל.
אפשר לומר בודאות היום שהניסוי הזה לא עבד, עזבו אותי בכל זאת והפכתי להיות מישהי שאני לא מעריכה.
אז מעכשיו אני עושה רק מה שבא לי ומי שיש לו בעיות,
יש לו בעיות.

אני רוצה גם להפסיק עם כל הסיסמאות והקלישאות,
פשוט,
להיות.

לשנה הבאה יש לי ארבע משימות נוספות,
וכפי שחברה אמרה לי- "השנה אני לא מאחלת לך לו יהי, כי השנה פשוט יהי!".
עד ראש השנה הבא אני כבר אהיה עמוק בעסק שלי,
אני כבר אהיה כוסית על שממשיכה שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר,
יהיה לי רישיון נהיגה,
וכמובן בויפרנד שופע באהבה.
פאק איט,
שבוע הבא מגיע הבויפרנד,
לא נותנת להורס ההוא לברוח שוב.