רומא לא נבנתה ביום אחד

קמתי הבוקר בתחושה שהולך להיות יום מיוחד.
נלחמתי באינסטינקט של לצאת לטיול פיפי עם טרנינג, לבשתי כולי לבן, התאפרתי ויצאתי בחגיגיות.
ואז,
סוף סוף קרה הנס ושוב נתקלתי בהורס ההוא.
דיברנו כמובן על הכלבים שלנו אבל היה איתו חבר וזה מישהו שתמיד מתחיל איתי ורציתי להמנע מהעניין אז אמרתי להם שנה טובה וכבר תכננתי ללכת והוא שוב מצא שאלה לשאול אותי ושוב אבל בסוף ברחתי.
אחר כך נתקלנו בו שוב, הוא חצה אותנו והסתכל, רק חייכתי, יכולתי להגיד לו שיחכה אבל כרגיל התנקנקתי.
מה שכן,
נמאס לי לייסר את עצמי ואני יודעת שכשאני מכריחה את עצמי הכל יוצא עקום אז אני מפחדת לכפות את זה, אני פשוט מרגישה שבסוף זה יקרה.

למרות זאת, החלטתי שאני צריכה השנה גם ללמוד לפזר את הביצים בכמה סלים ולא לבנות סביבו תהילה וגבורה שתתרסק ותשאיר אותי נטולה.
קבעתי עם מישהו מהג'יי דייט שנפגש שבוע הבא ואז הרמתי טלפון למישהו ששלח לי את המספר שלו ונראה ממש טוב בתמונות.
הבחור בעל מבטא רומני כבד, מה שאומר שאמא שלי תוציא עליי חוזה אם היא רק תשמע על העניין, ואז בלי בושה הוא אומר לי שלא ציינתי את המשקל שלי ואי אפשר להמשיך את השיחה אם אני לא אומר אותו.
עוד הייתי נחמדה ולא ניתקתי את הטלפון אלא עניתי שזה לא ענינו של אף אחד. הוא שאל אם לפחות אני יכולה לתאר את מבנה הגוף שלי כי בתמונה רואים רק חלק עליון.
כבר לא יכולתי, אמרתי לו שאני ממש ממש ממש ממש שמנה ושהשיחה הזו הסתיימה ושתהיה לו שנה טובה ורק אז ניתקתי.
הסתכלתי על הטלפון ויצא לי בקול רם- איזה חצוף!
ואיך ששמעתי את הקול שלי רק שועשעתי עוד יותר והתחלתי לצחוק.

אני מרגישה שאני בדרך הנכונה.

היום לפני כמעט שבעים שנה, סבתא שלי עמדה על הגבול בין פולין ורוסיה וחיכתה להורים שלה שיצטרפו אליה.
הם היו אנשים מאד דתיים וסירבו לצאת ביום כיפור, למרות שהנאצים היו ממש מרחק יריקה, אמרו שיהיה בסדר ושהם יפגשו אותם ממש בצאת החג.
אף אחד לא יודע מה באמת קרה שם, יש סיפורים שאומרים שברגע שהיהודים הבינו שאבוד להם הם התכנסו בבית הכנסת והציתו את עצמם, יש שאומרים שהנאצים כינסו את כל יהודי העיירה בבית הכנסת ושרפו אותם.
אם זה או זה נכון, לא נדע לעולם, אבל סבתא שלי ראתה את בית הכנסת עולה באש וידעה שהיא לא תראה יותר את ההורים שלה.

היא היתה אמא נוראית, ואשה קשה ורעה, ויש אנשים שעברו מה שהיא עברה ולא הפכו לכאלה, אבל אני לא חושבת שמישהו יכול להעיז ולשפוט.
אמא שלי תמיד הלכה איתה לבית הכנסת ביום הכיפורים והשנה זו מסיבת השחרור של אמא שלי, היא חוגגת את השנה הראשונה בלעדיה בלא לצום ולא ללכת לבית כנסת.
אבל היא היתה סבתא טובה, ואני מי שאני הרבה בזכותה, ואין יותר אנשים שיספרו את הסיפור הזה ויזכרו.
אני חושבת על רואנדה, על כל מיני מקומות בעולם שדברים כאלה ממשיכים לקרות והעולם שותק ונראה לי שהדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לכתוב, ללכת לבית כנסת בשביל לזכור, ולנסות לשמוח בחלקי, לעשות את המיטב שאפשר, בסופו של דבר יש לי את הכלים.

אז כל מה שאני צריכה לעשות זה להכנס לאחד מבתי הכנסת בשכונה, כל חמישים מטר בערך יש כזה, אבל אני בחרדות איומות, אין לי מושג למה, אולי כי מעולם לא נכנסתי לבית כנסת לבד.
אבל השנה אני מפסיקה לפחד, מהמון דברים, וזה יהיה הצעד הראשון.

סוף סוף היה לי יום נפלא,
שום דבר מיוחד, סתם יום רגיל,
אבל נפלא.

היתה אחלה עבודה,
החלטתי לשים זין על הרגשי של כל הגברים שסביבי ופירגנתי לבוס שלי מתכון,
לשם שינוי הוא לא הסתיר את ההתלהבות שלו כדי לא לפגוע ברגשות שלהם ורץ לקטוף רוזמרין, ללא בושה ורגשות אשם, יצא פיצוץ.

קישקשתי שעה בטלפון עם חברה מפרגנת שמנתה את כל מעלותיי והשביעה אותי לא לתת לאף אחד, בייחוד לא', לגרום לי להרגיש רע עם מי שאני ואיך שאני פועלת.
ושאף אחד לא יעיז להשכיח ממני כמה שאני יפה וסקסית ונשית ואיך אני מרטיטה גברים.
זה כבר היה מוגזם אז אמרתי לה שתרגיע, שמזמן כבר לא הרטטתי אף אחד.
"מפגרת אחת, מה עם המקעקע שרייר עליך שעות, מרח קעקוע של חצי שעה על שלוש שעות? רציתי כל הזמן להביא לו טישו..."
וואלה?
"נראה לך שכל אחד מקבל מסז' לפני ואחרי קעקוע?"
מה- לא?
"זהו, שממש ממש לא"
וואלה...
"אשכרה אוטיסטית את, חסרת כל מודעות עצמית, תתחילי להנות מעצמך כבר".

כן, גירל פאוור זה די קלישאה, אבל זה עובד,
בייחוד שאחרי זה הלכתי לשוק ושרו לי hey sexy lady...
ואז עוד קצת גירל פאוואר כשהגרושה המסתדרת התקשרה להגיד שקיבלנו הזמנה לפגישת מחזור של היסודי והעלנו זכרונות מלפני 25 שנה.
איך כלום לא השתנה, היא עדיין מלכת הכיתה, אני עדיין הווירדו שלא מבינה מה קורה סביבה, אמא שלי עדיין אומרת שהיא לא מבינה איך מכוערת כמוה מסובבת גברים ויפה כמוני כזאת אוטיסטית,
זה עדיין כואב, רק שעכשיו זה גם מצחיק.

ובכל זאת, יום נפלא.

הודעתי לא' שאני לוקחת את החופש שהייתי אמורה כבר לקחת מזמן,
אחרי כמה נסיונות שכנוע כושלים הוא הבין שזה לא נתון למשא ומתן ואמר שהוא כאן ומחכה שאחזור, כשיתאים לי.

אני מרגישה כאילו ירדו לי מהצוואר שמונים קילו.

עברתי על הפוסטים של השנים האחרונות, לנסות למצוא את נקודות המעבר הללו, ממש לקראת שקורה משהו גדול/חדש וכיו"ב, לראות איך התמודדתי, אם זה פשוט קרה, אם עשיתי משהו.
בתכלס היו הרבה נפילות, רווחים ופתאום התלהבות, את הדברים החשובים לא טרחתי כנראה לכתוב.

אתמול הייתי לקראת, ממש לקראת תזוזה וראיתי במו עיני איך אני שמה לעצמי ברקסים – U SNOOZE- U LOOSE – כנראה נאמר עליי.
מה כבר יכול להיות? שאני אגלה שאני צודקת? שאני אגלה שאני טועה ויש הפתעות טובות?
אני כל כך כועסת ומאוכזבת מעצמי לאחרונה.

ברור לי שזו אני ורק אני, אין לי את מי להאשים, מגיעה לי וואחד סטירה מצלצלת.
העניין הוא שכבר שנים אני חוטפת אותן, פיזית ונפשית,
ואני לא לומדת,
פשוט לא לומדת.


הפסקתי לצאת למקום העבודה שלי,
לא עושה לי טוב חוסר ההפרדה בין בילויים לעסקים,
אני לא מסתדרת עם האנשים,
לא שאני רבה, אני פשוט לא אני,
לא טבעית וזה עושה לי רע.
השבוע עושים שם מסיבה למישהי וא' מנסה לשכנע אותי לבוא.
הוא טוען ששום אסון לא יקרה אם אני אחשוף את עצמי,
שלהפך, אולי דברים טובים יקרו ושיפתיעו אותי.
אני מרגישה שלא רואים אותי, שכבר החליטו לגבי כל מיני דברים שלא קשורים אליי,
שזה אבוד.


בחג קיבלנו מתנות, כל הבנות קיבלו תכשיטים.
לא יכולתי להגיע להרמת הכוסית אז לא ידעתי מי קיבלה מה, אמרו לי שהם קנו שלושה סוגים שונים וכל כמה בנות קיבלו את אותו התכשיט.
את שלי קיבלתי רק אחרי החג, תכשיט מדהים, בול אני, ממש קלטו אותי ורציתי לדעת מי עוד קיבלה כזה, חשבתי שאולי זה יהיה איזה סימן למי הם חושבים שאני דומה, איזה טיפוס אני בעיניהם, אולי זה יקל עליי בצורה כלשהי, לדעת את מפת ההתנהלות שלהם.
זוגתו של הבוס שלי קפצה לבקר אתמול וראתה את התכשיט עליי, היא זרחה, אמרה שזה בול כמו שהיא דמיינה את זה עליי, מסתבר שהיא בחרה.
שאלתי אותה מי עוד קיבלה כזה והיא ענתה שאת זה היא בחרה רק בשבילי, שאין לאף אחת כזה ושאני אבוא איתו למסיבה כי כולם מתים לראות מה קיבלתי.
היא בלבלה אותי לגמרי, לא הבנתי למה רק אני קיבלתי תכשיט שונה והיא צחקה ואמרה שאני זו אני ושאני שונה אז מגיע לי תכשיט מיוחד.

רוב הסיכויים שהכל בראש שלי,
שאני חתיכת ברקס גדול שיורה לעצמו ברגל שוב ושוב,
שאם אני רק אנשום עמוק,
אשמח בחלקי ואפסיק לזיין את השכל,
לעצמי, לכולם,
יהיה לי הרבה יותר קל.
אם רק הייתי יודעת לעשות את זה.

פעם היה לי בלוג מוזיקלי,
כל פוסט היה מלווה בשיר רלוונטי,
שכחתי מזה לגמרי.
אם הייתי פוגשת היום מישהו כזה...
בעצם אני אפגוש מישהו כזה,
ואני אשיר לו את השיר החמוד הזה.


if i told you things i did before
told you how i used to be
would you go along with someone like me
if you knew my story word for word
handled all of my history
would you go along with someone like me

i did before and had my share
it didn't lead nowhere
i would go along with someone like you
it doesn't matter what you did
who you were hanging with
we could stick around and see this night through

and we don't care about the young folks
talkin' bout the young style
and we don't care about the old folks
talkin' 'bout the old style too
and we don't care about our own folks
talkin' 'bout our own stuff
all we care about is talking
talking only me and you

usually when things has gone this far
people tend to disappear
no one would surprise me unless you do

i can tell there's something goin' on
hours seem to disappear
everyone is leaving i'm still with you

it doesn't matter what we do
where we are going to
we can stick around and see this night through

and we don't care about the young folks
talkin' bout the young style
and we don't care about the old folks
talkin' 'bout the old style too
and we don't care about our own folks
talkin' 'bout our own stuff
all we care about is talking
talking only me and you

and we don't care about the young folks
talkin' bout the young style
and we don't care about the old folks
talkin' 'bout the old style too
and we don't care about our own folks
talkin' 'bout our own stuff
all we care about is talking
talking only me and you

talking only me and you

talking only me and you
talking only me and you


Young Folks - Peter Bjorn And John

משהו עומד להתפרץ,
כי אני גועשת ומבעבעת ועוד שניה עולה על גדותי.

ואני לא יודעת מה לעשות ואיך לשחרר את זה ברוגע,
כי אני זו אני זו אני ורוב הסיכויים שזה יהיה דרמטי,
מאד.

אוף.

ואני לא בטוחה שאם סתם יהיה לי איזה זיון סוער זה מה שיספק,
יש לי צורך להיות מוקפת ועטופה בסליזיות מכל עבר,
אבל לא סליזיות של פיק אפ בר,
לא של איזה דנג'ן,
אולי אני פשוט צריכה שכולם סביבי יהיו עם אותן אנרגיות.

נזכרתי בילדון שעבד איתי עד לפני שנה,
שהוא היה מזיל ריר בכל פעם שהייתי מגיעה עם מגפי השפיץ שלי ואיך היה לנו כיף שיכולתי לומר לו שהוא היה מת שאני אדרוך לו על הביצים ומשם יכולנו לעבור לפוליטיקה וכל מה שרק אפשר,
פשוט כי יכולתי להיות טבעית.

א' אומר שכשהייתי שיכורה קיללתי כמו איזו ערסית,
כנראה שאני גם ערסית,
יש המון צדדים שהוא לא מכיר בי ולא רק שאני לא יכולה לחשוף אותם בפניו,
אני מרגישה שהוא מבטל אותם בי.
אני שוב צריכה ספייס ממנו והוא שוב לא נותן אותו,
או שנותן בזמן הלא נכון.

הביטוי הזה,
ילד-טוב-ירושלים,
הוא כל כך נכון,
כמה שהם מנסים להיות שונים,
הבסיס כל כך שמרן, וסגפן ושיפוטי,
כמעט קתולים הירושלמים האלה.
ואני אוהבת את העיר הזו אבל האנשים בה לא טובים לי עכשיו.
אבל לחזור למקום שממנו באתי,
עושה לי רע יותר מהכל.

שהחצ'קון הזה יתפוצץ כבר.

ממש לא התכוונתי להתחיל את השנה החדשה ככה ואיכשהו זה קרה.
אני לא אדם שנוטה להתחרט על דברים אבל הייתי מוותרת על אתמול בלילה ממש בכיף.

היה דווקא פוטנציאל לערב מעולה,
היו חתיכים ועוד כאלה שאני לא מכירה,
והיו המון חברים טובים שלי שהקיפו אותי באהבה,
והיו אנשים מהעבר שלא ראיתי כבר שנים ושמחתי לראות,
והכל היה יכול להפוך לערב מושלם.

אבל אני שתיתי,
ועירבבתי,
ובילבלתי בין וודקה למים,
ובקיצור הגזמתי יותר מאי פעם.
את רוב הערב אני לא זוכרת כמעט,
אני רק זוכרת שהתיישב לידי איזה חמוד אמיתי והתחלנו לקשקש ואז הוא אמר שהוא הולך והסתכל עליי לתגובה כנראה אבל אני הייתי עסוקה בלנסות לעשות פוקוס ולראות רק אותו בלי הכפילים שלו.
ואז השרמוטה של העבודה קפצה עליו שהיא באה איתו הביתה וכך זה נגמר.

א' אמר שהיא מנסה להשכיב אותו כבר שבוע ולא הולך לה,
כנראה שהפעם היא הרוויחה בזכותי.
את כל השיחה הזו ניהלנו תוך כדי שהוא גורר אותי לאמבטיה וצועק לי ש"עוד קצת מגיעים".
אחר כך ביליתי שלוש שעות בריצות בין השרותים למיטה של א',
הרגשתי שאני מקיאה כבר את כיס המרה מרוב שהיה לי מר ולא היה מה להוציא.
מדי פעם איבדתי את ההכרה וא' חזר לבדוק אותי,
אני זוכרת אותו מדבר אליי ומרגיע אותי ומלטף אותי ונותן לי נשיקות קטנות כאלה על המצח כמו שאמהות עושות.

ואז התפרצה לחדר חברה שלי ואמרה לי לקום ושהולכים ושהיא בשוק שאני שיכורה כי היא חשבה שהברזתי ועוד כל מיני דברים שפשוט הכאיבו לי באוזניים,
והיה לי כל כך רע,
עדיין כל כך רע לי.

בקיצור,
המסקנות הן שאני חייבת להפסיק לשתות,
וכרגיל,
רוב הנשים סתם זונות.

כבר כמה ימים שאני רוצה לומר משהו, ואני לא יודעת מה באמת.
הכל התחיל כשהגעתי איזה בוקר לעבודה ומישהו מהעובדים אמר שהשבוע היה אחד הימים המאושרים בחייו.
ניסיתי לשחזר את הימים בחיי והיום האחרון שיכולתי להגדיר ככזה היה לפני שנתיים, וזה מטריד אותי.
אני מריצה את היום ההוא בראש הלוך ושוב כדי להבין מה נתקע בנקודה ההיא.

זה היה יומיים אחרי שחזרתי מתאילנד, כולי נרגשת מהחוויות ומהתובנות, קרועה מגעגועים לאנשים שלי.
נסיעה דרומה, אני בכיסוי עיניים, יודעת שמגיעים לבית החדש, שכולם יהיו שם, דלת הרכב נפתחת, נכנס ריח מוכר, צחקוק אהוב, מלטפת לי את השיער, ממשיכים לנסוע.
מגיעים לבית החדש, מדרגות, מחזיקים אותי, המון שפתיים מנשקות אותי, הכל מוכר אבל לא מוכר, אני צריכה לזהות ריחות וקולות, משכיבים אותי על ספה, כולם סביבי, מלטפים, מחבקים, שיחות בנות כיפיות כאלה.
אני מתחילה לזייף ומנסה לגנוב הצצות דרך כיסוי העיניים, בסוף מורידים לי ושוב הכל חדש ומרגש, והריח הזה באויר, האור הזה של הסתיו, הים מבעד לחלון, וכל היום כיף פשוט ונטול גבהים ונטול נפילות, שלווה ואיזון, למרות הסיטואציה שתראה הכי-לא כזאת, לונילים.

היום ההוא הוביל לתקופה מרגשת שנמשכה עד סוף החגים, ואז הגיעה התקופה שחיכיתי לה יותר מהכל, כך חשבתי, שקריירה, שיגרה, יומיומיות ידועה מראש, כל אלה יביאו לי את השלווה ובסופו של דבר את האהבה, לא עלה על דעתי שזה יוביל לאחת הנפילות הכי גדולות שלי.


אני נזכרת בשיחה עם הפסיכולוג לפני כמה שנים, ממש לקראת סיום התואר, אמרתי לו שאני מסתובבת בתחושה שמשהו גדול עומד לקרות, הרבה מעבר לסיום הלימודים.
באמת קרה משהו, נפילה מאד גדולה, שהובילה לעלייה ענקית, היה שווה את זה, לחלוטין.
ועכשיו אני שוב נתקפת בתחושה ההיא, שמשהו גדול עומד לקרות, רק שהפעם אני כבר אחרי הנפילה ואני ערוכה ומוכנה להיי הגדול.
כי אם יש משהו שלמדתי מהשנתיים האחרונות, זה שאני לא בנויה לשיגרה הזו, לשמונה עד ארבע, לכרוניקה הידועה מהראש, אני זקוקה ללא נודע, לשעות-לא שעות, לריגושים, לימים מלאי הפתעות.
כנראה שאיזון רוחני ומספק זה לא הקטע שלי, בדקתי,
מיציתי.


ישבנו אתמול על הבר, כל אחד והסרט שלו, הזויים, שיכורים בלי אלכוהול, אולי מהמחלה, מהחיים.
איכשהו השיחה הובילה לתכשיטים ועל כך שהפסקתי לענוד אותם בשנתיים האחרונות בגלל העבודה. חברה שלי סיפרה שיש לה טבעת מדהימה שהיא הביאה מסיציליה לפני כמה שנים אבל היא כל כך קטנה שאף אחד לא יכול לענוד אותה.
היא נתנה לי למדוד טבעת שלה, אמרה שיש לי אצבעות מאד דקות, אף פעם לא ראיתי את זה, והטבעת באמת היתה גדולה עליי. היא אמרה שהיא תביא לי את ההיא, שאולי מצאנו סוף סוף את זו שתתאים לה, הנה מגיע סיפור סינדרלה שלי, הכל מכוון לשם.

אני מזכירה לא' את הטבעות שענדתי פעם, שכולם אמרו לי שהן מביאות מזל רע כי הן שייכות לעבר, שאני צריכה להפטר מהן, ובעיני הן היו כל כך יפות.
א' שואל מתי הפסקתי לענוד אותן ואני נזכרת שזה היה אחרי שמישהי שרקדה איתי העירה לי כמה פעמים, היא היתה דתיה וממש לקחה את הטבעות ההן באופן קשה.
הוא עשה חישוב זריז בראש, זו היתה תקופה שהוא עבד במקום אחר, קרוב לסטודיו והייתי באה אליו אחרי השיעורים.
ואז אמר – "כפרה, הפסקתי לעבוד שם לפני שנתיים, את חייבת לחזור לטבעות האלה, שכולם ילכו להזדיין עם המזל הרע שלהם, אם את צריכה סימן, זה הסימן!".

אולי זה מה שאני אומרת.

בשיחה הקשה שהיתה לי עם א' הוא אמר שהוא צריך להגיד לי כמה דברים שאני לא רוצה לשמוע.
הוא אמר שמשהו תקוע אצלי, שהוא לא יודע להגדיר את זה ולשים על זה את האצבע, שהוא היה נותן הכל כדי לגלות את זה כי אז הוא היה יכול לפתור את הבעיה אבל משהו תקוע ואני לא משחררת ובגלל זה הדברים לא זורמים וכל כך קשים.
הוא אמר שמוציא אותו מדעתו שאני האדם הכי חכם שהוא מכיר, שאני גאון בעיניו ודווקא בגלל זה אני כל כך מטומטמת, כי אני מפספסת. שאני יותר מדי מודעת ולא נותנת לעצמי להיות מופתעת, שאני סופגת כל כך הרבה אינפורמציה שהחיים לא חודרים אליי.
לא היה טעם להתווכח על הדברים כי ברור לי שהוא צודק, מצד שני גם לי לא היו תשובות.

בתכנון המקורי של השיחה ההיא התכוונתי לקחת ממנו שבועיים חופש, כי אני מרגישה שהוא חונק אותי ואני הולכת לאיבוד בחיים שלו במקום לחיות את החיים שלי.
לקחתי לי שלושה ימים חופש והייתי מאושרת ואז המצפון התחיל להעיק, שקשה לו, שהוא צריך אותי, שזה סתם ייגרר לכעס ותסכול מצידו, שאני מספיק חזקה ושאפשר להתקשר אליו.
ההקלה בקול שלו שאגה ממש, אפשר היה להרגיש את הנשימות שלו ואת ההתרגשות כשהוא שאל אם הוא יכול להביא לי מרק עוף או משהו.
בערב הוא הגיע ואמר שבא לו לצאת, אז יצאנו ולאט לאט הרגשתי שאני חוזרת להתקמטות שלי לידו, כמו מלפני ארבעה ימים.
לא נהניתי מהבילוי הזה והקול שלו שקלט אותי וניסה לגרום לי להרגיש יותר טוב לחש לי- "חשבתי שאני לא אשמע ממך שבועיים..."
ולא היה לי מה לומר, הצטערתי שלא הקפדתי על השבועיים האלה.

בבוקר קמתי עם חום, (שוב), ולמרות זאת הלכתי לעבודה.
הכל היה מוזר היום, האור והצבעים של העולם, אני הייתי מוזרה לי.
לא חשבתי על זה, הדברים יצאו מהפה שלי, הסתכלתי על הבוס שלי ושאלתי אם גם לו כל כך מוזר היום.
אחרי שהוא לא הצליח להבין על מה אני מדברת הוא שם לי יד על המצח ושאל אם אני בטוחה שאני רוצה לעבוד היום במצבי.
אמרתי לו שמצבי מצוין.
כל היום מלמלתי לעצמי שהכל נורא מוזר ואת כולם זה נורא הצחיק אבל הרגשתי מנותקת, כאילו אני רואה את הכל דרך משקפת ולא איתם באותו החדר, אז לא הפריע לי.

קראתי היום כמה מאמרים רוחניים כאלה על להיות נאמן לעצמך ולא לאחרים, על להיות אמיתי, בהווה, לא לראות את הדימוי המעוות שאנחנו רואים במראה.
ואז קראתי פוסט של מישהו שאני מאד מחזיקה מהאינטליגנציה שלו והוא כתב את הפוסט הכי מטומטם בעולם, פוסט שלם על כמה שהוא שונא איזה פוליטיקאי כשכל מה שהוא בעצם אומר, (האמת שזה נוכח ברוב הפוסטים שלו), זה שהוא שונא נשים. לדעתי, זה לא עולה אפילו על דעתו.
ואז הבנתי מה קורה, מה אני עושה, מה תקוע.

כי כשאני כועסת, אני מרגישה חיות עצומה ושחרור עצום עוד יותר וזה מה שאני לא משחררת, כעס של שנים על גבי שנים, שבע שנים של כעס, שבע שנים שאני אוכלת אותי ומנסה להיות נחמדה וטובה ושגברים לא ישנאו אותי ויעזבו אותי,
וכמעט הרגתי אותי בגלל זה.

אולי כשכל הכעס יגמר אני אהיה רגועה ומאושרת ומשוחררת אבל כרגע טוב לי ככה ונמאס לי לרצות את כולם ולדכא את עצמי ואולי כשאני אפסיק לפחד כל כך אני אפסיק לנתח ואני אתן לחיים לחדור אליי, אבל כנראה שא' יפסיד די הרבה מהעניין ולא ממש אכפת לי.
לא אכפת לי יותר מה אף אחד אומר, או חושב, כולם על הזין שלי וטוב לי ככה.


אמא שלה התקשרה להודיע לי על האזכרה בשבוע הבא.
לא מתאים לי, כל פעם אני נופלת כל כך עמוק אחרי זה, אבל אני לא רוצה לפגוע באמא שלה.
ופתאום חלפה בי המחשבה הזו- יא חתיכת כלבה, אני נלחמת על החיים שלי בציפורניים ואת ויתרת על הכל, שוכבת לך בסבבה מוקפת פרחים עצים וציפורים ואני צריכה ללכת אליך וליפול אחר כך?
רצית למות? לכי על זה! אני ממשיכה לחיות ואני לא עוצרת יותר בשבילך או בשביל אף אחד אחר.

כן, בהחלט עושה לי טוב לכעוס.

עם החום והחלושעס החלטתי שימות העולם, אני יוצאת!
עשינו ערב בנות והכנתי את עצמי מראש שאני לא הולכת לחפש את ההורס, הוא יבוא אליי כשיגיע הזמן,
ואני אהנה מהערב עצמו.

המקום הראשון היה קצת אנמי אבל המקום השני היה סבבה והיה ברמן חתיך ופלירטטנו כל הערב, גיליתי שזורם לי מאד כשאני לא בחברת ידידים בנים.
היה באמת ערב מגניב והחלטנו לפרוש בשיא ולסיים מוקדם.
תוך כדי שאנחנו נפרדות בחיבוק, הוא עבר עם הכלבים שלו וחייך.
היתה איתו מישהי אבל החברות אמרו שהיה ביניהם מרחק פיזי סביר ושלא נראה שקורה שם משהו.

לא הזיז לי,
העיקר שאני הזמנתי והוא בא.
ימים טובים באים, I'M TELLING YOU!