רומא לא נבנתה ביום אחד

כל הכעס הזה שיוצא ממני בזמן האחרון מבלבל מאד מצד אחד,
מצד שני משהו מתנקה אצלי והדברים נעשים קצת יותר ברורים.

אתמול היתה לי ולא' שיחה קשה שכמעט והובילה לסיום היחסים אבל הוא נלחץ והרבה אמת וכנות יצאו ממנו, עד כמה הוא אוהב, כמה הוא מעריך, כמה הוא לא יכול בלעדיי, כמה חשוב שנמצא פתרון.
זה הפך למשהו טוב באמת שבסופו של דבר עדיין הרשיתי לעצמי לקחת את הזמן שלי לעצמי ולא לוותר לו, אני צריכה קצת זמן עכשיו.

אמנם הייתי אחרי מקלחת אבל לקראת מחלה שיצאה היום ואחרי ארבעה לילות חסרי שינה וסתם לבשתי איזה סמרטוט, לא בדיוק בהרגשה סקסית במיוחד.
ישבנו בבית קפה כשלפתע הופיע הבחור הכי הורס שראיתי מזה שנים, והופיעו לי דפיקות לב שלא קרו כבר הרבה שנים.
הכלבים שלו ניגשו לג'ינג'ית שלי והתחלנו לדבר קצת, הוא סתם עמד ברחוב, עישן סיגריה והמשיך להסתכל עליי, אבל הייתי עם א' ולא היה ברור כנראה מה הקשר ביננו, בסוף הוא הלך.
א' שאל מה אני חושבת עליו ושאלתי למה, הוא אמר שלדעתו זה אחד הגברים הכי יפים שהוא ראה ומוזר לו שלא התלהבתי.
פתאום הבנתי עד כמה אני לא מצליחה להראות וגם עד כמה הוא לא קולט אותי לפעמים ושזה תלוי אך ורק בי, אני לא יכולה לחכות לחיזוקים ממנו.
הוא היה מרוצה שסוף סוף אני מתלהבת מגבר שגם לטעמו ואני הייתי מרוצה שיש לי בשכונה אחד כזה וסוף סוף משהו חדש לחכות ולהתרגש ממנו.
אולי הגיע הזמן שאני אתחיל לבלות בבארים של השכונה, ובלי א'.

אני חולה וחלושעס אבל ממש טוב לי עם עצמי עכשיו,
ונוצרים לי פסים קטנים עם פוטנציאל של קוביות שריריות בבטן.

ראיתי בפעם המיליון את ארבע חתונות ולוויה ואז נכנסתי לכאן וראיתי איזו ברכה לזהו וזאתי המתחתנים, שזה היה היסטרי בעיני.
יש כל כך הרבה פוסטים כאלה שאני כבר לא זוכרת מי זה מי ואני כבר כל כך לא מעורה שזה היה אידאלי מבחינתי, זהו וזאתי, מה זה משנה הרי? עוד זוג מאושר נולד.

אולי אני צריכה לפרסם לעצמי פוסט חגיגי לרגל אי נישואי, או בסוף ספטמבר לחגוג לעצמי את יום הגירושין השביעי? (צריך לדון בעניין עם הזיקית, שתהיה המפקדת שלי ותפרסם לי גם פוסט).

נראה לי שפשוט בכל פעם שאני חוזרת לעבודה אני מרגישה שאני נעלמת ומציף אותי צורך עז בצומי.
בכל אופן, יום כיפור מתקרב ותמיד יש לי פוסטים דרמטיים עם החלטות דרמטיות אז הלכתי אחורה ובדקתי מה קורה-מה קרה.
האמת, סחתיין עליי, די הגשמתי את כל מה שאיחלתי לי.
שנה שעברה גיליתי שאני בבעיה חמורה ושאני צריכה לטפל בה ולהפתעתי הרבה היא טופלה.

אז אני אשמור קצת ליום כיפור אבל מה שכן, אני חייבת לעצמי הבטחה אחת לשנה הבאה שכרגע פשוט יעשה לי מאד טוב רק לראות אותה כתובה.
בראש השנה הבא אני כבר לא אעבוד יותר בשביל אף אחד, רק בשבילי!
אתם עדים.

אני חושבת שאם אנשים מסויימים, שלדעתי מגיע להם, היו מתאהבים עכשיו – הייתי הכי מפרגנת בעולם.
אני יכולה לחשוב לפחות על שלושה אנשים כאלה בחיים שלי, שהייתי טסה מאושר אם הם היו מתקשרים להגיד שהם הכירו מישהו.

אבל כל אלה שכל החיים היו ברצף, זוגיות אחרי השנייה, לא מבינים את המשמעות של לבד, של בדידות, אלה פשוט מרתיחים אותי, איך שהם "מסתדרים" תוך דקה ועוד מעיזים לקטר על כל מיני שטויות.
וזה בכלל לא משנה כמה אני אוהבת את האנשים האלה, כרגע אני שונאת אותם.



אני לא יכולה לסבול את העיר הזו יותר.
מצאתי אתמול סוף סוף חצאית אדומה כמו זו שאני חולמת עליה כבר שנתיים, קמתי בבוקר עם צוואר תפוס ועדיין התעקשתי שכלום לא יהרוס לי את היום הזה ואז, כמה מטרים מהבית איזו דוס טינופת קרא לי שיקסע ופריצע וכל מיני טינופות כאלה.
בחדר כושר הרגשתי את השרירים שלי מתחממים, על סף התפוצצות, רציתי כל כך להיות חזקה, אולי אני צריכה ללמוד קרב מגע או משהו כזה,
הייתי מולקת כמה ראשים בכיף.



בעבודה ניגשה אליי מישהי בביישנות ושאלה אם במקרה ראיתי אתמול "כוכב נולד". היא הסתכלה עליי במבט מפוחד וחושש מהתגובה שלי, חשבה שאני פלצנית כמו א' ששומע רק מוזיקה מוזרה-איכותית- מגניבה. האושר בעיניה כשאמרתי לה שהעובדה שבועז זכה היא אחד הדברים הכי טובים שקרו לי לאחרונה, היה שווה את הכל.
בועז החזיר לי את התקווה של האנדרדוג, לא בגלל האמא החולה או העדתיות החמימה, בגלל איך שהוא הלך לאיבוד ליד דייויד ברוזה.
הכריזמה של ברוזה, ככל שהוא ניסה להתכווץ בשביל בועז, עדיין השתלטה על הבמה והוא אבד שם ואפילו קול הפעמונים שלו הלך לאיבוד.
אבל כמעט חצי מיליון איש החליטו שדווקא זה שאין לו את השואו,
אם ניתן לו קצת זמן הוא יוכל להצמיח,
וגם אם הוא לא יצמיח זה בסדר, כי לפעמים לא צריך להראות גדול מהחיים,
לפעמים הרבה יותר חשוב להיות כזה מבפנים,
וכל כך שמחתי שעוד אנשים ראו את זה,
החזיר לי את האמונה קצת.

יצאנו לדפוק את הראש, כי הוא ידע שזה מה שאני צריכה,
לא באמת כי בא לו,
ואני כי ככה הייתי צריכה.
והיו שיחות שנגעו-לא נגעו,
חגגנו את העובדה שאנחנו חברים כבר חמש שנים,
ועוד שטויות,
ופתאום היה דיסקו.
והוא אמר שתמיד יש לו אהבה כי זה מה שהוא מזמין,
ואחרי שלוש כוסות שמפניה וארבעה צ'ייסרים,
אמרתי לו שלא יעיז לומר את המשפט הזה שוב,
בחיים.

כי אני הזמנתי מזמן,
הרבה לפניו,
אבל יש לו מזל,
הוא לא לקח את זה בחשבון.
ולי יש דיסקו,
זו הנחמה שלי והדיג'יי ואלוהים והגורל,
כולם התחשבו בי הלילה,
אמרו שגדול עליהם למצוא גבר ראוי בירושלים,
לפחות יהיה דיסקו.

ואז חזרנו הביתה,
והוא היה כבר צריך לחזור לאהבה החדשה ואני דיברתי על מועדון קרב,
ונראה לי שלראשונה מזה חמש שנים הוא הבין את עומק הבדידות ורצה לדבר על זה שוב.
אבל לי היה פיפי,
ורציתי לקרוא שוב את הפוסט ההוא שכתבתי לפני מאתיים חמישים וכמה יום.

והוא רלוונטי עכשיו, כמו אז.
ואני אכתוב אותו שוב, ככה, קופי פייסט, עם הימים, השעות והשטויות.



אני הרקטום הזועם של ג'ק
פורסם לפני 257 ימים ב - 14 בדצמבר, 2006 בשעה 16:24
אחרי הסרט המטומטם של אתמול הייתי חייבת תיקון, אז שמתי במכשיר את "מועדון קרב" ופתאום נפלו האסימונים והכל היה ברור כל כך.
לא מבינה איך לא ראיתי את זה עד היום, ואולי באמת הייתי שני אנשים ואחד מהם ישן רוב הזמן.

היתה לי את ההזדמנות לפני שלוש שנים, לאכול את ארוחת הבוקר הכי טובה עלי אדמות, לא שפיספסתי, אני יכולה לאכול אותה עכשיו, או מחר, זה לא משנה, זה יקרה.
הדילמה האין סופית, ירושלים-תל אביב, עבודה-הגשמה, אהבה-קונפורמיזם, היא לא קיימת בכלל, זו דילמה של מישהו אחר.

הרי מישהו כבר הצמיד לי אקדח לראש ושכחתי לשאול, מה התכוונתי לעשות, מי התכוונתי להיות.
בדס"מ הוא סך הכל סוג של מועדון קרב, לא שליטה, לא סטייה, הכל בולשיט, אנשים שרוצים להרגיש שהם לא העבודה שלהם, לא הכסף שהם מרוויחים, לא נייר הטואלט שהם מנגבים איתו את החרא.
ובמקום להרגיש את זה באמת, הם הופכים לצבא שלא רואה בעיניים, לא משנה מי נפגע, כן לקחת-לא לקחת שבויים.
ושם נפלתי, במקום פשוט להיות אני, חשבתי שהויתור על בדס"מ הפך אותי לעבודה שלי, לכסף שלי, הדברים שאני לא אוהבת בי וניסיתי לייפות אותם ולהרוויח יותר, ולהראות יותר כזאת ונעשיתי חולה ושנאתי אותי יותר ויותר.

כן אונס, לא אונס, לא משנה בכלל, העיקר הוא מה יכולתי לעשות בנקודה ההיא ושם הייתי אמורה להבין שבדס"מ הוא לא תחליף לאיקאה.
אני זאת שכל המו"לים דוחים את כתב היד שלה כי למרות שהם נורא אוהבים אותו הוא לא מסחרי, תודה לאל, אני בסדר, לא איבדתי אותי לגמרי, עוד לא מאוחר מדי.
אני זו שתהיה הבוס של עצמה, שתמציא חוקים חדשים, אי אפשר יהיה להשוות בין מה שאני עושה לאחרים, לא ממקום של רמה יותר גבוהה, ממקום של – זאתי שלא בתחרות, עושה את שלה וככה זה.
אני זו שיאהב אותה מישהו פשוט כי היא ככה, לא כי היא תתאים לאיזו משבצת, לא כי יהיה לו צורך להשפיל אותה ולהכאיב לה, כי הוא ירצה לאהוב אותה.
והיום, אני הרקטום הזועם של ג'ק.

בזמן האחרון אני מסתובבת עם תחושה כזו שמזכירה לי את השיר ההוא של החברים של נטשה,
המשפט המנצח הוא – אין לי, אין לי מה להגיד.

א' טוען שהוא לא מכיר מישהו שיש לו כל כך הרבה להגיד כמוני, שפשוט צריך לדובב אותי.
במקרה שלו זה עובד על ידי הצקות וצביטות בלחי וניג'וסים בלתי פוסקים – "נו תפסיקי עם החיוך הזה, תגידי כבר!"
אולי זה פחד כזה שאם אני אפתח את הפה אני לא אסתום יותר,
אולי זו תופעה טבעית כשהכל בסך הכל בסדר.
אולי אני סתם עצלנית,
אולי אני רגילה לחיות בראש שלי כבר יותר מדי.
אולי אני בורחת מלומר לעצמי את הדברים.

החלטתי אתמול שאני לא יוצאת יותר לבלות במקום העבודה שלי.
כי זה לא עושה לי טוב,
כי זה מונע ממני מלהיות אני ומפחיד אותי לחזור לתחושה הזו,
כי זאת כרוניקה ידועה מראש ואני לא רוצה יותר,
רוצה חדש-חדיש-ומחודש.

הבדיקות דם שלי שוב לא בסדר,
זה מבאס תחת,
מצד שני יש תקווה שאם אני אחזור לטפל בעצמי אני ארגיש יותר טוב,
בעיקר יהיו לי אנרגיות.

אני מתחילה להנות מחדר הכושר,
מתגעגעת אליו כשאני לא שם,
הלוואי ואני אתמיד.

יש לי חלום כבר די הרבה זמן,
אמא שלי אומרת שאני מדברת על זה כבר די הרבה שנים,
כנראה שאני כזו אלופה בהדחקות שכל פעם זה נראה לי רעיון חדש.
הפעם א' רוצה להצטרף, יש לו משקיע, והוא רוצה שנריץ את זה.
אמרתי לו שידאג לכסף ונתחיל לרוץ עם זה, לא אכפת לי אפילו באיזו מדינה זה יקרה.
אני מפחדת להגשים בגדול, החלומות גרנדיוזים אבל אני מפחדת מהמציאות,
לא מאמינה בעצמי.

השבוע כשיצאנו והייתי קצת מבושמת הוא שאל איך הייתי מוכרת את זה,
נתתי לו הרצאה של חצי שעה,
הוא אמר שהיא היתה כל כך מחרמנת שאני חייבת להיות זו שתדבר עם המשקיע, שאין מצב שהוא יגיד לי לא.

אני לא יכולה להשאר במקום שאני נמצאת בו,
לא מוכנה לחיות בכאבים פיזיים,
בתשישות,
ללא יצירתיות,
אני חייבתחייבתחייבת לזוז קדימה כבר,
התקיעות הזו צריכה להפסק,
עכשיו.

סוף סוף!
סוף סוף ערב כמו שצריך, המקום הנכון, המוזיקה הנכונה, האנרגיות הנכונות, הכל נפל במקום כפי שצריך.
מסוג הערבים האלה שאתה לא צריך לשאול את עצמך אם אתה נהנה, רק שעות אחרי זה קולטים פתאום שהיה לילה מגניב לאללה.

היום הוא היום האחרון של החופש שלי,
ממש לא בא לי לחזור,
העבודה כל כך מפריעה לי בחיים...

אבל פתאום אני קולטת שחזרתי לעצמי,
כבר לא צריכה להתגעגע,
אני רק מקווה שאני אצליח לשמר את זה,
לא לתת לעבודה,
להם,
לעצמי,
להרוס את זה.

העיר הזו הולכת והופכת לבלתי נסבלת,
כל יום מקום בילוי אחר נתבע והופך לנטול עישון ואין לאן ללכת.
האוכולוסיה גם הופכת לבלתי נסבלת, כולם כל כך שמרנים, כל שינוי גורם להם להסתגר עוד יותר,
להזדעזע כאילו הקרקע קרסה,
נמאס לי.

ישבנו אתמול באחד המקומות הבודדים שנותרו, מוקפים בערסים ותיירים, שילוב מהמם,
אבל היינו שקועים בשיחה והתעלמנו.
א' רוצה שאני אפגוש כבר את אהובתו החדשה,
לי קצת קשה עם העניין, בייחוד כשביליתי שלושה ימים עם אקסתו עד לפני חמש דקות.
הוא טוען שיהיה לנו חיבור מדהים, שהיא מדברת על סקס כמוני וגם מכורה לפורנו.

אבל אני מיציתי להיות גימיק של ונילים,
ואין לי שום עניין לדבר על סקס.
אני אשמח לעשות קצת אבל לא מעניין אותי לדון בזה בשום צורה.
הוא קצת בהלם, לא רגיל לראות אותי כל כך אנטי.
ואני לא מסתירה ממנו,
אומרת לו שאני היום האשה הכי מעצבנת בסביבה,
ממורמרת, לא מפרגנת, נו-מור-נייס-גירל!

כל החיים שלי פירגנתי מהלב,
תמיד רציתי שכולם סביבי יהיו מאושרים,
היום –I don't give a fuck!
מצידי שכולם יסבלו,
לא מעניין אותי אף אחד, רק האושר שלי.
לא רוצה לתת מעצמי לאף אחד, לחלוק ידע, להיות המגניבה והמשעשעת.

ברור שכל הגאונים יטיפו בחדווה עכשיו שלא יפה לי,
שמגיע לי אם ככה אני מרגישה,
שגישה כזו רק תרחיק ממני אנשים.
אבל באמת,
שלראשונה בחיי,
פשוט אף אחד לא מעניין אותי חוץ ממני ומהצרכים שלי.
אני לא יכולה לומר שטוב לי להיות כזו,
אבל אני גם לא מגעילה אותי,
נראה לי מצויין שסוף סוף אני מקום ראשון בסדרי העדיפות שלי.

אתמול היה אמור להיות יום מופלא וקסום, שש שנים אחרי הקעקוע הראשון החלטתי שהרווחתי את השני ביושר.
הקעקוע הראשון הכיר לי את העונג שבכאב ופתח לי צעד ראשון במסע מדהים ומטורף, הוא ללא ספק היה הנקודה הכי משמעותית בסיום פרק נוראי בחיי ותחילה של פרק קסום.

השני היה אמור לעשות את אותו הדבר.
תכננתי יום כיף עם חברה ומאחר וזכרתי שאני אהיה בהיי מטורף, גם סגרנו על ריקודים עד אור הבוקר, היה לי ברור שהאנרגיות ישתוללו.

מסתבר שהקעקוע השני הוא בעצם סגירת מעגל.
הכאב היה בלתי נסבל והתיש אותי, כל מה שרציתי אחרי זה היה לישון, ואני עדיין רק רוצה לישון.
כל הטלפונים שבאו לאחר מכן ציפו לשמוע אותי באקסטזה, בקול ההוא של הימים ההם וכולם הופתעו לגלות שזה ממש ממש לא כך.
נראה לי שאני זו שהופתעה יותר מכולם.

אז כנראה שהייתי צריכה לדעת את זה,
שאין דרך חזרה,
שאין לי צורך בשום צורה של כאב בחיי.
אבל יצא יפהפה, ואני מקווה שזו תחילה של דרך חדשה בכל מקרה,
שונה מאד,
והכי חשוב,
נטולת כאב.

אני בחופש.
זה סוג של נס בלתי נתפס,
הגעתי אליו על הברכיים אבל הגעתי.

ביום העבודה האחרון החבר'ה החליטו שיהיה משעשע לעצבן אותי,
הטיעון היה שאני אעריך כך את החופש יותר.
בטקס הקבוע של הבוס שלי שמתקשר כל בוקר לשאול מה אני צריכה שהוא יביא לי, ענתה לו אחת הבחורות שאני אזדקק לאורך רוח כי הם הולכים לשגע אותי כל היום.
היה שווה רק לראות את הפרצוף של הבחורה, שרגילה לבוס מצחיק ומשעשע,
בהלם טוטאלי מהתוקפנות שלו, כשהוא אומר לה שאני כבר מזמן הרווחתי את החופש שלי ביושר ושאף אחד לא יעיז להציק לי.
נחמד לדעת שמעריכים עד כמה אני עובדת קשה.


החברים החליטו לפנק אותי בחופשה,
דניאל לקח אותי לארוחה חגיגית,
חברה אחרת הכינה לכבודי היום ארוחה,
ומחר א' לוקח אותי ליום פינוק בים המלח.


החברה הבשלנית היא החברה החדשה,
זו שאנחנו עדיין בתהליכי גישוש.
אחרי הארוחה היא אמרה שהיא חייבת להוציא את הכלב לטיול וביקשה שאני אצטרף,
השארנו את השאר בבית ויצאנו לטיול.
תמיד אנחנו מדברות עליה,
ככה אני תמיד בהתחלה,
בעיקר מקשיבה, לוקח לי המון זמן להפתח.
אבל היום זה היה שונה,
היא ישר שאלה אותי מה עובר עליי,
מה קורה,
שהיא מרגישה שקרה לי משהו השבוע.

התלבטתי,
אני מתלבטת עם עצמי כבר הרבה זמן,
לא קל להסתיר את מי שאתה ואת החיים שלך,
והתחושה שלי היא שהחיים שלי, הם כבר לא שלי, די הרבה זמן.
אבל החלטתי להיות אמיצה ולנסות להיות כנה,
אמנם בהדרגתיות, אבל להשתדל לחשוף,
סוף סוף.

הסברתי לה שעד לפני שנתיים החיים שלי היו מאד שונים ושאני,
מתוקף היותי אדם כל כך קיצוני וטוטאלי,
שיניתי אותם לגמרי ושאני לא בטוחה שטוב לי עם השינוי הזה.
אני גם לא רוצה לחזור למקום ההוא שהייתי בו,
אבל אני חייבת למצוא איזה איזון.

היא שאלה עד כמה שונים,
אם אני יכולה לתת לה דוגמא.
נשמתי עמוק ואמרתי לה שאני מתכוונת לתת לה דוגמא מאד קטנה ויחסית לא קיצונית לעומת מכלול הדברים שהיו שם, שאני צריכה זמן כדי לספר את כל מה שקרה.
אמרתי לה שעד לפני שנתיים הייתי במערכת יחסים פוליגמית,
מערכת יחסים שנמשכה יותר משנה.
לא רציתי להכנס לעובדה שהיו שם שני גברים ומשפחות שהתחלפו והתפקידים שלי שהתחלפו,
בתכלס מי שניהל ואירגן את כל הענינים היה אדם אחד ולא רציתי לסבך לה את הסיפור,
גם לא רציתי להכנס לנושא הבדס"מ.
אמרתי שהיה גבר אחד ומספר די גדול של נשים שבאו והלכו והשתנו, שהיינו כמה "משפחות" שנפגשו ביחד על בסיס קבוע, נראה לי שהיא די הבינה את התמונה הכללית.

הייתי בטוחה שהיא תהיה בהלם ותשתוק, או שתשפוט אותי, שתתחיל להסתכל עליי אחרת או שסתם תשאל שאלות חטטניות.
אבל היא שאלה אותי משהו אחר לגמרי.
היא שאלה למה אני הכי מתגעגעת שהיה שם,
מה עכשיו ברגע זה כל כך חסר לי שמוריד אותי למטה ומערער אותי כך.


תחושת השייכות,
שיש מקום שאני יכולה להיות בו מי שאני,
בלי להסתיר שום דבר,
להשאיר את הבגדים בדלת ולהסתובב עירומה לחלוטין,
פיזית ונפשית.

היא שאלה כמה אנשים כאלה בחיים אני צריכה,
להתפשט ככה מולם, להשתייך ככה איתם.

אחד יספיק בהחלט,
מעל ומעבר,
זה כל מה שאני צריכה.

אני תמיד מופתעת מתחושת ההקלה העצומה הזו,
אחרי שאני מתפשטת.

אהלן בלוג יקר שלי,
התגעגעתי אליך,
כי התגעגעתי לעצמי,
עדיין מתגעגעת.

חזרתי עכשיו מחדר כושר,
פעם שנייה בחיים.
אני יודעת שאמורים לחזור במין היי כזה אבל חזרתי במוד עגמומי משהו.
בהתחלה חשבתי שאני אתבאס מים הכוסיות שיהיו שם אבל מסתבר שאני מגיעה בשעות היותר רגועות,
השעות שבהן הפילפילות המבואסות מגיעות ומסתכלות אחת לשנייה בעצב בעיניים.

המדריכה שלי כמובן כוסית על,
גם בת עשרים מן הסתם,
וכולם מריירים עליה והיא מתעלמת.
חוץ מבהמה אחד שהייתי בטוחה שהתחיל איתה אבל מסתבר שאני הייתי היעד,
הוא מצא נושא שיחה מאד מעניין עם הבחור שהיה בהליכון שלידי ובהה בציצים המקפצים שלי במשך עשרים דקות.

מסתבר שבארבע שנים האחרונות עליתי 15 קילו,
15 קילו!
גוד דאממ-סאמ-אמ-אמ-קום!
ואני אמורה למצוא עכשיו פרוייקט חדש במקום ההוא,
ואין לי מושג מאיפה להקריץ אותו.

א' נכנס חזק לעניין המוטיבציה,
קופץ לבקר בעבודה ומוודא שאני אלך ישר משם לחדר כושר ומתקשר אחר כך לוודא שאכן הלכתי.
עכשיו הוא בעניין של עסקאות,
החליט שנגדיר יעדים ואני אקבל פרס כל פעם,
ארוחה במסעדה או בגד חדש.
אמרתי לו שימצא לי חבר ואני אעמוד כמו טטעטלה בכל יעד אפשרי,
הוא החליט שזה אפשרי.
ואני חושבת שאם הוא היה יכול הרי הוא כבר היה מוצא לי.

נראה לי שהבאסה האמיתית התחילה היום כשגיליתי שמישהו שהוא רצה להכיר לי לפני שנתיים ואיכשהו זה התפקשש,
מתחתן השבוע.
כוס עאמק על כולם,
אני בטראנס של רחמים עצמיים ולא אכפת לי,
כוס עאמק על א' שהיה דקה וחצי רווק וכבר מאוהב מחדש,
ועל הגרושה הקוטרית שמוצאת כל פעם מישהו שבועיים לפני שהיא זורקת את הישן,
כוס עאמק על כל העולם ואחותו!

הקטע הוא,
שאם הייתי חושבת שאם החדר כושר או דיאטה או כל דבר שיהפוך אותי לכוסית גם יקרב אותי למציאת בחור אז באמת הייתי נהנית מזה.
אבל זה לא שיש מישהו שאני ממש רוצה והוא לא שם עליי כי אני פילפילונת, (ככה קוראים בפולנית ליפה ושמנה, למי שלא הבין עדיין), זה לא שיש בחורים פוטנציאליים בסביבה,
פשוט אין בחורים כאלה באזורי.
אז נכון שיהיה לי מגניב ואני ארגיש הרבה יותר טוב כשאני אהיה בכושר ויותר רזה,
אבל זה לא ישנה את הסביבה שלי.

טוב די,
סתם יום באסה, מחר יהיה יותר טוב.