רומא לא נבנתה ביום אחד

לא כל כך קיבלתי את היום שתכננתי.
הבוס שלי לא הפסיק לשלוח סמסים שקרעו אותי מצחוק.
א' התקשר לבדוק איך אני ולספר שהעניינים התחממו אחרי שהלכתי ושהערב הסתיים בריקודים ושיכרון מטורף עד שמישהי איבדה את ההכרה בחמש בבוקר.

הוא חשב שאני אצטער שפיספסתי אבל זה עורר בי בחילה,
אפילו קצת ריחמתי עליהם,
שזה האטרף שלהם ושהם בעננים מהדברים האלה.
נזכרתי בימי האטרף שלי,
נזכרתי בעצמי מתעופפת על נדנדה עצומה לגובה של כמה מטרים,
שכל נחיתה מלווה בצביטות בפטמות, בספנק אכזרי שהעיף אותי שוב ושוב למעלה,
מילולית ומטאפורית.
היו לי זמנים נהדרים,
לא מתגעגעת אבל גם לא מתחרטת.

אבל עכשיו זמן לדברים אחרים,
כבר אין לי זמן יותר לאונס הזה אפילו,
אני חייבת לפנות לו קצת כדי שלא ינשך אותי ברגעים הלא נכונים,
אבל לא יותר מדי.

ראיתי עכשיו איזה סרט,
יש שם סצינה שהבעל מעיר את אשתו,
הוא נשכב עליה כשהיא מכוסה בשמיכה והם מדברים.
פתאום הרגשתי את זה,
נזכרתי באיך זה היה,
איך זה מרגיש,
כובד המשקל של אדם אחר עליי,
המתח שמייצרת השמיכה בין שני גופות,
שכמעט קשה לנשום אבל כיף להמשיך להסתכל בעיניים.
כל הדברים האלה שכבר שכחתי כל כך מתחילים לחזור,
להזכר במשמעות של אינטימיות.

נזכרתי בתמונה שראיתי לפני כמה שנים בתערוכה בניו יורק,
של נשיקה מתחת לסדין,
כמה בכיתי בגלריה ההיא ורציתי להרגיש אותה,
ואיך חודש אחר כך היא מצאה אותי.

הסתפרתי השבוע.
כבר בא לי כמה זמן וכל פעם משהו עצר אותי, לא ידעתי מה זה עד שבשבת נזכרתי, בפעם הקודמת שהסתפרתי הייתי סוג של רכוש, הבעלים היה גמד עם נטיות פדופיליות והוא התבאס קשות כי התספורת ביגרה אותי.
ברגע שנזכרתי והבנתי, לקחתי מספריים והתחלתי לגזום ללא רחם, יצא פיצוץ.

בזמן האחרון קשה לי קצת עם העובדה שאנשים לא מסוגלים להתייחס לגיל שלי, אמרתי לבוס שלי שבכל פעם שהוא חושב שאני יכולה להתגמש ולהקרע ושאין לי גבולות, שידמיין שאני אמא לשלושה ילדים, כי זה המצב שרוב הנשים בגילי נמצאות בו, ואף אחד לא מערער על סדרי העדיפות שלהן.
אז אמנם אני לא אמא של אף אחד אבל אני בגיל שבו סדרי העדיפות ברורים והכוחות מוגבלים.

למרות התספורת המבגרת, ואולי בגלל, התחיל איתי ילדון שנראה לי בן 12, תלה בי מבטי "הצילי אותי!" ערב שלם ניגן לי ויבב לי בסקסופון,
ברחתי משם,
מיציתי כבר, לא רוצה להציל אף אחד.


אתמול היה ערב יום השואה הקטנה שלי, הכנה להיום.
החלטתי שהשנה אני לא בורחת מזה, לוקחת לי יום חופש, מתבססת בחרא שלי, כדי להפסיק לברוח מזה, כדי לאגור כוחות לעוד שנה.
רציתי להיות בג'יפה של הג'יפה, לצאת עם פיג'מה ומשקפיים, בלי איפור, לשים זין על כולם, לא להיות נשית, לא להיות סקסית, לטבוע בוויסקי, להתעורר בגועל, לזכור, לבכות, לנקות קצת רעל, להמשיך הלאה.
מדדתי כל טרנינג אפשרי, ניסיתי להיות כמה שיותר דוחה אבל הנשיות שלי הלכה והתעצמה למימדים מפלצתיים, כאילו משהו אמר לי שהכל בסדר, שאת הדבר הזה כבר תיקנתי, שאת זה כבר אי אפשר לקחת לי.
לא היתה לי ברירה אלא להתלבש כמו שאני מתלבשת בד"כ, המפלצת נרגעה.

בדרך לשם התיישבה לי ידיעה בבטן, כמו כל אלה שנובעות מהסינכרון שלי עם העולם לאחרונה, היה לי ברור שכל גבר שאי פעם התחלתי איתו יהיה שם, ולא ממש הזיז לי, לא רציתי לדבר עם אף אחד ולא היה אכפת לי מי יחשוב מה ולמה.
רציתי לשבת עם הדרינקינג פרטנר שלי, איש שהשתיקה שלו שווה זהב,
רציתי שא' ימלא את הכוס שלי בנוזל הזהב ההוא,
ושהכל יהפוך לעמום.

ואז הם התחילו להכנס, אחד אחרי השני וא' התחיל לצחוק,
שאל אם הזמנתי אותם ועניתי שכנראה שכן.
הדרינקינג פרטנר שאל אם אני יודעת למה הזמנתי אותם ולא היתה לי תשובה,
חשבתי שאולי הגיע הזמן שמישהו מהם יתחרט אבל מעבר לעובדה שכולם באמת נראו מאד שמחים לראות אותי, לא קרה כלום.
הפרטנר ליווה אותי הביתה כשכבר הייתי כל כך שיכורה שהתחלתי לפלוט סודות על יום השואה הקטנה שלי, למזלי הוא יודע לסתום את האוזניים כשצריך.
הוא אמר שנראה לו שזרעתי זרע קטן הערב.
הוא נתן לי נשיקה על הלחי ואמר שהוא לא יודע מה זה אומר אבל הוא שמע אותי ואת א' מרימים כוסית לכבוד זה, אז גם הוא מאחל לי יום הולדת ארבע שמח,
שלח אותי לישון.


מה עשית לי יא נבלה,
למה עשית לי את זה?
למה אני בכלל שואלת,
אתה לא שואל, רק ממשיך וממשיך להרוס עוד חיים ועוד ועוד ועוד.
אולי הייתי יכולה היום להיות אמא לילדים, אולי הייתי יכולה להיות הרבה דברים, וגזלת את זה ממני.
אין טעם לחשוב על זה, אני יודעת, אבל מותר לי פעם בשנה.


כל הפולנים התייצבו כאן השבוע למצעד החיים ולהפגנה,
מורשת שואה, מי אמר שלפולנים אין תרבות מקסימה?
אחר כך הלכנו למסעדה, המלצר שאל אם הם באו לעשות יום כיף בירושלים,
יאפ, זה הכיף של המשפחה שלי.
אמא שלי הסתכלה עליי בעצב ואמרה שהיא לא מאמינה שכבר עברו ארבע שנים,
וזאת הנקודה שהכי מרתיחה,
זאת נקודת הבעבוע שלי,
הזמן שאבד,
הזמן שאין לי.

הלוואי ותמות וכל הזמן שלך יגזל ממך.
יום הולדת ארבע שמח לי.

אז אני וההוא כבר לא,
וכרגיל, אני המוחקת הפרועה במערב,
היום מישהו שאל אותי איך קוראים לו ולקח לי דקה להזכר.

אבל החזקתי מעמד במשך חודש שלם,
זה לא קרה לי כבר שנים,
והצלחתי להכניס בן אדם לחיים שלי,
וגיליתי שאני יודעת להתגמש ולעשות פשרות,
ושאני מוכנה לדבר האמיתי.
עכשיו רק צריך שיגיע הבום.

ההוא היה הפעם הראשונה שבה שוכנעתי לתת צ'אנס למשהו נטול ריגושים וזיקוקי דינור,
החברים לחצו,
אמרו לי לנסות את זה,
בייחוד א',
שמאמין שרק כך בונים מערכות יחסים,
הוא לא מאמין בבומים.

אבל נחת עליו הבום הכי גדול שהוא דמיין אי פעם,
שבוע אחרי שנפרד מזוגתו,
הילד התאהב.
הוא מסמיק ומתבייש ואומר שהוא רק מנסה את השיטה שלי אחרי שאני הסכמתי לבדוק את השיטה שלו,
לא אכפת לי התירוצים שלו,
הוא כל כך חמוד ככה,
וכיף לראות אותו כל כך מאושר.

עכשיו תורי.

א' שוב נפרד מזוגתו והאטרף שוב מתחיל.
לא ייאמן איך נשים מתייצבות בתור וכבר בחמש בבוקר הוא התנשק שעות והיום היה בדייט היסטרי עם מישהי אחרת.
הפעם אני לא משתפת פעולה והוא יודע את זה, הוא מוזמן להתקשר ולדווח אבל אני לא יוצאת למסעות הליליים וחיפוש הכוסיות.
כשהוא רוצה חיבוק, שיחה וארוחה טובה הוא בא לכאן.

ראיתי עכשיו איזה סרט על פרובאנס, בדיוק מישהו מקורב אליי חזר מחופשה שם, כולו מרחף בעננים.
בסרט הכל היה יפה וכולם ריחפו בעננים,
ועכשיו א' בסרט, מרחף כולו בעננים.

אולי אני קצת מקנאה, כי אני וההוא הולכים על זכוכיות, הכל כל כך כמעט, רחוק-קרוב-רחוק, לא כי אנחנו רוצים, כי אלה הנסיבות.
אני כל כך מקווה שיגיעו הריחופים והעננים,
למרות שכרגע, כשאין שום דרמות והכל כל כך נעים,
יש הקלה ויופי,
אבל זה יספיק לזמן קצר מאד,
זה חייב לעבור פאזה מתישהו.

אני שונאת אי וודאות
ותקופה של התחלות חדשות מטבעה תהיה רצופה בחוסר וודאות.
יש לי את השלבים,
האופוריה הראשונית,
הלחץ והשיתוק, כנראה פחד מהצלחה וכל השטויות האלה,
ואז הנחיתה על הקרקע,
הידיעה שאת ההתחלות אפשר לשים בצד,
יותר נכון צריך לשים בצד כי בינתיים יש את המציאות שמאפשרת לכל השאר להתקיים אבל חייבים לחזור אליה.
באסה.

ואז מגיע שלב הקריז והעצבים,
השלב שבו אני מוכנה להיכנס בכל אחד ואחת ולהוריד להם את הראש עם השיניים.
הפעם זו הגרושה שחיה בסרט וחשבה שגברים יעמדו בתור בשבילה, גילתה פתאום שזה לא עובד ככה,
נכנסה למיטה והתחילה לצרוח על כולם שהיא לא יכולה לבד ושאין לה מה לעשות.
מן הסתם כל עצה ידידותית כמו לקרוא ספר או סתם לראות טלויזיה כמה שעות התקבלה בזעם,
ולי לא היה זמן כי היו אצלי חברים כל היום, ואין לי יותר עצבים לרחמים עצמיים על שטויות,
אז היא כועסת.
שתלך לעשות ביד.

כאילו שהזיז לה אי פעם שלי היה קשה וששנים אני כבר לבד.
כאילו שהיא זוכרת שהיום תשעה באב ובדיוק לפני ארבע שנים, לפי התאריך העברי,
היה חורבן בית המקדש שלי.

היד שלי הולכת ומתעוותת.
הרופא הרוסי משום מה מבסוט ומוכיח אותי על השטויות שעשיתי לפני עשרים שנה,
האושר נוזל לו בין השיניים בעיקר כי הוא הרבה זמן לא ראה כאלה עצמות מעוותות.

אני צריכה למצוא חתן לפני שאני אראה כמו חולת פוליו.
ההוא צוחק, אומר שלא רואים כלום,
בכלל תקוע על העיניים שלי,
לא מסתכל ולא נוגע בשום מקום אחר.

הוא נועץ בי מבטים שמביכים אותי ואני שמה משקפי שמש,
בטלפון אני מעיזה לשאול למה והוא עונה
"אני רואה אותך".

אני לא יכולה להמשיך להרוס את הגוף שלי ככה,
גם אם אני אוריד פרופיל בעוד שנה כשהעסק ירוץ,
זה יכול להיות מאוחר מדי.
אני חייבת למצוא את הכוחות להתחיל לתחזק אותי,
ספורט, דיאטה, מסז'ים,
כל הסידורים הסופיים לקראת הצעד הגדול.

חייבת.

זה לא שנעלמתי כי אני עם ההוא,
ההוא פה ושם רחוק וקרוב ומתעקש לשים לי מראה מול הפרצוף.
איתו אני לא אזייף אינטימיות, אני אגיע אליה בדרך החתחתים הראויה,
לאט ובזהירות ולקלף את כל המסיכות.
וואלה יופי.

נעלמתי כי כואבת לי אפילו האצבע מלהקליד,
השעה עשרה לתשע ואני אוטוטו זוחלת למיטה,
אני מרגישה כאילו סיממו אותי,
כולה עבודה,
למה אני הורגת אותי ככה.

היום צרחתי על מישהו כמו מטורפת,
כל הפיוזים נשרפו לי בשנייה אחת.
לא יכולה יותר,
להיות מוקפת בפישרים עם זינים קטנים ואגו מחורר,
לא יכולה יותר.

אמא שלי אמרה לי להתחתן עם מיליונר,
היא הסבירה שהיא לא היתה אומרת את זה לכל אחת,
אבל אני צריכה שקט לעשות את הדברים שלי,
העבודה מפריעה לי להנות מהחיים.
יודעת נפש בהמתה זאתי.
אין לי,
אין לי,
פשוט אין לי יותר כוחות.

שברה לי את הלב,

ואני לא מצליחה להתאושש.

שנים שלא אכזבו אותי ככה.

אפשר בהחלט לומר שמאד מאד נעים לי לאחרונה.
רק מה, הפכתי להיות גבר מתוסכל ואני מנסה לשכנע את עצמי שאהבה זה הכי חשוב ושצריך להכיר ושאבותינו הקדמונים צדקו.
זה לא עוזר,
הוא לא נותן לי.
אני רואה את הרחמים בעיניו ואת הצער על כך שהוא גורם לי צער, אבל הוא לא מרשה לי להלחיץ אותו, הוא זקוק לזמן.
התסכול של שנינו גדול מאד כי למרות האימג' שאני מנסה למכור הוא עלה כבר מזמן על כך שאני סוטה, ואני מתוסכלת מכך שעדיין לא גיליתי אם הוא סוטה.
מצד שני, לא לתת לבחורה שלך, זה גם סוג של סטייה.

ואני יודעת שאסור לי לספר לו כלום עד שאני לא אהיה בטוחה בו אבל אני לא אהיה בטוחה עד שאני לא אדע אותו,
אוף.

הוא עובד על המחשב שלי מדי פעם ויש לי דפיקות לב שהוא רק לא יחטט בפייבוריטס, הוא צועק לי שאלקטרו קורא לי, ואני מנסה להראות מאד קולית כשהוא שואל מי קורא לעצמו ככה ולמה.
הוא רוחץ כלים ונראה מהורהר, פתאום הוא זורק לאוויר שיש לו הרגשה שאני הייתי עם נשים ואני שוב מחייכת, מנסה להיות קולית ולא עונה.
בלילה אנחנו מדברים על כל מיני פילוסופים ואני איכשהו מנתבת את השיחה לפוקו ומשם ל"על המיניות" ואני שואלת אותו אם הוא חושב שיש אנשים שיכולים להנות ממין בלי שום צורך ברגש, מתוך אהבה לסקס עצמו ובלי שום אג'נדה רגשית כלשהי.
והוא עונה שהוא חושב ששוכבת לידו אחת כזו ומחזיר לי את היד שלאט לאט גולשת מטה אל הגבול הטבעי שלה,(שלו), אל החזה שלו.

אוף.

אני נלחמת בשדים שלי כבר כמה ימים, מנסה לשכנע אותי ואת עצמי ואת כל הנשים שגרות בתוכי לסתום את הפה כבר ואת כל המחשבות השליליות האלה.
להפסיק לחשוב שכל מיני דברים מסמלים משהו ושלפעמים SHIT HAPPENS וזה כל מה שזה אומר ושהפעם הדברים יהיו שונים ובקיצור מתישה את עצמי למוות.

ואז שמעתי את השיר הזה, ששמעתי מגיל אפס בערך מיליון פעם כי זו הלהקה המשפחתית שלנו ומאז שיש DVD הארועים המשפחתיים הפכו להקרנות של הופעות שלהם וכיו"ב ומן הסתם כל אחד מאיתנו שומע את זה כל הזמן בביתו שלו.

תמיד חשבתי שהשיר הזה מדבר על התערבות אלוהית ורק היום הבנתי, שום רוחניות, שום חינטרושים, השיר הזה מדבר על החלטה של אדם להיות מאושר, ואיך שזה מצליח לו.

ונרגעתי.
כי הכל יהיה בסדר והפעם יהיו רק קולות חיוביים והכל יהיה בסדר, כי ככה החלטתי.




Monday:
Late again, today,
He'd be in trouble though he'd say he was sorry,
He'd have to hurry out to the bus.

Tuesday:
Horace was so sad,
He'd never had a girl that he could care for
And if he was late once more, he'd be out.

CHORUS:
Don't be afraid, just knock on the door,
Well he just stood there mumblin' and fumblin'.
Then a voice from above said -
"Horace Wimp, this is your life,
Go out and find yourself a wife.
Make a stand and be a man,
And you will have a great life plan."

Wednesday:
Horace met a girl,
She was small and she was very pretty,
He thought he was in love, he was afraid.

Thursday:
Asks her for a date,
The cafe down the street tomorrow evening,
His head was reeling, when she said "Yes O.K."

CHORUS

Friday:
Horace, this is it,
He asks the girl if maybe they could marry,
When she says "gladly." Horace cries.

Sunday:
Everybody's at the church,
When Horace rushes in and says
"Now here come my wife, for the rest of my life." and she did.



The Diary Of Horace Wimp - ELO