רומא לא נבנתה ביום אחד

שילוב של נפילת אדרנלין וPMS זה לא בדיוק דבר מדהים, אני כל הזמן שנייה לפני בכי ומחזיקה בבטן.
כל כך באסה לחזור לשיגרה, היה מדהים לעבוד בשבילי ועוד עם חברה ופתאום הירידה של המתח וההתרגשות והחזרה לעבודה השיגרתית, עם הסתומים הרגילים, באסה.

לא הייתי שבוע בעבודה והגברים חשבו משום מה שזה ישנה משהו, שהם יוכיחו לי שהם תפסו את מקומי או משהו כזה.
אז הבוקר עשו עליי עוואנטות והזכרתי להם בשיא הרוגע שיש רק בוס אחת וזו אני. הם רגילים מבחורות העבר שברחו משם לבכי וצרחות אבל לצערם אני לא בוכה מול קהל ובטח לא מהשטויות שלהם.
כל פעם שמשהו כזה קורה אני פשוט מרגישה כמו סופר-וומן עם ראיית רנטגן ואני רואה את כל הבולבולים הקטנים שלהם דרך המכנסיים, ואני מתאפקת לא לצחוק.

אחד מהם אפילו הלך לבוס ואמר לו שהוא לא מוכן שאשה תגיד לו מה לעשות, והבוס שלי, כפרה עליו, אמר לו שהוא מוזמן ללכת הביתה, אז הוא הלך ופתאום כולם התחילו לצחוק עליו שהוא נקבה, "הגברים התומכים" שלו.

ועדיין, זה כל כך מבאס שאני עושה משהו שאני כל כך אוהבת וצריכה להתמודד עם כל השיט הזה, והבוס שלי מזכיר לי שוב ושוב לא לצפות שזה יעבור.
ואני יודעת שהוא צודק ואני מתה כבר לעבוד רק בעסק שלי, רק עם אנשים שאני בחרתי, או עם נשים או עם גברים שמגדירים את עצמם מראש כפמיניסטים.
או שאני אתחיל לראיין סאבים, הם ממילא הכי אינטליגנטיים בסביבה.

אני עומדת ומבשלת, היא יושבת ומקלפת, יש לה דימויים הזויים, היא מיילדת את הדובדבנים ועושה ברית מילה לפולים, אני משערת שבקבוק השמפניה שאנחנו מרוקנות מסייע לעניין.

היא מבקשת שאני אספר לה, מהתחלה ועד הסוף, את מה שלא סיפרתי לה אף פעם. אני מספרת, לא שוכחת שום פרט.
היא אומרת שיחד עם האונס וגם מה שסיפרתי גורם לה לשנוא גברים, שהיא אף פעם לא חשבה עליהם בצורה כזאת.
אנחנו עוברות לספה, היא רוצה לראות אלבומים, שואלת אם כואב לי להסתכל ואני עונה שזה כמו לראות חיים של מישהו אחר, זה היה מזמן ולא קשור אליי יותר.

אנחנו מדברות על בן הזוג שלה, שאמר לה אתמול בלילה שאולי הם לא אמורים להיות ביחד, כי היא לא עושה את מה שהיא אמורה לעשות בשבילו.
בשבילו זה לעזוב את כל מה שחשוב לה ולהיות דבוקה אליו, בשבילה זו התבגרות, הצורך להיות עצמאית, לא לעבור מלהיות תלויה באבא ללהיות תלויה בבעל.

גברים הם טרוריסטים, הכל הולך באיומים, הפוסט של מישהו כאן מעורר בי בחילה, על האיום של אשה שנייה, שיודעת שהוא תמיד יכול לקום ולעזוב, כאילו שגבר זה הדבר הכי חשוב ואנחנו אמורות להיות כל היום במיטבנו ועל בהונותינו, רק שלא ינטשו.

איזה מזל שאני יודעת שהרוב לא קובע, שיש חריגים, שלא כל הגברים חלאות, הם פשוט הורסים את השם לבחורים הטובים.
איזה מזל שלא מצליחים לעבוד עליי עם המניפולציות השפלות האלה ושאני כבר יודעת לזהות אותן.
איזה מזל שיש ימים של בנות.

בכל פעם שיש איזה מקרה שקשור לאונס חברים שלי מתקשרים או שולחים הודעה לבדוק אם אני בסדר.
אם אני לא בסדר וצריכה אותם אני אומרת ואם אני רק רוצה שיניחו לי אני אומרת שאני בסדר ושאני לא רוצה לדבר וככה זה מסתיים, הכל בסדר.

ואז מגיעים כל האנשים שחושבים שהם מכירים אותי, בדרך כלל הם גברים, בדרך כלל הם קוראים לעצמם שולטים, ואין לי מושג אפילו אם הם מודעים לכך שאני האדם האחרון שמעניין אותם ושכל מה שמעניין אותם זה להרגיש גברים גדולים עם זין עצום שבאו להציל אותי ואת כל הבנות "המסכנות", כמוני מן הסתם.
בארבע השנים האחרונות היו עשרות כאלה שקופצים בראש כל פעם, וכשאני לא התמוססתי לרגליהם או נפעמתי מגודל המחווה, הואשמתי בתוקפנות.
ואז גם קיבלתי הרצאה שלמה שרק בגלל שעברתי אונס אין לי זכות להיות כזאת תוקפנית ושאני צריכה להפנות את זה לאדם הראוי.
פעם עוד הייתי מסבירה שאחת מתופעות הלוואי הן הפתיל הקצר והאגרסיביות,
כיום אני לא טורחת אפילו, אני סתם מגעילה.

יש לי שמורות בהיסטוריה כל כך הרבה שיחות כאלה, נראה לי שבפעם הבאה מישהו כזה יפנה אליי אני פשוט אחסוך לו, אני אגיד לו שיחכה שניה, אני אעשה קופי-פייסט ושיתמודד, אין לי כוח לחרטא הזה.

* נא לחסוך לי את כל הטפות המוסר הצדקניות וניסיונות השכנוע שהדברים נובעים מדאגה כנה.

הפוסט הכי חשוב שכתבתי עד היום,

בשבילכן, לא בשבילי.
תפסיקו להוריד אותי!

היה יום ממש מוצלח, אפילו שאני מרגישה זוועה פיזית, ישנתי כל שלוש שעות לשעה, אחר כך האסיסטנטית שלי באה לעשות קניות וסידורים ולא נתנה לי לסחוב כלום, והיה לי הספק מוצלח והבוס שלי התקשר לשאול איך אני מרגישה ואולי בכל זאת כדאי לראות רופא, יום כזה של הרגשה שאני לא לבד, שיש סביבי אנשים שאכפת להם.
ואז הופיע לי במייל הודעה שיש לי דואר בג'יי דייט.
לא נכנסתי לשם כבר כמה ימים כי באמת איבדתי עניין ויש מצב למשהו עם מישהו שבכלל לא קשור לשם אבל אמרתי, נציץ.

אז ההודעה לא היתה מעניינת במיוחד אבל תמיד אני בודקת מי הסתכל בפרופיל שלי ואז חשכו עיני, וגם את הפוסט הזה אני כותבת בידיים רועדות.
החלאה שם, והוא בדק את הפרופיל שלי.

אלוהים אדירים, תארגן לו כבר בבקשה סרטן עצמות כואב או כל מחלה שנמשכת שנים על גבי שנים וכרוכה בכאב מייסר, משהו שיגרום לו לרצות למות כל יום אבל זה לא יקרה, רק אחרי הרבה הרבה זמן.

אני מבקשת מכל מי שקורא את זה שיעביר הלאה, מדובר באנס סדרתי, רמות של בני סלע, היו ארבע לפני שהתלוננו וידוע לי על עוד אחת שהיתה אחרי ולא הסכימה להתלונן, מי יודע עוד כמה היו שאנחנו לא יודעים עליהם.
הוא מצהיר שם שהוא שולט ושהוא מומחה בקאמה סוטרה ועוד שטויות כאלה, מי שמנויה ורוצה פרטים מוזמנת לפנות אליי.
בבקשה, תשמרו על עצמכן.

יש ימים שצריך להפעיל מזגן, להכנס למיטה ולא לצאת.
כי כל מה שתעשה יתחרבש והנזק יכול להיות עצום וזה פשוט לא שווה את זה.

אבל שאני אפנים?
מה פתאום...
אפילו הבוס שלי אמר לי ללכת הביתה, להכנס למיטה ולנוח, לא לבוא מחר, ל-נ-ו-ח-!
ברור...
אז הלכתי הביתה והמשכתי לעבוד כמו מפגרת והכל נהרס לי וזרקתי לזבל כסף.
ורק כשחטפתי כוויה סוג טיזי מרביולי, פאקינג רביולי, הבנתי.
ממש כל הכבוד לי.

*יש מצב שגבר יחשוב בבליינד דייט שבחורה עם כוויה ענקית על הסנטר זה סקסי?

תמיד אני כועסת עליו שהוא בוגד בי ככה ותמיד זה מלחמות איתו כשהוא אומר לי שהספיק לו ואני לוחצת שעוד קצת.
אבל הפעם אני אסירת תודה, שהוא קרס ואפשר לי את החופש הזה, אפילו שזה כרוך בלהרגיש על סף עלפון כל הזמן ושהאף עוד שניה נופל.

חברה שלי כבר כמעט שנה עושה דמיון מודרך וזה עובד לה, היא אומרת לי כל הזמן לדמיין את גבר חלומותיי ולהחליט שהוא יגיע, להזמין אותו וזה יקרה, אז הזמנתי לאוגוסט, בינתיים אין לי סבלנות לאתרי היכרויות האלה.
אבל באמת שנמאס לי לעבוד כמו כורת פחם ולדמיין שיש לי כוחות של בת 16, אני רוצה לעבוד בשבילי, בקצב שלי ולהנות מזה, עם הרבה מנוחות.
התחייבתי לבוס שלי שאני נשארת שנה ובונה במקביל את העסק שלי, אז אני מזמינה לפברואר רשימת לקוחות מפוארת ופיטורים חבריים, וחופש, בטן גב עם אהובי לעתיד.

אני לא מצליחה לזוז כמעט אז אני רק מעולפת על הספה ומזפזפת, נפלתי על ערוץ החיים הטובים.
יש אנשים בגילי שחיים כבר את החיים הטובים, אז הגיע הזמן, אני גם מזמינה, להתחיל לחיות נורמלי, עם חופשות וקצת שופינג ומניקור ופדיקור ועוד פינוקים.
הבית הזה הוא התחלה, זה כמו לגור באיזה צימר מדהים ביוון רק שהים שלי הוא גן סאקר, אבל אני רוצה עוד.
וזה יקרה, כי הזמנתי.

זה לא ממש מפתיע שאני אתעורר חולה עם חום וכאב גרון בשבוע הכי מתיש של חיי,
כאילו שזה יעצור אותי.

אבל כל פעם כשזה קורה אני נדהמת מחדש מסדרי העדיפות המעוותים של המשפחה שלי, ואיך במשך שנים הם גרמו לי לחשוב שסדרי העדיפות שלי הם החולניים.
אז אני מבריזה מחתונה משפחתית, כי מה לעשות, לא בא לי לדפוק הופעה כשאני על סף עילפון והאף אדום ומה שאני באמת צריכה זה את המיטה שלי.
אז עושים לי פרצופים, כי ברור שאני עושה את זה בכוונה ודופקת להם את הקטע של הכניסה הדרמטית וההתלחששויות והמחמאות באוזן של הפולניה "היא פשוט נעשית יותר יפה מיום ליום" והטלפון של למחרת "כולם רק דיברו על כמה שאת יפהפיה ושזה לא הגיוני שעוד לא חטפו אותך" (חטפו אמא, חטפו כבר חייזרים והחזירו, אמרו שאני סחורה מקולקלת).
אז עושים, אני כבר רגילה, לא מתרגשת.

אבל שיא השיאים זה שיש להם איזו תרופת פלא שיכולה לשקם אותי תוך כמה שעות, והם יביאו אותה, רק אחרי החתונה, כדי לא לאחר לחופה, אז מה אם האולם רק עשר דקות מהבית שלי, "זה יום שישי, את יודעת, יש פקקים..."
ואחר כך הם מתפלאים שאני הולכת לחדר מיון לבד כמו יתומה – "מי שמע כזה דבר, שהבת שלי תלך לבד לחדר מיון, מה יגידו?"

נו שויין, יהיה בסדר, אני אשרוד את השבוע הזה כמו גדולה, כי איך א' אומר – "זה לא שאת כל כך חזקה פיזית כמו שאת חושבת, יש לך פשוט סיבולת כאב מטורפת..."

לפעמים כשאני מדברת עם א' בטלפון אני לא שמה לב שאני שותקת, כי אני חושבת שאני מספרת לו דברים אבל אני למעשה מדמיינת את זה.
ואז הוא אומר לי "תתעוררי, את לא ורבאלית" ואני קולטת שבעצם לא דיברתי.
אני יכולה ימים שלמים לא להוציא מילה, זה חירפן חברות בטיולים לחו"ל שנאלצו לדבר עם עצמן, זה חירפן בני זוג שחשבו שאני ברוגז וכבר לא אוהבת ויש אנשים שחושבים שאני סתם מתנשאת.
לאמא שלי ברור שאני בכלל עובדת במוסד ושיש לי כיסוי מעולה.

השבוע מישהו זרק לי משהו על זה וא' אמר לו שאני כותבת אז אין לי צורך בכלל להתבטא, שאני פורקת על הנייר ולא צריכה לזיין את השכל לאף אחד.
אבל אני כבר לא כותבת, לא פורקת כמעט, מדי פעם מזיינת את השכל בבלוג וכותבת המון שטויות, וכותבת די חרא לצערי.
אז נכון שזה בעיקר בגלל שטוב לי ואין ממש מה לפרוק אבל מטריד אותי שלפעמים פונים אליי לשיחות והמחשבה הראשונה שקופצת לי לראש זה – אוף, אז עכשיו אני צריכה לדבר עם מישהו? ואז אני מתנתקת מהר.
תמיד אני צוחקת על עצמי שאני חצי אוטיסטית, אבל מה אם זה נכון? מה אם אין לי באמת כלים לתקשר עם בני אדם? מה אם אני הרמטית ולא אוכל להפתח בחיים בפני מישהו?
הרי לא צריך להפתח בפני כולם, מספיק אחד, צריך אחד, אבל אם אני אשתוק הוא ירגיש לא רצוי וילך.
או שפשוט מספיק האדם הנכון שיגרום לי לדבר ואז הכל יצא ממני בשטף ואני אדע שזה נכון.



* למה נשים סטרייטיות מסתכלות על הפרופיל שלי בג'יי דייט?

נחתו עליי שבועיים מטורפים של עבודה,
יהיו לי בערך 18 שעות עבודה כל יום ונס אם אני אצליח להרדם עם כל ההיסטריה.
אז ביטלתי דברים שאני מחכה להם כבר חודשים כמו ההופעה של ביה"ס למוזיקת מזרח,
כמו הכרטיסים למאמא מיה, הכל מוקרב למען עתיד ביציותיי.
אבל על דבר אחד לא הסכמתי לוותר,
חיכיתי, בכיתי, התרגשתי.
מה יכול להיות יותר מרטיט מהופעה של אויואבוי על חומות ירושלים?
איזו אכזבה, גם הנוף והאויר וההיסטוריה, כלום לא הצליח להרים אותם,
היה באמת אויואבוי.
איזה באסה.