רומא לא נבנתה ביום אחד

יש לי חברה חדשה, אנחנו ככה בשלבי החיזור, כל פעם היסוסים כאלה לפני שמתקשרים, כל פעם שיחה יותר עמוקה, עניין טרי כזה, חודש בערך.
שבוע שעבר היא עברה אסון, טרגדיה נוראית, ורק עכשיו אני שומעת מאנשים שזו עוד אחת בשרשרת של אסונות שקרו בשנים האחרונות.

יש לי חברה מגיל אפס, בעלה עזב אותה ואחר כך היא מצאה אושר שהיא לא חוותה לפני כן. לראשונה מזה שנים ראיתי אותה בעננים והשבוע ההוא החליט שהחבילה שלה גדולה עליו ועזב.

היתה לי חברה ששינתה לי את החיים, לפני כמעט שנתיים היא בחרה לסיים את החיים שלה.
התמונה שלה מונחת ליד מסך המחשב ואני כבר כמעט לא מסתכלת עליה.
הבוקר הצצתי בתמונה והתחלתי לשקוע, עייפות השתלטה עליי למרות שבדיוק התעוררתי.

ואז חבר הזכיר לי את הטרגדיה שלי והלכתי לשם וקראתי את כל מה שההיא כתבה, ההיא שהייתי אני.
אני לא יכולה יותר לחיות את העצב הזה והטראגיות הזאת,
טוב לי עכשיו לראשונה מזה המון המון זמן ואני לא מוצאת או רוצה למצוא אמפתיה לטרגדיות של אחרים, אני לא יכולה להרשות לעצמי.

אז לבשתי שמלה עם חגורה אדומה ואספתי את השיער והרגשתי כמו כוכבת קולנוע משנות החמישים והייתי קצת ביצ'ית למלצרית ונהניתי מהשמש וקניתי לי משקפי שמש תואמים ודיברנו על מניות והשקעות עתידיות ועל פנסיה, כן פנסיה.
כי אני רוצה רק להסתכל קדימה ואני לא יכולה להרשות לעצמי להגרר לטרגדיות של אחרים.
מישהו כאן אמר לי פעם שבסופו של דבר אני לבד עם מה שקרה לי וזה נכון, אני את המלחמה שלי עושה מספיק, שאחרים ילחמו את המלחמות שלהם.

לכל המתקשרים, פונים, מתלהבים.
בי נשבעתי שהפעם זה לא כך.

מודה ומתוודה, וכבר התוודתי בעבר בבלוג עתיק יומין, היתה לי נטיה להמציא דמויות שנכנסות זו בזו ויצרו רייטינג נפלא.
הפעם אני לא יכולה לקחת קרדיט,
Master_s הוא יצירה של עצמו, אני בטוחה שיש לו עוד דמויות אבל הן לא קשורות אליי.

וכן, כפי שהבטחתי, כל עוד הוא לא משעמם וממשיך להיות יצירתי,
אני לא אחסום אותו מהבלוג.

היו לי תקופות של צלילה מעמיקה להכרויות אינטרנטיות.
זה התחיל כגרושה טריה שחיפשה זיונים באודיגו, לא ידעתי אז מהחיים שלי בכלל, לא עלה על דעתי שיש דינמיקות וסטריאוטיפים ושכולם מכירים את כולם וכיו"ב.
נעשיתי מיומנת מהר מאד.
אחר כך זה הפך לחיפוש אחר שולטים בכלוב וכל מיני אתרים נלווים, על חוסר הידע שלי שילמתי ביוקר כידוע.
כשהחלטתי שאני חוזרת למשחק כבר באמת הייתי מיומנת והיום אני יכולה ממשפט אחד לומר הרבה מאד על הבן אדם (בייחוד אם הוא לא בן אדם ועד כמה הזין שלו קטן).
ועכשיו, אחרי כמעט שנתיים שאני בקושי מכירה אנשים וירטואלים נכנסתי לאתרי השידוכים ואני מבולבלת כמו בפעם הראשונה.
בתמימותי חשבתי שזה מאד פשוט, מזהים מישהו שגם רוצה להפגש, נפגשים, מתאים – סבבה, לא מתאים- גם סבבה.
מסתבר שגם כאן יש כל מיני קטעים הזויים, מנייאקים שסתם משחקים משחקים ועוד שטויות.
לקחתי בחשבון שיש כאן המון שסתם מחפשים זיונים אבל כל מיני משחקים ומניפולציות מבלי להפגש בכלל, זה לא ברור לי.

א' החליט שזה אתגר מעניין שדורש התעמקות ושיחה רצינית.
הוא רוצה לבוא ולהסתכל במחשב ולהפוך את זה למחקר אנתרופולגי, כהרגלו.
כשהזכרתי לו שמדובר במציאת בן זוג בשבילי ולא עוד רעיון מעניין בשבילו הוא אמר שאין לי מה לשבור את הראש בכלל ולסבך את העניינים, (באמת למה אני מפריעה לו במחקרים שלו עם השטויות שלי), הוא אמר שזה מאד שחור-לבן בקטע הזה, גבר שרוצה באמת בת זוג יבוא ממקום של להיות מיליון אחוז בסדר, הוא צריך למכור את עצמו ולהוכיח אמינות, ואם הוא לא עושה את זה – כנראה שזה לא המצב - NEXT.
אני מקווה שזה באמת כל כך פשוט.

השבוע איכשהו יצא שבשני מקרים סיפרתי את הסיפור ההוא, על איך שהצלת אותי מטריפ גרוע במיוחד כשכל אחת מאיתנו נמצאת ביבשת אחרת לגמרי.
כל המאזינים נפעמו מאיזו חברה טובה היית, באמת היית חברה מדהימה, לפני חמש עשרה שנה.
ועכשיו את יושבת לי על הוריד, עם כל הטקטיקות הפולניות, של רמז מהחברה ההיא, אמא שלי דרך אמא שלך ומכתב דרמטי וקורע לב עם הצהרה כל כך אופיינית לך "תעזרי לי להיות אדם טוב יותר!"

קיבלתי כמה מכתבים לאחרונה מאקס חברות, בגלל זה א' כל הזמן צוחק על כך שאי אפשר לחיות בלעדיי, אבל אני כבר בוגרת מספיק בשביל להבין שלפעמים אנשים באמת מתגעגעים אליך ולפעמים הם פשוט זקוקים לתפקיד שלך בחיים שלהם, זה שמגדיר אותם וגורם להם להרגיש יותר טוב עם עצמם.
אני מכירה איזה בחור מאד מאד שווה שמזיין כל היום ונשים נדבקות אליו כמו אל מגנט. במקרה אני מקורבת לחברים שלו, כולם נשואים עם ילדים ואני שומעת את השמחה בקולם בכל פעם שהוא משתעמם מבחורה חדשה.
הוא בעצם מאד רוצה אהבה והם זקוקים לו, לחיות דרכו את חיי הרווקות ההוללים, יש מצב שהם הורסים לו, שהוא מפחד לאבד אותם אם הוא ימצא אהבה.
איזה תפקיד אני משרתת בחיים שלך?
אני יודעת, סתם שואלת בציפייה למצוא איזו תשובה שונה.

הייתי נותנת המון כדי שדברים יחזרו להיות כמו פעם, לא ליפול בפח ההוא בפעם המיליון.
זה פחות כואב מאנשים אחרים, אבל ממך, זה מפיל אותי לגמרי ואני עדיין לא מספיק חזקה לחזור לשם, אני לא מספיק חזקה אפילו לכתוב לך את המכתב הזה.
הבעיה היא שאני אוהבת אותך כאילו היית בשר מבשרי, את והנשמה, הוא היה יד ימין ואת היית יד שמאל, ושתינו שמאליות שיודעות מה זה אומר, ואני כבר כמה שנים מנסה להצמיח לי ידיים חדשות ואתם מעכבים אותי.
אולי אני מעכבת אותי, מן הסתם זאת אני.

זה לא מקרי שרוב החברים שלי בשנים האחרונות הם גברים, כנראה שהמוח שלי גברי, הרבה יותר פשוט.
אני לא מדברת עם מישהו ובשנייה שהוא מסובב את הגב אני מתלחשת על מה הוא לבש ומגלה מה בעצם אני באמת חושבת. אני לא שומרת בבטן ועושה פרצופים שגורמים למי שמולי להבין שיש לי בעצם הרבה מה לומר. אני באמת באה ממקום נקי בקשר עם אנשים וכשאני מתחילה דף חדש או מכירה אדם חדש אני נותנת לו/ה את הקרדיט של מאה אחוזי סבבה, עד ש/אם יוכח אחרת.
ועם רוב הנשים, בעיקר איתך, יש כל מיני מטענים שאני לא מבינה מאיפה הם מגיעים.
ההתעסקות האובססיבית שלך באיך שאני נראית, כמה שאני אסביר שאני לא מרגישה כזו ביג דיל ואני די משועממת מהפרצוף שלי ושוב ההתקטנות הזו שלי, ההתנצלות.
הייתי מתה להרגיש שאני וואחד-ביג-דיל אבל אחרי כל כך הרבה שנים של התכווצות נפשית והגדלה פיזית, כדי שכל פעם שמישהי תגיד שאני כל כך יפה אני אוכל לנחם אותה שאני שמנה, קצת קשה להרגיש כך.

אני עייפה ממך, אוהבת כל כך ומותשת.
אין לך מקום אצלי כרגע,
ואני אענה לך כשיתאים לי ורק לי,
לא כשלוחצים עליי כי רגילים שזה כל כך קל.
אני והמצפון שלי במלחמה אבל אנחנו נשרוד אותה,
רדי מאיתנו.

פתחתי מסמך וורד חדש בשביל הפוסט הזה ואלה שיהיו אחריו,
אולי כי זו תקופה של התחלות חדשות,
אולי כי אני מרגישה שאני כותבת כל כך חרא בזמן האחרון שחבל לבאס את החומר הטוב.

התכוונתי לכתוב פוסט התבכיינות כי אני לא מרגישה טוב ואין עליי בצומי וברחמים עצמיים כשאני חולה,
אבל אז התיישבתי לראות את "מיס סנשיין הקטנה".

הורג אותי שאנשים אמרו לי שזה סרט נורא מצחיק, זה אחד הסרטים הכי עצובים-מתוקים-מרירים שיש,
הוא הזכיר לי אותי, כלומר את הכתיבה שלי, של פעם, כל הסיפורים על הילדים הקטנים וסבא וסבתא.

אמרתי השבוע למישהו שאם היתה לי ילדה כמוני בטח הייתי ממש נהנית ממני, כי הייתי ילדה מאד משעשעת, לדעתי בכל אופן, וחבל לי שלא יצא לי להכיר אותי אז, אבל אני מנסה לשחזר אותי כל הזמן,
בכתיבה הכוונה.
אבל אם אני הייתי אוליב מהסרט, ההורים שלי לא היו דואגים שישפטו אותי, הם היו שופטים אותי ואם כבר הייתי מקבלת אומץ לעשות את הריקוד ההוא, היו מפרקים אותי במכות.

יכול להיות שאם הייתי גדלה עם תמיכה כזו, לא הייתי כל כך מופתעת כשמישהו אוהב אותי, מתלהב ממני, מתגעגע אליי, לא הייתי מרגישה כל כך לבד בעולם, לא משנה כמה אנשים יהיו סביב.
לא הייתי צריכה להגיע למצב של חולי כדי לדרוש צומי.

נרשמתי לאחד מאתרי ההיכרויות לפני שבוע, כבר שכחתי איך זה להכיר אנשים באינטרנט, כבר שכחתי איך זה להכיר גברים, כבר שכחתי איך זה להכיר גברים אינטליגנטים.
העבודה שלי היא הפרדוקס של החיים שלי, אני כל כך אוהבת לעשות אותה, וכל כך שונאת את הפרימיטיבים המטומטמים שעובדים איתי.
והם שונאים אותי כי תמיד אני הבוס ובעולם שלהם לאשה כמוני מרביצים, וכי הם תמיד מרגישים מטומטמים כמה שאני לא אשתוק, ואני עייפה וחולה מלגמד את עצמי, ולהתנצל על מי שאני ומהמלחמות השקטות האלה בעצמי ומ-לא לתת להם את העונג לראות אותי בוכה.

אני חושבת שאם הייתי חיה בעולם שבו לא הייתי צריכה כל היום להקטין אותי ולהתנצל על קיומי,
הייתי יכולה להיות ענקית.

יש לי ללא ספק הרבה רגעים ילדותיים, ואני לא ממש מתביישת בהם או טורחת להסתיר אותם.
אני חושבת שיש בזה אפילו משהו מקסים, לא עסוקה כל היום בלהיות הוד מעלתי החשובה, לשדר לכולם שאני ממש בוגרת, אולי כי אני יודעת שכשמגיע הרגע להיות בוגרת רצינית ואחראית – אני מתפקדת מצוין.
אבל יש דבר אחד שלא עובר לי וזה משגע אותי, הקטע הזה של "אני עוד אראה להם".
אם כולם היו מודים בזה, כי לכל אחד יש איזה מישהו שהוא היה רוצה להראות לו, אולי היה לי יותר קל, אבל אף אחד לא מודה בזה, אני יעני המפגרת היחידה ואין לי למי להתבכיין כל פעם שזה קורה.
אז שוב אכלתם אותה.

זוכרים מהתיכון את החבורה הזו של הבנות שמנהלות את העניינים, מה שנקרא מלכות הכיתה?
הן תמיד נעות בקבוצה, וכביכול כולן המלכות וכולם רוצים להיות חלק מהחבורה שלהם אבל זה רק מה שנראה מהצד.
בתכלס, תמיד יש אחת או שתיים שקובעות והשאר הן למעשה החברות הכי טובות של מלכות הכיתה. הן נהנות אולי מהמעמד החברתי החיצוני אבל בפנים זה בכלל לא ככה.
אז זו מי שהייתי, החברה הכי טובה של מלכת הכיתה.
אני לא ידעתי את זה אף פעם, גם לא חשבתי במונחים כאלה, רק בדיעבד הבנתי וגם זה רק אחרי שהסבירו לי, (כן, אני חצי אוטיסטית).

בסדר, לכל אחד יש את הסיפור שלו מהתיכון ובטח יש פה כמה ששנאו את כל החבורות האלה ואולי אפילו סבלו מהן, זו לא הנקודה, וזה לא הסיפור הזה.
מה שאני מבינה רק עכשיו, הוא שכל החיים שלי אני ממשיכה להיות החברה הכי טובה של מלכת הכיתה.
תמיד כולם חושבים שאני נורא מקושרת אבל זאת לא אני, אלה החברים שלי ואני מרוויחה מהצד כביכול.
רק מה, כל מלכת כיתה צריכה את הנסיך שלה וכשהיא פוגשת אותו כולם יכולים לקפוץ לה.
ומי שלא יודע, את מלכת הכיתה אף פעם לא זורקים, ואם מישהו זורק אותה מיד יעמדו להם בתור אלפי נסיכים אחרים והיא תגרור את החברה שלה כדי לא לצאת לציד לבד ותשכח ממנה בשנייה שהיא תפגוש נסיך.


אני לא מדברת על חברה מסויימת שפגעה בי ברגע זה, אני מדברת על התנהלות שלמה של חיים שלמים, חברים/חברות/עבודה/משפחה.
תמיד מגיע הרגע הזה שאני אומרת שאני יום אחד אראה להם, שהם יבואו עם הזנב בין הרגליים ואני אהיה חשובה ועסוקה מדי ושהם ירגישו איך זה,
אבל הרגע הזה לא מגיע.
ואני ממשיכה בדרכי הפתטית ואפילו סולחת להם כשהם חוזרים לשתי דקות עם הזנב בין הרגליים או סתם עושים לי חיינדעלעך וכמובן ששוב ושוב בכל מערכות היחסים האלה אני מרגישה כל כך מטומטמת.

אני חייבת לצאת מהלופ הזה, רק שאין לי מושג איך.

א' אמר לי השבוע שאני חברה מזעזעת ובלתי נסבלת,
כי אני גורמת לחברים שלי להגיע למצב שהם לא יכולים לחיות בלעדיי.

אני חושבת שזה אחד הדברים הכי יפים שאמרו לי.

חברה שלי באה לבקר היום עם החבר החדש. הם מסוג הזוגות פוצי מוצי הדביקים האלה שאם לא היית במקרה אוהב אחד מהם ממש ממש, רוב הסיכויים שהיית מביא סטירה למישהו מהם אם לא לשניהם - ולא אחת מהסוג של "עושים באהבה או לא עושים בכלל".
מצד שני אם חברה שלי מאוהבת, ואם זה בבחור שבוהה בה כאילו היא השמש-ירח והכוכבים, ועושה רושם שבניגוד למנייאק הקודם, מדובר בבון בון אמיתי, אז מה יכול להיות רע?
אז אני מאושרת.

הם התעניינו במה חדש אצלי וסיפרתי להם שלמרות שנרשמתי ממש אין לי אנרגיות לדייטים וכל התקשורת הוירטואלית הזאת וחקירות ושאלות, אני פשוט במין מוד זורם כזה לייטלי וכל דבר שהוא כפוי ולא טבעי לא מרגיש לי נכון.
ושניהם הסתכלו עליי קצת מוזר ואמרו שממש לא חייבים בכח ושלמרות שאולי קשה לי להודות בזה,
שנראה להם שאני די מאושרת.

משם איכשהו השיחה עברה לזיונים וחרמנות והם עשו שוב קצת פוצי מוצי ואז חברה שלי היתה חייבת להביא איזה רמז על החברה המגניבה שלה ולבדוק אם אני מוכנה לספר לב"ז החדש שלה עד כמה אני הוללת, (היא לא קיבלה אישור), ואמרה שאולי אני מותשת אחרי כל השנים האחרונות ושהגיע הזמן לנוח.
האמת היא שאני נחה מהוללות כבר כמעט שנתיים אבל אני נקרעת מעבודה אז אני באמת זקוקה לשינה בעיקר.
היא שאלה אם אני לא מרגישה שהיה קשה להגמל מזה, אם אני לא חושבת ש"זה" (בדס"מ), זה כמו סמים.
ברור שהיה קשה, בדס"מ זה לגמרי סמים, אמנם טבעיים וחוקיים אבל לגמרי סמים, רק שהיום הרבה יותר מטריד אותי שהלכה לי בכלל בכלל החרמנות – כלום/זילץ'/נאדה!
ושוב שניהם הסתכלו עליי מוזר, ואמרו שממש לא חייבים בכח ושלמרות שאולי קשה לי להודות בזה, שנראה להם שאני די מאושרת.

והאמת היא שזה נכון לאחרונה ואני לא יודעת אם זה אמור להטריד אותי, שהתרגלתי להנות בלי אהבה, בלי סקס - או שזה לא עניין של הרגל, שכרגע זה בסדר ושיום אחד זה ישתנה.
הכי מפחיד אותי, שבעצם הפכתי לכל כך מחוספסת שאני כבר לא מרגישה או לא יודעת יותר להרגיש.

אני באמת מעריכה את כל התגובות, כאן ובפרטי
אבל נראה לי שהשאלה התפספסה וגם ה"אווירה" של הפוסט.

הוא לא מגיע ממקום מדוכא בכלל, מצורך להבין מה לא בסדר בי וכו'.
הוא מגיע בדיוק מהמקום של לרצות להבין בני אדם, מה הם לא אומרים כשהם מפחדים לפגוע או סתם מפחדים.
כולנו היינו במקום שבו החברים והמשפחה עודדו אותנו ב"הוא/היא סתם פחדן/ית" או ב"גברים מפחדים מנשים עצמאיות" ולחלופין "נשים רק רוצות גברים עם כסף" וכל שאר השטויות האלה.
קיויתי לשמוע את "האמת" אם קיים כזה דבר,
מה באמת גורם לכם/לכן לרצות להכיר בן אדם זר לחלוטין או להפך, למה לא תיגשו לאדם מסויים, גם אם הוא/היא אטרקטיבי פיזית, (כי את הסיבות הפיזיות כולנו כבר מכירים ולכל אחד יש את הטעם שלו).

מילא אם לא הייתם קוראים אבל אתם קוראים,
אז זאת התשובה בעצם??
שלאף אחד אין תשובה?


אתם בטח עדיין מנסחים תגובה בוורד...