רומא לא נבנתה ביום אחד

החלטתי לקחת מפרלין את הרעיון,
ואפילו להיות תקשורתית לשם שינוי ולשתף אתכם,
רק שלא יאשימו אותי בגניבת זכויות.

ישבתי השבוע עם חבר וחברה ודיברנו על הסיבות שבעטיין בחרנו בני זוג מסויימים בתקופות שונות.
לכל אחד מהם היה הסבר ממש מפורט ואני לעומת זאת עניתי שפשוט הייתי עם מי שרצה אותי, שלא הרגשתי שאי פעם היתה לי בחירה.
הם ממש הופתעו וכנראה שזו לא תופעה נפוצה, רוב האנשים מרגישים שיש להם זכות בחירה.
אני לא יודעת איך עושים את זה, כנראה שאני ממש אוטיסטית אבל אין לי מושג.
הייתי מתה פעם אחת בחיים שלי למשל להיות בסיטואציה ששלושה גברים באים ומבקשים את הטלפון ואני צריכה להחליט ביניהם או אפילו להרגיש שזה בסדר לא לבחור באף אחד.

מה לדעתכם הופך אישה למושכת יותר מאחרות?
ואני לא מדברת על "הייתי עושה אותה", אני מדברת על – היא מעניינת אותי, הייתי רוצה להכיר אותה.
ולא, התשובה "כוסית-על" לא רלוונטית בעיני כי הייתי כזו פעם וזה לא שינה שום דבר.
באמת מעניין אותי לשמוע, נשים וגברים כאחד.

חג שמח.

יש למכרים שלי חבר קצת קוקו.
הבחור גאון שיום אחד חלה והתחרפן ומאז הם כל הזמן סביבו ומכבים את השריפות אחריו.
לדעתי הוא לא סתם גאון, אלא ע-נ-ק! הבן אדם חי את החיים שלו בלהגיד לכל מי שהוא רואה מה שהוא חושב עליו ואם מישהו מעצבן אותו הוא פשוט מרביץ לו וחברים שלו שומרים כל הזמן ומרגיעים אנשים שהוא קצת לא בסדר וסולחים לו על הכל.
לשמחתי הרבה הוא מת עליי וחושב שאני נראית בת 25 ושאני הכי יפה בעולם, חברים שלו אומרים לי שלא הייתי מתה עליו כל כך אם הוא היה חושב שאני קונפה בת 50, יכול להיות.

הקיצר היום פגשתי אותו במקרה ברחוב, אחרי יום של עצבים ואפילו בכי והוא עשה לי קצת שמח.
הוא תפס אותי בדרך לאיזה סידור בעבודה, כולה חמש דקות הייתי שם אבל היו שם שני אנשים שאני לא סובלת ופשוט דמיינתי שאני גם קצת קוקו והרצתי בראש מה הייתי אומרת להם אם הייתי יכולה להגיד מה שבא לי, זה עשה לי כל כך טוב.

לשמוק שנפנף אותי אמרתי שהוא לוזר שמשחק אותה גבר בוגר ורציני אבל הוא סתם סטלן שמחפש תרוצים לחוסר ההתבגרות שלו. שעכשיו הוא נראה לי די דוחה פיזית ואני מתחילה להבין שכל האימרות האלה שהוא זורק כביכול מתוך אינטליגנציה, אין להן המשך ופרשנות כי הוא לא באמת מתכוון אליהן או מבין אותן, שהוא שטחי ופתטי ואיזה מזל שלא קרה ביננו כלום.
לסטודנטית לחינוך שמדקלמת כל היום מאמרים שהיא קראה על התעללות ועל הומאניות ועל תיקון חברתי, שאומרת לי שאני לא אבין מה נשים עוברות עד שאני לא אקרא את זה, שחושבת שאני איזו אנלפבתית...אמרתי ...
עזבו, זה כבר ממש דוחה, ירדתי לרמות קשות,
אבל מה זה משנה, העיקר שאני מרגישה הרבה יותר טוב.

קיבלתי מתנה ספר מדהים,
CURVE.
על עירום נשי באומנות מודרנית, חמוקיים ודילמת הזונה והמדונה,
אי אפשר להגיד שהוא לא מכיר אותי.

אני תמיד מרחמת על רזות, הן נראות לי רעבות,
מסבירה לו שאני צריכה להיות כמו עגבניה עסיסית, שמתים לתת לה ביס ושתשפריץ על הכל.
הוא מעריך, אפילו מעריץ את התכונה הזו, את הסבל שלי בבגדים ועד כמה שאני אוהבת את העירום שלי.

אבל אתמול אפילו הוא סבל משמלת חלומותיי וליד חברה שלו תפס את חזית השמלה והרים לי אותה כדי שתכסה קצת, צעק עליי "די כבר!"

פעם קיבלתי הזדמנות מאיש חכם,
הוא אמר לי שהגעתי למקום שבו יש לי את ההזדמנות להוכיח שכוווולם טועים ורק אני צודקת,
שהוא נותן לי אותה.
ועדיין, אנשים מנסים להיות נאורים ופתוחים ובסופו של דבר הם גורמים לי להרגיש מלוכלכת,כי לי נוח בעור שלי ואני לא רואה שום סיבה להסתיר.
וברגעים כאלה אני מתגעגעת למקום ההוא שכולם כל כך אוהבים להשמיץ ולשנוא,
לפתיחת הדלת והסתערות של גופות עירומים בחיבוקים, להתרגשות הזו של לקראת ההתפשטות שלי ואז שעות,
סשנים, שיחות, צחוקים, שירה, כולנו עירומות-נינוחות ומרוצות,
טבעיות.

מה יותר גרוע?
לחזור מחגיגות יום הולדת שיכורה לחלוטין משמפניה, יין, וויסקי וודקה, כשנשארו לך שלוש שעות שינה לפני העבודה?
או לחזור מחגיגות יום הולדת 36 שיכורה לחלוטין משמפניה, יין, וויסקי וודקה, כשנשארו לך שלוש שעות שינה לפני העבודה ולגלות בכניסה לבניין שלך את הבחור שנפנף אותך לפני שבוע נמרח כמו מפגר על ילדה בת 20?

בכל מקרה התוצאה זהה, לסטייק הפילה בקרם בצל ופירה כמהין שלום, הוא גם שלם לחלוטין בגושים סגולים בכיור.
סליחה מראש על הגועל.
איימן אנד הללויה,
יום הולדת שמח לי.

כל יום הולדת אני עושה איזו החלטה חדשה,
אני כבר לא זוכרת מה היה בימי ההולדת הקודמים אבל אני מתוודה מראש,
אם זה היה קשור בספורט – רוב הסיכויים שלא עמדתי בזה.

ההחלטה של השנה היא ללמוד להיות חכמה ולא צודקת.
אולי זה נשמע פשוט אבל במקרה שלי זה ממש לא,
אני לפעמים יותר קדושה מהאפיפיור מרוב שאני צודקת...

אז עשיתי צעד ראשון,
הרמתי טלפון למישהי שאין לאף אחד שום ספק בכך שהיא זו שפגעה בי ולא להפך,
עשיתי את זה כדי לסגור פצע פתוח ולהקל על החיים שלי ושל בן אדם שאני אוהבת.
אם מישהו היה אומר לי שזה יכול לצאת כל כך טוב,
שההקלה תהיה כל כך הרבה יותר גדולה ממה שציפיתי,
שהתגובה תהיה כל כך הרבה יותר מדהימה שציפיתי,
בחיים לא הייתי מאמינה.
אבל זה ככה,
היה שווה את זה, מאד.
ושוב אני אומרת,
אשכרה, אני מתבגרת.
יפה לי.

אני לא PC,
לא הייתי אף פעם ואין לי כוונה להתחיל.
אז כמו שבלי בושה אני מצהירה שוב ושוב שאני חולה על כבד אווז,
אני אצהיר גם עכשיו,
שונאת
שונאת
שונאת גשם!

חברה שלי החליטה לפני שנתיים שלא מעניין אותה, היא רוצה להתחתן וכלום לא יעמוד בדרכה.
היא באמת עשתה כל דבר אפשרי ולא בחלה בכלום,
השבוע היא מתחתנת.
שונאת
שונאת
שונאת חתונות!
(מזל שמצאתי את שמלת חלומותיי השבוע, לפחות אני אהנה מעצמי).
שמישהו ירה בי, לא רוצה ללכת לחתונה הזאת.

אוףףףףףףףףףףףףףףף
טוב, אז אני אתן לעצמי אולטימטום,
עד נובמבר יהיה לי בויפרנד,
כי אני לא אשרוד עוד חורף לבד.
(נא לא לפנות, כלוביסטים ובדס"מים למיניהם לא מוזמנים)
ציינתי כבר שאני לא PC?

המזג אויר הזה מחרפן אותי,
מתייבשות לי העיניים,
המיגרנות חופרות לי במוח
ואני רק רוצה לישון כל הזמן.
אני! לישון?!

שמש כפרה עליך,
איפה את?
שונאת גשם!!!

כאילו מה? אני ברגע של צומי וכבר ארבעה קופצים מעליי?

בדיוק א' התקשר לדווח, הוא בא לו בשיחה של חבר מודאג, כאילו זה לא בא ממני.
מסתבר שההוא הופיע כל יום דווקא כדי להראות שהכל בסדר ולא קרה כלום אז א' הסביר שמבחינתי קרה הרבה ושיתפוס מרחק.
ההוא לקח את זה "בסבבה".
רק התיאורים של א' זה נושא לפוסט נפרד – כמה גברים גרועים בתיאורים.
אבל כל כך הותשתי מלגרום לו לספר הכל מההתחלה, חמש פעמים עד שהוא הבין איך נשים צריכות לשמוע, (אז הוא אמר ואז אני עניתי ואז הוא הוסיף שככה ואני אמרתי שמה פתאום וכו'), שאני אדחה את זה לפעם אחרת.


כל כך הוקל לי, אפילו אני מופתעת מעצמי ומכמה שהוקל.

לפעמים יש כאלה שלא רוצים,
וזה בסדר, לא חייבים.
יש באמת כאלה שאפשר לקלוט את האדישות וחוסר העניין אבל לעומתם יש את אלה שמדי פעם אני תופסת אותם בוהים ומסמיקים, או זוכרים איזו שטות שאמרתי מלפני חודשיים ואני מצטערת אם מישהו חושב שאני חיה באשליות, אבל אפשר באמת להרגיש כשמישהו מעוניין ואני קולטת ממנו וייבס כבר שנתיים.
אז באמת חוסר התגובה שלו מעיד על כך שהוא לא רוצה אבל תמיד ברגעים האלה דווקא הארור הזה, נו אני מנסה להדחיק את שמו, ההוא-מה-קוראים-אותו-ביבי...הוא תמיד קופץ לי בראש עם השאגות שלו "הם מ-פ-ח-ד-י-ם! הם מ-פ-ח-ד-י-ם!"
אבל מי שמפחד כנראה בסופו של דבר לא רוצה,
וזה בסדר, לא חייבים.

אני רק הבהרתי בשיחה ההיא דבר אחד מאד ברור, שהסיבה שאני עושה אותה כרגע היא כי סוף סוף נוצרו הנסיבות בהם, אם לא יקרה ביננו כלום, אנחנו לא צריכים לראות אחד את השני יותר ולא יהיו פאדיחות ואי נעימויות ואפשר יהיה להמשיך הלאה בשקט.
רק מה, מאז הוא כל יום מופיע אצלי בעבודה, כולו חיוכים וחיבוקים והפרחת נשיקות באוויר וזהו.
זה לא שהוא מגיע כשאני מסיימת ומחכה שיהיה לי זמן, סתם ככה באמצע היום, בא ומתפייד- פוף!
ואני מתחילה לרעוד, ואני עוד פעם עצבנית ורבה עם אנשים ויוצאת מפוקוס.
אני בטוחה שאם הוא היה נותן לי שבוע של חסד הייתי יכולה להתמודד הרבה יותר טוב אבל הוא לא נותן.

אז עשיתי מעשה שאולי הוא ילדותי אבל לא עשיתי את זה מעולם אז הגיע הזמן. ביקשתי מא' שידבר איתו, שיגיד לו שייתן לי את הזמן הזה.
וא' אמור להיות שם ברגעים אלה ולנהל את השיחה הזאת.
ולפי ההתנהלויות של החודש האחרון אני אמורה עכשיו להיות משוכנעת בכל רמ"ח איברי שהוא עונה לא' שהוא דווקא כן מעוניין, רק צריך קצת זמן והכל יהיה בסדר בסוף.
אבל הפסימית ההיא חזרה לי לחיים ואני לא מסוגלת לשלוח שום אנרגיה חיובית, שום ביטחון עצמי, והתחושה יותר קרובה לסיום של מבחן שבו אני יודעת שאם אני רק אעבור עליו עוד פעם אחת אחרונה אני אגלה איזו שגיאה וארוויח עוד חמש נקודות אבל אני לא יכולה יותר ורק רוצה שייגמר כבר.

אחרי הפוסט המטומטם של אתמול כדאי שאני אכתוב כמה שפחות, אז רק המלצה,
מחר הם מופיעים בתל אביב וזו חוייה מאד לא שיגרתית.
מי שאוהב ג'אז, בלוז, ניו אורלינס ופסיכדליה,
זה המקום.

I'M SO HAPPY, HAPPY TO BE ALIVE....

מי היה מאמין שאפשר לשכוח לשחק ספיידר ואיך פותחים מסמך וורד כי מי לעזאזל יכול לזכור איך קוראים לפייל של הבלוג.
הבייב חזר מבית חולים למחשבים, כבר הכריזו על מותו בטרם עת וקצת נעלבתי שדניאל והטכנאי התחילו ישר לדבר על מחירים של מחשבים חדשים אבל שניהם הפנימו את מצבי הקשה ונשלחתי לשופינג לניסיון אחרון.
הוא הצליח.

השופינג דווקא לא, כי אסור הרי לעשות שופינג בPMS , זה נס שהפעם לא צרחתי על אף מוכרת אבל זה רק כי דניאל הזכיר לי בדרך לתא המדידה שאולי עדיף לדחות את זה בכמה ימים.
זה כל כך לא פייר שכל חודש אני צריכה לעבור את הגיהנום הזה ולהיות השפחה של ההורמונים שלי ולנסות לזכור שזה אוטוטו עובר.

אוף שהדם הזה ישחרר אותי כבר, היה כזה חודש מגניב, סתם אושר יומיומי כזה, שום דבר מיוחד, עבודה, חיים, ספה חדשה, שינה טובה, היה אפילו קצת סקס, שומדבר מיוחד, זה כל הקסם, בלי גבהים מטורפים ובלי נפילות, שגרה ברוכה.
ואתמול אפילו פתחתי את הלב בפני מישהו שיש לי קראש עליו כבר שנתיים, נראה לי שהוא עדיין יושב שם בהלם, ויכול להיות שא' צודק ואם הוא היה מעוניין הוא היה עושה משהו באותו הרגע ויכול להיות שהוא צריך זמן לעכל את הדברים.
אבל מה שמרגיז הוא שבחודש האחרון הייתי מסונכרנת עם העולם וכל מה שהזמנתי הגיע וכל מה שהחלטתי שיקרה קרה, כי החלטתי שככה, הגיע הזמן ומעכשיו אני לא מקטרת, פשוט נהנית ודברים טובים יקרו והם קרו.

ועכשיו הPMS המזורגג הזה עירער את כל הבטחון והפכתי ליבבנית מעצבנת וחרדתית, היסטרית מהחזרה למחשב והחזרה לדמות הוירטואלית והמעצבנת שלי, (בחיי שאין לי מושג איך סבלו את העוגי הזאת כאן כל כך הרבה שנים), ואני כשאני אני, אני ממש מותק, נשבעת!
אבל עכשיו אני בPMS ואני מנסה לשכנע את עצמי שאוטוטו הדם ניגר ואני אחזור להיות אלילת האופטימיות, ירדו ממני ה30 קילו האלה שעלו עליי בשלושה ימים, אני אפסיק לבהות בגוף שלי מתנפח ומתנפח והמחשב יהיה סתם מחשב ולא איזה מבוא לפסיכופתיות מחודשת,
והכל יהיה בסדר.
עד החודש הבא.