רומא לא נבנתה ביום אחד

מגניב לי פה!

זוכרים את הסצנה מטיטאניק, כשדי קפריו צועק שהוא מלך העולם?

אז כאן בשכונה, כולם חיים את הסצנה באופן קבוע ויומיומי - אין אחריות ציבורית, חברתית, אין אמפטיה,
רק אני! אני! ואני! אה, וכמובן כסףכסףכסף!

יום אחרון בצפונבוניה המגעילה,
מקווה שדרומית לכאן יותר נחמד.

תמו שידורינו.

בוא נודה בזה, אני לא בן אדם של טבע.
המעבר והאריזות איכשהו גורמים לי לבלות בגינה הרבה יותר מהרגיל ואני נתקלת בדברים שאני לא רגילה לראות ושואלת את עצמי שאלות שאני לא רגילה לשאול.
למשל הרגע זכיתי לראות לראשונה בחיי זיקית או חרדון, אין לי מושג מה ההבדל בינהם, אני רק יודעת שבפעם הראשונה ראיתי את התהליך המדהים הזה של הטבע, החלפת הצבעים.
זה מזכיר לי את הדגים בתאילנד וכמה הכל יפה ופשוט כשאתה במים ימים שלמים ולא צריך להתמודד עם שום דבר אחר.

הזיקית/חרדון עושה קולות של לא נושמת ולא זזה, אני לא יודעת אם היא מתה או שזה תכסיס כזה, רק ככל שאני מסתכלת אני די נגעלת מהצורה.
אני חושבת על כל מיני אנשים שאני מכירה שחסים על חייהם של ג'וקים ויתושים, סוגדים לטבע בכל מאודו.
אני חושבת עד כמה תמיד האנשים האלה הם אלה שדורכים על בני אדם אחרים, עד כמה שהם האנשים הכי חסרי רגישות שאני מכירה,
ודי בסדר לי עם העובדה שהחטא שלי הוא שאני לא יודעת מה ההבדל בין זיקית לחרדון.

עוד מעט אני אחפש בארכיון את המעברים הקודמים שלי, נראה לי שזו דירה רביעית בחמש שנים האחרונות, מעניין יהיה לראות איך הגבתי בעבר ואם עכשיו זה שונה.
מה שכן, נעשיתי מיומנת באריזות, ביום אחד כבר ארזתי חצי בית ועדיין יש עוד שבועיים.
זו תקופה מבאסת כי כשאני נפרדת אני ישר מחפשת את הפאקים במה שאני עוזבת כדי לשמוח במה שעתיד לבוא.
פתאום המרחבים והעצים חונקים אותי והשכונה מגעילה אותי ואני רוצה כבר לברוח.

הג'ינג'ית תתבאס לאללה, אחרי הבית זונות שהיה לה כאן פתאום לחזור לדירה קטנטונת, אי אפשר להסביר לכלב - תראי, יהיה ממש מגניב, יש בשכונה ההיא מלא בחורים ולאמא יהיו מלא זיונים.
והיא הרי הסקס שלי מזמן לא מעניין אותה, מאז שאין סשנים היא איבדה עניין, אולי היא פשוט לא דואגת יותר, נראה לי שכבר כתבתי כאן לפני כמה שנים על הבחור שהתפרק לי באמצע סשן כי הוא לא מסוגל כשהכלבה מסתכלת עליו כאילו הוא רוצח לה את האמא.

זו תקופה נוראית, כל כך הרבה חרדות, בעיקר כלכליות ומשפטיות, לולא כל זה הייתי יכולה לשמוח בשינוי הקרב.
רק שיהיה כבר בסדר.

שלוש פעמים בחיי איבדתי את התיאבון, מי שמכיר אותי יודע שיש לזה משמעות עצומה.

הפעם הראשונה היתה כשהאקס בעל עזב את הבית, זה היה כאב כל כך חזק שהוא היה פיזי, כואב לי עד היום כשאני נזכרת בתקופה ההיא. הורדתי בשנה שאחרי כן 30ק"ג, הפכתי לאשה ולאלילת מין לראשונה בחיי והייתי מאושרת לראשונה מזה המון המון שנים.

הפעם השניה היתה אחרי שהחלאה ההוא רצח אותי, לא האמנתי שאני אשרוד את זה, שאני אשאר בחיים, הסתובבתי ברחובות וחיפשתי פיגועים כדי לגמור עם זה. ואז הכרתי את מי שהגדרתי כאהבת חיי עד לא מזמן, גיליתי שאם כזה גבר אוהב אותי אז כנראה שנשאר ממני משהו, וגם כשנגמר, פגשתי אנשים שעשו לי טוב, היו כמה שנים טובות יחסית, עד שהן נגמרו טוטאלית לפני 4 שנים.

והפעם השלישית היא עכשיו.
זה לא סתם שאני יורדת כל כך בקלות, אני בקושי מצליחה לעכל שליש ממה שאני אמורה לאכול ביום.
החברים והמשפחה מוציאים אותי למסעדות, לנסות לגרום לי לאכול, כי קצת קשה לרוץ ולתפקד ולנסות להציל את המעט שנשאר כשאתה על סף עילפון כל הזמן. ואני רק חושבת על אוכל ובא לי להקיא.
מה שמחזיק אותי הוא הזיכרון והניסיון, ההוכחה שאני מצליחה לעלות באמת, לא סתם איזון, אלא להיות מאושרת, מאוהבת, מזדיינת, אחרי ירידות כל כך קשות, נפשית ופיזית.

עוד קצת, רק עוד קצת ואני יודעת שהכל יסתדר.

פעם, לפני מיליון שנה בערך, ישבתי בגינה שלי ושל האקס בעל יחד עם חברה רווקה.
היא קיטרה על איזה בחור ואמרה שהיא כל כך רוצה להיות כבר במקום הרגוע הזה שלי,
ואני אמרתי לה שאני מקנאת בה על כך שההתאהבות הענקית הזו וכל ההתרגשות עדיין לפניה.

מאז עברו כל כך הרבה מים בנהר והחיים שלי עברו כל כך הרבה תהפוכות שבאמת שאם מישהו היה מספר לי,
לא הייתי מאמינה.
הבוקר קיבלתי מיילים עמוסי תמונות שלה ושל התינוק, של המשפחה הקטנה שהיא בונה בשנים האחרונות.
ואני עדיין זוכרת את הרגע ההוא, שהרגשתי שכבר הכל אבוד וידוע מראש וקינאתי בה.
היום אני שמחה להיות במקום שלי, בהתרגשות של לפני, הידיעה שהכל עדיין לא ידוע
וזה די מדהים שאני מרגישה ככה,
אבל אני אפילו קצת מרחמת על אנשים שכבר שם.

עוד שלושה שבועות יתחילו חיים חדשים שוב,
מה שמרגיע זו הידיעה שגם אם לא יסתדר, תמיד אפשר לקום וללכת.
נראה לי שבאופן רשמי וחוקי אפשר להגדיר אותי כבעלת פוביית מחויבות.
אבל אני בסדר עם זה.

רק שכל הבלגן המשפטי הזה ירד לי מהוריד ואני אוכל להיות שם, ברגע המרגש ההוא, במיליון אחוז.

היום אני בת שש ואני שוב מתחילה חיים חדשים.
נפגשתי עם בן אדם בגילי שכבר סימן וי על כל דבר אפשרי, הייתי אמורה להרגיש כמו ילדה קטנה לידו,
אולי בדברים מסוימים אני מרגישה.
מצד שני התרגשתי לדעת שעוד כל כך הרבה לפני וקצת ריחמתי עליו שהוא כבר הספיק הכל ואין לו כל כך ממה להתרגש יותר.

היום אני בת שש ואני מתחילה ללמוד להפתח לעולם, להקשיב לאינסטינקטים שלי,
לצעוד בצעדים קטנים ולא לעצור ומצד שני לא להסתער.
פיספסתי המון דברים שאנשים בגילי כבר יודעים, אבל משהו לא התקלקל אצלי.

אני מצלמת אותי מדי פעם, לראות את השינוי במשקל.
השינוי הכי משמעותי הוא בפנים, ככל שהן מצטמקות העיניים שלי נעשות יותר ויותר ענקיות,
ולראשונה אני רואה בהן את הילדה ההיא.

אני חושבת על הסדרה "מחוברות" על הטייפקאסטינג שהם שמו שם, יש גיל ומצב בחיים לכל אחת,
כולן יכולות להזדהות.
מעניין אותי אם יום אחד יהיה למישהו אומץ לשים שם מישהי שחיה עם אונס, עם הרצח של עצמה,
כי יש כל כך הרבה מאיתנו, גם לנו מגיע טייפקאסט.
מעניין אותי לחשוב איך אנשים היו מגיבים בפריים טיים לאשה שמציינת את יום השנה למוות שלה ולבחירה להיוולד מחדש.

אבל אנשים לא רוצים לדבר על זה, לשמוע, לוחשים את המילה הזו בשקט בשקט,
פעם היו מדברים ככה על סרטן, היום זו כבר לא בושה,
רק אונס.

היום אני אבשל ארוחת ערב למשפחה ואני לא אזכיר לאף אחד את התאריך,
כי אף אחד לא צריך תזכורת, כולם רק דוחפים ומעודדים ללכת קדימה ולהפסיק להסתכל לאחור.
ואני שמחה שיש לי את המקום הזה כאן, להכיל את הימים האלה.

רק אצלי התחרפן הבלוג או שאצל כולם?

האמת, לא האמנתי שזה יקרה ככה,
כל כך חלק ומהיר, עשרה קילו בחודשיים,
כמעט נטול כאב, ( זה בסדר, יש איזון, כל שאר התחומים גיהנום).

אני מידה 40, חשבתי שזה יספיק לי אבל כנראה שאני גרידי,
בא לי עוד קצת לרדת.
אולי כי הפעם אני יכולה לראות בדיוק איפה יושב כל קילו מיותר ואני יכולה לחשב אותם.
ברור שזה לא יורד איפה שרוצים,
אבל אפשר לנסות.

בתוך כל האיכסה הזה, ואלוהים כמה שאיכסה, אני פתאום קולטת שאני עומדת להתחיל חיים חדשים,
וזה מרגש.
והפעם נראה לי שאני אעשה את זה כמו שצריך.

הארוע עבר בהצלחה לחוגגים, לי לא כל כך, אבל העיקר שעבר.
מרגיז אותי שכל פעם מחדש כל הגברים הירושלמים האלה גורמים לי להרגיש כל כך רע עם עצמי.
אני כבר כוסית, יש לי סוג של שפת גוף חדשה, בטחון עצמי מהול בטקטיקות אחיזה במכנסיים שנופלים כל הזמן.
לא היתה אישה בארוע הזה שלא החמיאה לי, אבל מלא פעמים לאורך כל הערב, הן חזרו ושבו ואמרו שאני נראית מדהים.
והבנים, כאילו מרגיז אותם שאני נראית טוב, רק מתעלמים ומגעילים עוד יותר.

ביום שלמחרת כל החבר'ה התקשרו שהם בדרך לתל אביב ושאפגוש אותם בבית קפה.
כשהגעתי הם כבר היו בפנים ובחוץ ישבו כמה חתיכים הורסים שהסתכלו וחייכו אליי ועצרו את ההתנהלות שלהם בשבילי,
ואני, במקום לזרוק את כל אלה שגורמים לי להרגיש רע עם עצמי ולהצטרף אליהם, נכנסתי פנימה והאזנתי לחבורה משבחת את המראה הבנאלי של עוד בחורה סתמית.
זה מה שקובע שם, שתהיי רגילה, לא יותר מדי מיוחדת, רק קצת, או איך שהם מגדירים את זה - אחלה תחת, פרצוף בסדר!
ואני קמלה כשהם לידי, פשוט נובלת.

כבר עברו כמה שעות, עברנו עוד כמה מקומות, הייתי דביקה והרגשתי מגעיל עוד יותר ואז הגיע טלפון מהעורך דין.
יצאתי החוצה לדבר והתיישבתי על הרצפה בסמטה כשפתאום עבר זוג על אופנוע.
הם הסתכלו עליי ועברו קצת ואז חזרו אליי ברברס, היא אמרה לי שהם היו חייבים לחזור ולהגיד לי שאני יפהפיה מדהימה,
הוא חייך והנהן והם המשיכו לנסוע, לא הספקתי להגיד תודה מרוב הלם.

ואז החבר'ה יצאו ושוב הרגשתי מגעיל.
זה החזיר אותי ליסודי, לחבורת הבנות שהכרתי שמיררו את חיי במשך שנים ולא עזבו אותי, בטיעון שהן החברות הכי טובות שלי,
בטח כתבתי עליהם בעבר, על הצורך להעניש אותי כל הזמן כי אני "היפה" אז מותר לדרוך עליי.
רק בשנים האחרונות הצלחתי להשתחרר מחבורת הבנות הזו באופן סופי, למרות שהן עדיין בסביבה, כבר אין להן שום השפעה עליי.
מסתבר שפשוט החלפתי אותן באנשים אחרים.

די, כל כך מספיק לי מכל הגועל הזה,
הפעם אני אעשה את זה נכון, הפעם אני אתנתק ואכניס רק את האנשים הנכונים לחיים.