רומא לא נבנתה ביום אחד

כשיושבים במזגן ומסתכלים החוצה, יש תחושה של חורף.
הריח של החורף תמיד מעלה בי זכרונות ירושלמיים,
זה מוזר איזה רגעים נחקקים בראש.

אני זוכרת נסיעה בקו תשע, חנוכה, והמעבר בנחלאות תמיד מרגש בשבוע הזה.
אני זוכרת את עצמי פגועה ועצבנית מעוד יום מגעיל בלימודים וחושבת לעצמי שאיזה כיף לי,
שבעלי מחכה לי בבית, רוב הסיכויים עם ארוחה רומנטית, שהנחמה אוטוטו מתקרבת, רק עוד כמה תחנות.

היה לנו ממש כיף ביחד,
אבל זה לא מה שאני צריכה ביחסים.
מה שכן, התחושה השלווה הזו שמישהו אוהב מחכה בבית,
זה משהו שמתחיל להיות חסר לי.
מצד שני אני לא יודעת אם אי פעם תהיה לי שוב תחושת הבטחון הזו, שאכן מישהו תמיד יחכה לי.
כי יום אחד הוא פשוט נעלם ומאז לא נבנה האמון הזה עם אף אחד.

אבל הטלפון הזה אתמול מאבא שלי,
רק לומר שהוא אוהב אותי ותומך בהחלטות שלי,
שהוא מאחורי ויעזור בכל מה שצריך,
תמיד,
זו התחלה ממש טובה לבניית בטחון עצמי,
סוף סוף בגילי המופלג.

אני לא חושבת שאני כבר בשוק מהרוע של המין האנושי, אני פשוט עייפה ממנו, כל כך עייפה מאנשים רעים באמצע הדרך.
אבל זו אמצע הדרך, אני חייבת לזכור את זה שוב ושוב.

וכל מה שאני מרגישה, למרות הכאב והאכזבה,
כשההורים שלי שמים אותי על ספיקר פון וכל החברים שלהם צועקים ברקע שאני בדרך למשהו הרבה יותר טוב,
שלא הייתי אמורה להיות שם,
כשאני שומעת את הכוסות מתנגשות ומרימים כוסית לחיי,

זה שסוף סוף, לראשונה בחיי,
אני לא לבד בעולם.

החורף ממאן להגיע.
נראה לי שהוא פשוט מתחשב בי, כי החורף הוא שלי, והוא מרגיש שאין לי פנאי אליו עדיין.

הגברים סביבי קורסים, פיזית ונפשית. כאילו מרגע שהגעתי הם הבינו שיש על מי לסמוך והם יכולים להרשות לעצמם.
ולפעמים מרגיז אותי שאני יכולה להיות אמא שלהם, שאני הקשישה בעלת הגוף המתכלה, אבל אני מודעת לכוחות שלי, הם מפתיעים אותי שוב ושוב.
אני יכולה להגיד את זה בהשלמה ובשלווה, לראשונה - יש לי כוחות עצומים.

בחורף יגיע הגבר שלי, אני אוכל לבחור אותו מבין רבים.
כרגע הם עסוקים בשמלות מיני מתנפנפות, מכנסונים קצרצרים ורגליים שזופות, זימה פשוטה ובסיסית שכזו.
החורף הוא זמן לעומק, לתשוקה, לסערות, ושם כולן נעלמות ורק אני וכוחות הקסם שלי קיימים.

אני מבינה, לראשונה, וזו מילה שחוזרת כי כל כך הרבה דברים פתאום ברורים רק עכשיו,
שהצורך בגבר כמשענת הוא לא מציאותי.
יש לי אבא יוצא דופן והיה לי סבא עוד יותר יוצא דופן אבל בבסיסם, לגברים אין את התעצומות שיש לנשים.
היום, כשיש לי את הנשים שלי כמעיין של כוח וחוכמה, תמיכה בלתי נדלית ועצות כל כך חכמות ומועילות,
יש לי תחושה שאני יכולה להנות מגבר מבלי לצפות ממנו שיהיו לו את הכוחות שיש לי אבל במקביל להעריך אותו כגבר,
לא לראות בו עוד ילד קטן שאני צריכה לטפל בו והוא עול נוסף על כתפי.
מישהו שרק הנוכחות שלו, האהבה שלו, המגע שלו, המבט שלו, הם אלה שיוצרים את ההקלה והשלווה.

עוד כמה שבועות כולם יחלימו, אני אמצא עובדים חדשים, אני אמצא זמן לנוח והחורף יוכל להגיע ולהביא את כל הפיריון הזה,
שלא הגיע בשנה שעברה, כי כנראה שלא הייתי בשלה, והפעם בהחלט.

אני גמורה, אין עצם בגוף שלא כואבת, אין שריר בגוף שלא תפוס.
ואין מנוחה, אם כבר אני ישנה, החלומות מטריפים אותי ולא מניחים.

התפטר לי השבוע עובד, בגלל התאהבות בבחורה רעה ומניפולטיבית.
כולנו די מזועזעים ולא נרגעים, כי זה קשה לראות בחור מבריק עם לב זהב שהולך וזורק הכל בגלל עיוורון שכזה.
בכל שיחה מישהו אומר שבא לו להגיד -יאללה, יש עוד המון עובדים בעולם, מה אכפת לי?! - אבל פשוט חבל לכולם על הבזבוז,
ועל המחיר שהבחור הזה הולך לשלם.
ואני רק רוצה לישון, ולהפסיק עם החלומות האלה.
הלילה חרשתי בחלום את דרום הארץ על אופניים בחיפוש אחר תשובות, התייעצתי עם סבי ז"ל שבחר את גן עדן כמלון באילת,
ואפילו הרחקתי עד אירופה ומשומה בחרתי את היידי קלום כמנטור רוחני, היא ייעצה לא לוותר ולהלחם.
אז נסעתי לארץ אחרת ובתוך גלידריה מצאתי את המלכה הסגולה, מוקפת בנתיניה הסוגדים.
הגשתי לו גלידה וביקשתי שיחזור, העיניים שלו אמרו שכן, הן היו מלאות בדמעות אבל אז היא התרוממה, היא היתה עצומה כמו שאקיל אוניל כזאת,
הגישה לו את המבט האכזרי שלה והתחילה בצעקות ובכי ומניפולציות והוא נסוג, אמר שהוא לא יכול.

ואני רק רוצה לישון.

א' נתקל השבוע באקסית המפלצתית. סוף סוף הוא הודה, בכך שצדקתי, שיש שם נכות רגשית, שיש שם אדם חלול עם המון פוזה ובלי תוכן.
הוא גם הודה לי שהתעקשתי, על זוגתו הנוכחית, שעכשיו כשיש לו מול מה להשוות, הוא מבין מה זו אשה עם עומק רגשי, עם כל כך הרבה חום ואהבה,
כל כך הרבה אלטרואיזם וכל זאת ללא איבוד זהות ועמוד שידרה, הוא מבין עכשיו מה זה להיות מאוהב באישה אמיתית ולא בילדה קטנה רעה ומניפולטיבית.
ואני באמת מקווה שאני טועה הרבה פעמים, ממש לא חשוב לי להיות צודקת, אני פשוט רוצה שהאנשים שאני אוהבת יהיו נאהבים בגלל ולמרות מי שהם,
כי הם נפלאים ואף אחד לא צריך לשנות אותם.

בחור בעבודה הצהיר אתמול שגברים לא חכמים כמו נשים באופן טבעי, כך שכשהם מתאהבים הם הופכים ממש למטומטמים והאחריות של נשים היא
לא לנצל את זה לטובתן ולרעתם של הבחורים.
אולי הוא צודק, אני לא יודעת, אני לא רואה את העולם מחולק לנשים וגברים, אני גם יודעת שיש לו קראש עליי והוא יגיד לי מה שהוא חושב שאני
רוצה לשמוע.
זה נעים הקראשים האלה של כל הצעירים אבל לא ממש מעניין.
אבל במקביל סוף סוף אני מקבלת גם התעניינות מקהל היעד שלי.
ביררו עליי אתמול כמה גברברים, בני 45 בערך, אצל מישהי שעובדת איתי. שאלו למה אני כזו רצינית והיא ענתה שאני פשוט עייפה ורוצה לישון.

ואני רוצה להיות עירנית ואנרגטית ולהתרכז בגברים האלה ולא בכל אלה שמטרידים את שנתי, אלה שבכלל כבר לא כאן.

עובד איתי מישהו שצוחק כמוני על כל אלה ששקועים בעצמם ולא רואים אף אחד ממטר.
בכל פעם שבא עוד מישהו שרק עסוק בעצמו ובבעיות שלו ולא אכפת לו שזה על חשבון העבודה,
שנינו מתחילים לשיר ME-ME-ME-ME-ME-ME-ME-ME-ME!
אבל נראה לי ששנינו פשוט מקנאים ביכולות האלה, לשים את עצמך במרכז העולם ושימותו כולם ולא אכפת על מי דורכים ומי נפגע בדרך.


אני רק רוצה לישון ואז להתעורר מחלום מתוק ולשיר בלי הרף,
ME-ME-ME-ME-ME-ME-ME-ME-ME!

החיים שלי משתנים במהירות מסחררת,
גם של כל הקרובים אליי.
הדרכים מתפצלות וכל אחד שקוע בדרמה שלו וזה בסדר, או כמו שהנשמית אומרת:
"את יכולה להרגע, הילדים מסודרים, סוף סוף את יכולה להתרכז בחיים שלך!"

והחיים שלי, כרגיל פער עצום בין איך שהדברים נראים לבין התחושות הפנימיות.
יש לי עבודה מאד מכובדת, עם המון אחריות והמון עובדים, כולם רוצים כל הזמן תשובות ומענות ושינויים והפתעות ובטוחים שאני עושה ניסים.
חזרתי לחיי הלילה, אני מוקפת צעירים שטופי זימה שמתייעצים איתי כאילו אני בוגרת ומנוסה, מספרים לי סודות על הוללות וחיות, כמה חיות יש בהם,
מעורר קנאה.

אבל אני בכלל חושם בעיר הגדולה, פתאום המון גברים, נשים, כולם יפים ומסעירים, המון צבעים וריחות.
החוויה כל כך עוצמתית מבחינתי שאפילו החלומות שלי השתנו, הצבעים והעוצמות הרגשיות כל כך דרסטיים שאני מתעוררת מותשת.
אני רוצה לומר שרגע, אני בכלל בת 16, אני לא יודעת מה עושים ואיך מדברים ואיך מכירים ומה לובשים, אני בכלל לא האשה המתוחכמת הזו,
אני שוקיסטית שנחתה מהירח ואני מבולבלת ולא יודעת מה לעשות.

אבל אני לא יכולה להתעלם מדבר אחד מאד מאד משמעותי,
ממש ממש טוב לי.

השרשור הזה לגבי בלוגים אהובים החזיר לי את התסכול הישן, זה שאני כותבת עליו מדי פעם, על הדילמה של להפתח ולחלוק בידיעה שיש כאן אנשים שלא מפרגנים ואפילו גרוע יותר, וגם על העובדה שאחרי כל כך הרבה שנים כאן, הרבה מהקוראים שלי כבר עמוק בחיים שלי, אני מכירה את הבתים, בני/בנות הזוג ואפילו את הילדים, וקשה לכתוב כך כשאתה מרגיש כל כך חשוף.
השבוע בכלל התמודדתי עם חשיפה וירטואלית שהשאירה אותי מאד נבוכה, זה דווקא היה יכול להיות פוסט מאד מצחיק, אבל שוב, ישראל מדינה קטנה וזה תמיד יכול להגיע לעיניים הלא נכונות ואני כבר הרבה זמן מוצאת את עצמי שותקת בגלל המחסומים האלה, כותבת במטאפורה על גבי מטאפורה, הכל הפוך על הפוך כזה, רק לא לפגוע.

המצחיק הוא שהתחלתי "לדבר בפוסטים", בגלל שהם רצים בראש כל הזמן ולא נכתבים, הם יוצאים בדיבור ואני דופקת הרצאות/מופעי סטנדאפ. זה משעשע את החברים ואת המשפחה, אותי זה קצת מתסכל.
אני רואה את זה אצל אחרים גם כן, המון מהבלוגים האהובים עליי הולכים ומצטמצמים עם השנים, נכתבים בקודים ומתקצרים וזה באסה, כי ברור שדווקא דברים טובים קורים לאנשים האלה ובא לי לשמוע סוף סוף את הדברים הטובים, למי לא נמאס מבלוגי התבכיינות? אבל אני מבינה את הפחד מלחשוף, מלשתף.

אז מה שבעצם רציתי לחלוק שוב יכתב במסרים "תת קרקעיים".
אני מתחילה תקופה טובה, קורים דברים מפתיעים לטובה סוף סוף, אבל בכל בוקר כשאני קמה לקפה בגינה, ליד בריכת הדגים שלי, אני מוצאת גופה צפה.
אין דבר יותר מגעיל מדגי נוי מתים, אפילו איש הדגים שלי, שמרסק ראשי קרפיונים ומבתר טונות ומוסרים ועוד שלל פעולות מבחילות, מודה שזה דוחה אותו ובאקוואריום שבבית מטפלים הילדים שלו, כי זה פשוט גורם לו לרצות להקיא, לראות דג זהב מת.
וכל כך בא לי לקום בוקר אחד בלי איזשהו איכסה, בלי איזו מטלה מבחילה, להתעורר לתחושה שאני בסבבה ושכלום לא קיים חוץ מזה, אבל תמיד תהיה איזו עננה קטנה ומוזהבת, צפה לה ומסריחה ואי אפשר להתעלם ממנה.
והדילמה היא, האם להיפטר מהבריכה הזו שכשהיא נקייה מגופות, מסבה לי עונג רב ומרגיעה אותי או להתמודד עם המחיר הזה ולצפות לבקרים נטולי גופות.

או כפי שא' תמיד אומר ברצינות התהומית שלו -"כפרה, את גם שור וגם אופק מאזניים, אין לך ברירה אלא לחיות עם חוש הצדק המטורף הזה".

שרק בגלל שהפכת פתאום לכוסית על, החברים של אבא שלך, שמכירים אותך מיום שנולדת, לא מסוגלים להסתכל לך בעיניים, מסמיקים ובורחים.
שנשותיהם, המכירות אותך קרוב לארבעים שנה, וחשבו עליך תמיד כעל הילדה המתוקה ההיא, מתייחסות אליך כאל אויב העם ומשחקות איתך בכסאות מוזיקליים, מזיזות אותך כסא כל שתי דקות רק שלא תשבי ליד בעלן בטעות.

ולא, התרוץ הזה שזה רק חוסר הבטחון שלהן ו"קבלי את זה כמחמאה", לא עובד.


מעליב, שבן אדם שאני מתכתבת איתו/איתה כבר שנים על גבי שנים, ויש לי חיבה גדולה מאד אליו/אליה, יום אחד מחליט למחוק את קיומי, ללא שום הסברים והתרעות.
בדרך כלל אני מגלה בדיעבד שהיו כל מיני "הפעלות" מאחורי הקלעים ובדרך כלל מדובר באותם האנשים, איכשהו זה קורה רק בעולם הוירטואלי, לא מכירה אנשים שמתנהלים כך במציאות וזו סוג של נחמה.
אבל מאכזב לגלות שבן אדם שחשבת שהוא/היא יותר גדולים או בוגרים מהשטויות האלה בסוף גם הם חוטאים כך.

ותמיד קשה לי פתאום לכעוס, להפסיק לחבב, רק בגלל שמישהו פתאום החליט שמעכשיו הדברים ישתנו, כי אצלי כלום לא השתנה חוץ מהתמיהה והבלבול והעלבון.
זה לא יפה.

כל המצעדים הבזויים האלה.
ועכשיו ידיעות אחרונות עם 500 השירים הישראלים הכי טובים בכל הזמנים.

עזבו שיש שם מלא שירים של משינה, הלהקה הכי דוחה בעולם, וגם של אביב גפן הבלתי נסבל!

אני יכולה לסלוח על כך שאין שום שיר מארץ טרופית יפה רק בגלל שהם מתורגמים ולא מקוריים,
אפילו שלצילה דגן יש שם יציאות גאוניות.
אבל שלא יהיה שם "לזכור" של אלי מגן?

ביזיון!

אבל ממש בא לי חורף.

אני לא כותבת "באמת" כבר המון זמן,
אפשר לומר שהכתיבה שלי ממש גרועה תקופה ארוכה ואולי בגלל זה הפסקתי.
אולי אין לי ממש מה לומר ואולי, לא יודעת, פעם זה היה כל כך חלק ממני והיום אני כבר לא סגורה על זה בכלל.
כל כך הרבה דברים חוץ מזה שהיו חלק מובהק מקיומי, גם הם משתנים, מתמוססים, לא מענינים אותי יותר.

אז כן, מרגש להתחיל הכל מחדש ומצד שני, ראבאק, אני כמעט בת ארבעים, לא מספיק כבר?
לא הגיע הזמן ל"זהות סגורה"?!

קרובים אליי קוראים לי "החותכת" או "המוחקת", כי אני ממשיכה מהר מאד קדימה,
חותכת חד וחלק, הכל שחור לבן ובלי אפורים באמצע.
אני לא אוהבת את התכונה הזו אבל זה לא דבר מודע. רגשית, בשניה שמישהו או משהו פגע או אכזב אותי,
אני מאבדת עניין, לחלוטין.
וחבל.

אני לא יודעת איך החיים יראו מעכשיו,
יש לי תחושה טובה מצד אחד.
מצד שני אני עייפה ומבולבלת ולא יודעת אפילו איפה ובמה אני רוצה לעבוד,
לא בא לי כלום אבל בא לי להיות מופתעת.

אני חושבת שההחלטה לשנה החדשה תהיה להפסיק ליזום כל כך הרבה ולתת לדברים לקרות מעצמם.
יש לי תחושה שעשיתי המון טעויות מתוך החלטה שאם אני לא אזיז דברים בכח כלום לא יקרה, וזו חשיבה נכונה מצד אחד,
אבל מצד שני אני מרגישה אובדן גדול של גורל, או של המקריות שבחיים, כל הדברים האלה שנוחתים עליך בהפתעה והופכים את החיים
לשווים.