רומא לא נבנתה ביום אחד

היה והייתי נתקלת בבחורה מהסוג המסוים הזה, (וכבר נתקלתי), בחיי האישיים,
הייתי מרחמת עליה ומתעלמת ממנה.

אתן מכירות את הבחורות האלה בטוח,
עם בטחון עצמי מופרז שמעיד בעצם על חוסר בטחון,
עם יציאות ביצ'יות לבחורות שמאיימות עליהן,
שיש להן טונות של ידידים שברור שהן בעצם מאוהבות בהם, (והם לא מאוהבים בחזרה), ואם חס וחלילה הם חושבים שמישהי סבבה אז הן שונאות אותה
ואם הם חושבים שיש איזה בחור סבבה ונורא בא להם להיות חברים שלו אז גם את חייו הן תמררנה.

הקיצר קלעפטע של הלייף,
בד"כ גם קונעפה של הלייף,
מהסוג שכולנו בורחות ממנה כמו מאש.

נתקלתי בטונות כאלה ואת כולן סיננתי.
אבל מה קורה כשזו מישהי שעובדת איתך? שהיא מסובבת את הבוסים על האצבע הקטנה ומכריחים אותך כל הזמן לעבוד איתה למרות שאין ממש צורך?
שהיא עושה כל מאמץ אפשרי לחבל לך בעבודה כי היא מגלה שאת מסתדרת עם כולם יותר טוב ממנה?

אני משערת שתמיד יש פעם ראשונה בלעבוד עם שכזו ורוב הסיכויים שזו לא תהיה הפעם האחרונה.
אנא, עוצו לי עצה.

אני לוקחת את אמא שלי ליום כיף בשכונה,
היא לא היתה כאן שנים.

אני מכירה לה את כל פינות החמד שצצו והיא מתמוגגת.
כל כמה מטרים אנחנו מעלות זכרונות מזויות רחוב, חנויות, מסעדות שהיינו בהן עם אנשים שכבר אינם.
כל כך הרבה אנשים טובים לוקחת המחלה הארורה הזו, אין צדק, זה תמיד עולה מחדש,
הצעירים, ההגונים, האופטימיים, אלה שמעשירים את החיים שלנו.
רק פעם אחת בחיים שלי נתקלתי בצדק, כשהמחלה האכזרית הזו לקחה מפלצת אמיתית ביסורים אמיתיים.
אבל השאר, כל כך לא פייר.

רק בריאות, זה תמיד עולה בסוף, רק זה מה שחשוב.
ואני חושבת על אנשים שסובלים יום יום, ברמה הפיזית, ואני סולחת אם נפגעתי, כי כל עוד לא הייתי בנעליים שלהם,
אין לי זכות לשפוט.

ובמקביל אני חושבת על העבודה שלי,
שהבסיס שלה הוא לענג אנשים, לשמח אותם, לספק להם אושר מיידי, גם אם הוא זמני.
וזו זכות בעיני לעבוד במשהו שעושה לי טוב וגם לאחרים.
אבל בעבודה שלי חושבים שאני הרמטכ"ל או רופאה וצריכה להיות זמינה 24 שעות ביממה,
ובא לי לצרוח עליהם, שאנחנו לא מצילים חיים, שלא מצאנו תרופה לסרטן - די עם הסרט הזה!

למה? למה בן אדם חושב שזה בסדר להעיר אותי באמצע הלילה, בידיעה שאני חולה, עם חום, מנסה לישון,
על השטויות והסרט שהוא/היא/הם חיים בו?


מצאתי השבוע גן קסום,
לקחתי את אמא שלי לראות,
אמרתי לה שאני רוצה שאחותי תתחתן שם.

היא אמרה שהיא רוצה שאני אתחתן שוב ושהפעם עם מיליונר שיאפשר לי לענג אנשים בזמן שלי ובכיף שלי,
שנמאס לה וכואב לה לראות אותי עובדת כמו חמור.
ואני אמרתי שכנראה שאני אוהבת את זה ושזה לא כל כך קשור לכסף.

מצד שני הייתי נותנת הכל עכשיו בשביל להרדם כמו תינוקת, ללא טלפונים, ללא חלומות,
ולהתעורר כמו חדשה.

החיים בדרום תל אביב יוצרים אשליה מסוימת.
פעם ראשונה שאני מרגישה שאני חיה חיים של המון אנשים במקביל בגלל הקרבה הפיזית בין דירה לדירה ועובי הקירות,
שכמעט ואינו קיים.
כשאתה שומע את החיים של אחרים במקביל לשלך, נוצרת תחושה שאתה מכיר אותם.
אבל זו רק אשליה, ותמיד, כשתכנס באמת לחיים של בן אדם, תוכל להכיר אותו.
ותמיד, המסקנה היא זהה - אף אחד הוא לא מה שהוא נראה או איך שהוא נשמע, (או איך שהוא נכתב).

כנראה שבגלל שאני סובלת מהשיפוטיות הזו כל החיים, זה נושא שלא מפסיק להעסיק אותי.
השבוע יצא לי להכנס לחיים של אנשים אחרים ולהבין עד כמה יש לי מזל ועד כמה יש אנשים שזקוקים לאהבה עוד יותר ממני,
וזה בסדר להבין את זה, זה לא אומר שאני שמה את עצמי במקום אחרון.


יצא לי גם לראות את עצמי בעיניים של מישהו שלא ראה אותי לפני כן,
למרות שהוא מכיר אותי כבר שנים.
זה נעים.
קצת מאכזב שכל השנים האלה כשרציתי את תשומת לבו, כשאמרתי לו בפירוש שייתן לי צ'אנס ושינסה להכיר אותי,
הוא סירב והתעקש שהוא מכיר אותי ופסל.
ועכשיו, כשאיבדתי ענין לחלוטין, פתאום הוא רואה אותי.
טיימינג זה הכל בחיים, ללא ספק.
אבל למרות הכל, ממש נעים לראות, להרגיש, שבן אדם מסתכל עליך ובאמת רואה אותך.


לו רק התת מודע שלי היה נכנס לשביתה ומפסיק להחזיר לי לחלומות אנשים שכבר לא בחיים שלי,
שלא מעניינים אותי, שמיציתי מיציתי מיציתי! הכל היה נפלא.
אולי זה גם חלק מהענין, להעריך את המציאות הקיימת מול העבר הכואב, כדי להמשיך הלאה ולשאוף הלאה.

עובד איתי מישהו שעבד איתי בעבר אבל למעשה מעולם לא הכיר אותי באמת.
אתמול הוא אמר לי שהשתניתי, שאני פורחת, שנראה לו שמצאתי סוף סוף את המקום שלי.
ואני מחייכת וזורקת בדיחה שנונה כהרגלי.
אני כבר רגילה לשתיקות המביכות האלה כשאני אומרת את האמת וזה לא נעים לי אז אני מתחמקת.

אבל מה שבאמת בא לי להגיד
זה ש- לא השתניתי, אני סוף סוף חוזרת לעצמי, אני סוף סוף מרגישה עצמי.
הייתי פעם פרח אמיתי, זה נשמע כמו שיר מזרחי ממש גרוע אבל זו היתה האמת,
ככה הרגשתי ובלעתי את העולם וריחפתי באויר,
עד שהחלאה ההוא בא והרס הכל.

ויש כל כך מעט אנשים בעולם שנשארו והכירו את מי שהייתי פעם,
ויש כל כך הרבה אנשים שבא לי להגיד להם, שאם רק הם היו פותחים את הלב ולא שופטים,
ולא מתעסקים רק בסרטים של עצמם,
הייתי יכולה כל כך להעשיר את החיים שלהם.
ומצד שני מי שאמור להשאר נשאר ומי שלא עשה את זה לא ראוי לכך מלכתחילה.

מה שחשוב הוא,
שעונת הצבעונים חוזרת,
ואני איתה.

יש לי שכנים שעושים מסיבה כמעט כל יום, בפול ווליום ומזרחית!
יש לי שכנים חדשים שעושים חנוכת בית, רגאיי בפול ווליום!
יש לי שכן שמתאמן על הגיטרה באמצע הלילה, האבי מטאל בפול ווליום!
יש שכן בבנין ממול, כנראה זקן שלא שומע כלום אז הערוץ הראשון כל היום בפול ווליום!

וכל אלה ביחד, פיצוץ במוח ואפשר להתעצבן בקלות, ממש לא צריך הרבה.
אבל הכל, הכל עדיף על הצרחות של האנשים שנשרפו השבוע,
מהדהד לי עדיין באוזניים, כמו העשן שנדבק ולוקח לו שבועות לצאת לך מהמערכת,
ככה היו הזעקות האלה.
נורא.

יותר ויותר בימים האחרונים אני מוצאת את עצמי מוותרת על מילים ומגבירה מעשים.
המון מילים מתעופפות סביבי, כולם צריכים לפרוק ואני שותקת ועובדת.
גם עכשיו, כשברור לי שהפקק הזה צריך להשתחרר, קשה לי לכתוב, קשה לי עם מילים, גם עם הכתובות.

ואולי בגלל שאני לא פורקת החלומות עוד יותר מופרעים ולא ברורים,
מה שברור הוא שיש כאן תהליך.
אנשים שהיו משמעותיים בחיים שלי התפוגגו,
אני מוצאת את עצמי מבלה הרבה יותר עם חברים שיש להם משפחות, שסדרי העדיפות שלהם מאד ברורים,
פחות זיוני שכל, הרבה יותר תכלס - ככה זה כשצריך להאכיל ולהלביש את הילדים שלך.
נכון שאין לי זמן כמו שהיה לי פעם, אני עובדת סביב השעון, אבל כשיש לי דקה פנויה אני מבלה עם משפחות,
שלי או של אחרים.

נראה לי שאני מפנה מקום.
בא לי לשפוך את הלב רק בפני אהוב,
בא לי להיות בבועה שאיש אחר לא יכול לחדור אליה,
וכנראה שכדי להיות בשלה להכניס אדם כזה לחיים אני חייבת לסנן את כל מה שלקח מזמני.
והפעם אני מרגישה, ולא מתוך מרמור, שהגיע הזמן שאני אבין שמעולם לא הייתי מקום ראשון בחיים של אלה שפיניתי להם את המקום הזה.
לא הייתי אמורה להתפלא שכל החברים האלה נעלמו בשניה שהם מצאו אהבה,
ככה העולם בנוי, אין סיבה להיות בודדים,
ככה אני צריכה להתחיל לחיות.

קמתי בבוקר אחרי החלום הכי הזוי שהיה לי אי פעם.
כל פעם שאני חושבת שחלומות כבר לא יכולים להפתיע אותי הם מתפרעים עוד יותר.
הפעם היה שם איזה חיזיון בשמיים, סוג של תופעה על טבעית ואנשים מתרוצצים בתחושה של סוף העולם, זכור לי שהייתי בהיסטריה.
אבל פתאום זה נגמר ונרגע, איכשהו.

אני לא מצליחה להזכר מה היה בחיזיון הזה, וכנראה שמשהו שם מאד מכאיב לי,
כי כל היום הבטחתי לעצמי שאני אמצא את הזמן להזכר מה היה שם ושכחתי בכל פעם מחדש.
אני כבר יודעת לזהות את ההדחקות שלי אבל אני לא יודעת מה כאב שם כל כך ואני לא מצליחה להזכר.

למרות הכל, התעוררתי דווקא רגועה ויצאתי לגינה עם הקפה והסיגריה, עם שמחה כזאת לקראת יום חדש.
וזה הפתיע אותי בהתחשב בעובדה שאתמול היה לי קצת עצוב.
אולי זה בסדר, כבר המון זמן לא הרגשתי עצב, או שלא נתתי לעצמי.
מאד נוח בעבודה שלי ששואבת כל שניה מהחיים, לא להרגיש כלום, בייחוד כי אני כל כך אוהבת את מה שאני עושה.

בעודי מסתלבטת בגינה שמעתי את השכן מזיין ואת הבחורה שאיתו גומרת בקולי קולות.
זה עשה לי טוב, ממש ממש טוב וזה הפתיע אותי.
נזכרתי בפורים האחרון, בפוסט ההוא שקראתי לו "קיימת", זה היה אחד הימים הכי משמעותיים בחיים שלי וגם הכי קשים וכואבים.
וזו גם היתה הפעם האחרונה ששמעתי זוג מזדיין ובחורה שגומרת בקולי קולות ואז זה עשה לי כל כך רע.

אין לי מושג למה זה עשה לי כל כך טוב - אולי כי אני במקום טוב ושמח בחיים כך שאני יכולה לפרגן.
אולי כי אני לא נחשפת לסקס בכלל ויש בו המון חיות, זו הרי משמעות החיים ואני זקוקה לחיות הזו.
אולי כי אני מרגישה שבקרוב גם לי יהיה.
אולי סוף העולם שבחלום היה הסוף של הכאב ותחילתו של הטוב.

איך אמרנו? אופטימיות וסבלנות!

אני לא יודעת אם אני עושה את ההחלטות הנכונות, אני משתדלת להקשיב לבטן ולאינסטינקטים ופועלת לפי מה שהם אומרים לי,
למרות שזה לא בהכרח תואם את מה שאני רוצה.
אני משננת לעצמי קלישאות -
כל עכבה היא לטובה,
לכל דבר יש סיבה,
מרעה תצמח טובה
ומילת המפתח שמלווה אותי כבר כל כך הרבה שנים - ס ב ל נ ו ת !

הדרך ארוכה, התהליך מתיש, אבל ברור לי שמשהו מתחיל להיבנות לכוון חיובי,
אינשאללה.

אחרי מרתון של סרטים דוקומנטרים, כרגיל התחדדה בי התחושה הזו שכל אדם הוא סיפור.
זה תמיד קורה לי אבל הפעם ואולי לאור המצב שאני נמצאת בו לאחרונה, זה מרגש אותי.
כל מי שיושב לידי על הספסל בגינה, הזוג שמצטלם לחתונה בסוזן דלאל, המוני האנשים ברחובות,
וכאן ברחובות השכונה באמת שיש המון אנשים, כולם מרגשים אותי.
הידיעה שיש לי עוד המון אנשים להכיר ועוד המון סיפורים לשמוע, עושה לי טוב.

והפעם, כשאני נתקלת באנשים שמניחים הנחות מראש מבלי לתת צ'אנס, אנשים שכל כך שקועים בעצמם שמבחינתם זה בזבוז להכיר מישהו חדש,
או שהם פשוט כל כך מדושנים מעצמם שברור להם שאף אחד לא יכול לחדש להם, הפעם אני מרחמת עליהם.

יש כל מיני גברים שיש בהם משהו אבל בסוף לא.
שנים אני מנסה לפענח את התכונה החמקמקה הזו שהופכת גברים אטרקטיביים בפוטנציה לממש לא.

והיום נפל האסימון, אחרי מנה מרוכזת של כמה שכאלה ביחד ועוד לפני ארוחת הבוקר -
להיות יפה נפש זה נחמד נעים וטוב אבל ממש ממש לא סקסי.