רומא לא נבנתה ביום אחד

הפולנים התייצבו כאן עם מרק עוף ועוד מאכלים. אבא שלי פותח את כל החלונות ומסביר שצריך לאוורר את המיקרובים.
אמא שלי מחממת אוכל, מנקה תוך כדי את המטבח והשירותים ואני מתעייפת רק מהאנרגיות שלהם.
אני רגילה להיות חולה לבד עם עצמי, לא רגילה לקהל ולא למטפלים, זה דווקא נחמד.

אני חושבת על שרשור העשור בבדס"מ ו- וואו, מפחיד/מדהים/מזעזע לחשוב על כל מה שעברתי בעשור האחרון.
מדהים מה שעברתי ועד כמה אני בן אדם אחר.
ופתאום גם מרגש לחשוב שמתחיל עשור חדש ושונה לחלוטין.

הסיכום שלי:
התגרשתי ואיבדתי את החלום "של איקאה", הזוגיות המדוגמנת וכל חבילת הפנטזיות הכלולה בה.
הרווחתי חרדת נטישה...
נזכרתי והתמודדתי עם אונס שעברתי בגיל 17
הרווחתי סוף סוף סקס כמו שצריך, בלי עכבות, בלי חרדות, הגשמתי פנטזיות שהודחקו מיליון שנה.
עברתי אונס עוד יותר גרוע ממה שיכולתי לדמיין, הסתכלתי למוות בעיניים ונלחמתי כמו חיה רעה, לא נשאר ממני הרבה בן אדם אחרי זה.
איבדתי המון חברים שהייתי בטוחה שיהיו שם כל החיים וברחו כי לא יכלו להתמודד עם שבר הכלי שנשאר שם.
הרווחתי חברים חדשים, חלק לזמן קצר, חלק לכל החיים.
היתה לי אהבה גדולה שהחזירה לי את האמון בקיום של המושג החמקמק הזה "אהבה" והחזירה לי את הרצון לחיות.
החברה הכי טובה שלי התאבדה.
פצחתי בקריירה חדשה.
לקחתי את הפנטזיות שלי לשלב הכי רחוק שאפשר ולהפתעתי, מיציתי.
עזבתי את ירושלים.
הקמתי עסק.
איבדתי את העסק.
כמעט איבדתי את האדם הכי קרוב אלי למחלה והרווחתי אותו מחדש, (טפו טפו טפו שיהיה בריא).
איבדתי את האדם השני הכי קרוב אלי לאהבה מניפולטיבית ואינטרסנטית.
הרווחתי משפחה.
הרווחתי אני חדשה.

יהיה עשור הרבה יותר נעים מעכשיו.

אני מתרככת, רכיכה מוחלטת...ואני לא יודעת איך לעצור את זה.
בחלומות הכי פרועים שלי לא האמנתי שיאשימו אותי שאני רכה מידי, גמישה מידי, פשרנית מדי.
זה נשמע למישהו כמוני?

אני בוכה מכל שטות,
היום לא הפסקתי לבכות במשך שלוש שעות, רצוף!
ואז היא שואלת אותי למה אין לי את הדרייב הזה של שליטה, למה אני לא איזו קונטרול פריק שמובילה ומנהלת את כולם אחריה.
ואני בוכה בחוץ וצוחקת בפנים, לא מאמינה שזה קורה לי בכלל.
ומישהו זורק שזו שיחת עבודה ולא סאדו מאזו ואני רק בוכה עוד יותר.

אלוהים אדירים, מה עובר עלי? המחזור הסתיים כבר מזמן, אין תירוץ.
ואז אמא שלי מביאה חברה שאני לא מכירה וההיא "מתקשרת" או משהו כזה.
אומרת לי לעמוד לידה ועוצמת עיניים, אני ואמא שלי על הרצפה מרוב צחוק.
ההיא אומרת שאני חולה בגלל שרוח מהעבר חזרה לרדוף אותי השבוע,
כושלהאמאשלה!

זה לא חלום, מציאות לחלוטין.
מה עובר עלי?

אני מחליפה מצעים. על המזרון מלא כתמים של שפיך, של האקס בעל.
מאז היו רק קונדומים.
מוזר שלא יצא לי להרגיש שפיך חמים נוזל על הירך יותר מתשע שנים.
מה שכן, בלעתי המון מאז וכפולניה טובה כלום לא נזל.
הזוי לראות את הכתם הזה, שאין דבר שמסמל יותר ממנו חיים, כבר חום ומת כמו שהוא בשבילי.
אני חייבת לקנות מזרון חדש.

אני ישנה יותר ויותר גרוע, מזיעה בטירוף, חולמת חלומות קשים.
הלילה חלמתי על החלאה, הוא ירה לי ברגל עם אקדח ואני מסתובבת מדממת בקופת חולים ולא מוצאת אף אחד שיוציא ממני את הכדור.
אני יוצאת לרחוב ואני מרגישה רעב עצום ומוצאת פיצריה, עומדת בתור ופוגשת מישהי שהיתה החברה הכי טובה שלי יותר מעשרים שנה.
היא אומרת לי שהיא לא מאושרת ושהיא צריכה אותי בחיים שלה.
אני מתעלמת ממנה ונזכרת במשהו שסיפר לי אחד העובדים שלי, שיש חדר אחורי במקום הזה, עם פיצה מדהימה שרוב האנשים לא מכירים.
אני הולכת לשם ואכן הפיצה נפלאה וגם החדר מקסים.
אני מוצאת יציאה אחרת לרחוב ונזכרת שאבא שלי צריך לבוא לאסוף אותי.

וא' אומר "הוא באמת ירה לך ברגל כפרה".
אני גוררת את הרגל הזו, את הפצעים שלי, כבר יותר מדי זמן.
יש לי משפחה עכשיו, יש לי עובדים שדואגים לי יותר ממה שאני דואגת לעצמי.
יש לי בוס שכועס עלי כשאני עובדת יותר מדי.
יש לי את החדר האחורי הזה, ששמור לאנשים שמעריכים את האיכויות שלי ושל הקיום בכלל.
אני חייבת להוציא את העופרת הזו מתוכי.

רק הבוקר, כשיצאתי לסיגריה והסתכלתי על תינוקת מיניאטורית ויפהפייה צוחקת לאמא המאוהבת שלה,
רק הבוקר הבנתי מה קרה לי השבוע ואז זה יצא, הבכי ההיסטרי הזה.

לא היתה לי שניה לעצמי מאז שהסיפור הזה התפוצץ, לא יכולתי להתפרק ליד אנשים, אלה היו החמש דקות הראשונות השבוע
שהמוח שלי היה צלול ופתאום הבנתי מה עשיתי.
פתאום הבנתי איזה אסון נמנע, פתאום הבנתי שכמה שחשבתי שאני מהחזקות והבגירות, גם אני נפגעתי אבל היו לי אינסטינקטים טובים,
יצאתי בזמן.

אנשים מזיינים את השכל עמודים על גבי עמודים,
מרגיש כמו פיגוע שכל אחד שהיה קילומטר ממנו מרגיש צורך לומר את זה בדרמטיות כאילו הוא היה שם.
או המשפט הזה - "רק אתמול הייתי שם..."
אבל הם לא היו שם בעצם.

עשיתי המון בחירות נוראיות בחיים שלי, שפגעו אך ורק בי ושילמתי מחיר יקר.
מצד שני, אני לומדת ומשפרת כל יום עוד קצת.

לפעמים אני שוכחת איך שאני נראית.
זה לא שאני מדמיינת שאני נראית אחרת, אני פשוט שוכחת שאני נראית.
השוק הזה לעבור ליד מראה ולראות בן אדם, לדעת שזו אני אבל לא להרגיש שזו אני, זה מפחיד.

אני חייבת להתגבר על העייפות הזו, על הכאב הפיזי, על חוסר האכפתיות הזו.
זה סך הכל שבוע כזה, אבל שבוע מסריח ואני מתגעגעת לאיך שהרגשתי לפני כן,
מקסימה.

אחד הדברים שאיכזבו אותי לאחרונה היה לגלות שמישהו שממש עשה לי את זה, מאוהב.
אני רואה אותו כל הזמן בשכונה, יש לו בית קפה קבוע וכל הזמן חשבתי שאוטוטו אני אתפנה לשבת בבתי קפה וכך אוכל להכיר אותו.
וכשראיתי אותו מסתכל עליה במבט מאוהב, התכווץ לי הלב ושוב היתה התחושה הזו של החמצה.

בזמן האחרון שואלים אותי כמה פעמים ביום מה "הטיפוס" שלי.
אין לי ממש תשובות כי כנראה שאפילו אני לא יודעת.
אחותי עשתה קצת בירורים על הבחור הזה שעשה לי את זה ואמרה שהוא ילדותי מאד, מזיין ילדות בעיקר וממש לא רציני.
פתאום הבנתי שהוא מאד מזכיר את הסלבריקה, האיש והפנטזיה של הרבה מאד שנים.

לפני שנתיים בערך הלכתי לאיזה מעלה באוב מאד מפורסם.
חיכיתי חצי שנה לפגישה, שילמתי הון עתק לרבע שעה!
נכנסתי לשם בגישה של - לא להוציא מילה!
לא רציתי לתת לו שום אינפורמציה, רציתי שהוא יהיה זה שנותן אותה.
הוא אמר המון דברים נכונים על העבר שלי והיום בדיעבד, הוא אמר המון דברים נכונים על העתיד שלי.
לא ידעתי לפרש אותם כמו שצריך נכון לאז, יצאתי משם די כועסת אפילו, אבל מסתבר שהוא צדק.
כשהגענו לנושא הזוגיות הוא נתן לי תאור של הטיפוס שעימו אבלה את חיי ואני עיקמתי את האף וברח לי "זה לא נשמע הגיוני, זה ממש לא הטיפוס שלי".
והוא התחיל לצחוק ואמר - "כי ממש הצליח לך עד עכשיו עם הטיפוס שלך".

לאור הידיעות האחרונות...
אני חושבת הרבה על מה היה הטיפוס שלי עד היום ואם מחשבים את הקראש האחרון שלי, כנראה שאני צריכה לעשות שינוי גדול.
כל הגברים שאהבו אותי עד היום היו בחורים בלתי מושגים, כאלה שכולן רוצות והם עוברים מאחת לשניה מבלי להתאהב.
עד שהם פגשו אותי.
כשהם פוגשים אותי הם מתאהבים ויש לי המון כוח עליהם, הם מציעים נישואים, מבקשים שאני אעשה להם ילד ואחרי כמה זמן הם מתחילים לכעוס עלי.
הם כועסים עלי שהם תלויים בי, שהם זקוקים לי, שהם חלשים לידי ועל כך שאני מונעת מהם את ההערצה העיוורת והשטחית הזו של המוני הילדות ההן.
ואני מוצאת את עצמי מתנצלת, מתקפלת, אשמה על כך שאני לא יכולה לתת להם את מה שהם צריכים.

התחושה הזו, שאני כל מה שהוא צריך ושום דבר מעבר לכך - לא מוכרת לי.
למרות שכשאני מאוהבת, זה מה שאני מרגישה.
אז אין לי דרך להגדיר את הטיפוס שלי אבל כנראה שזה מישהו שצריך רק אותי, אף אחת אחרת.

אני מקווה מאד שזה רק הPMS.
לצערי אני אף פעם לא זוכרת מתי הוא אמור להגיע.

אני חושבת שהתחושה השולטת היום היא אכזבה.
נראה לי שמעצמי בעיקר,
שאני לא עומדת בציפיות של עצמי,
שלא זורם לי כפי שאמור,
שיש עיכובים,
בהתפתחויות,
בהתמודדויות שלי מול אנשים.

אני יודעת שהרבה דברים הם לא אשמתי,
אני יודעת שאני לא צריכה לעשות הרבה, מספיק שאני נושמת ואנשים מאוימים ויעשו הכל כדי לגמד אותי.
אני מאוכזבת מכך שזה עדיין משפיע עליי.

המין האנושי, כמה חלש - ככה חזק.
כמה פשוט - ככה מורכב.
ואני כבר לא רוצה לגלות את הסוד,
בחיים הפרטיים שלי אני מובנת וזה כמעט מספיק.
אבל היום במיוחד, חסר רק האחד.

כיביתי שריפה היום.
לא, זו לא מטאפורה, אמיתי לחלוטין.
אני חושבת שרק עכשיו אני קולטת כמה זה היה מפחיד, באותו רגע פעלתי על אוטומט ועל אדרנלין.

אחר כך כולם דיברו על איזה קול אני ואחלה גבר,
טפחו לי על השכם כאילו יצאנו מגיבושון.

ואז, קרה משהו מוזר,
כל הבחורים סביבי נפתחו והתרככו והתחילו לדבר על אהבה.
כנראה שסכנה עושה להם את זה, או שסוף סוף הרגישו שהם יכולים לסמוך עלי.
אפילו הבוס הביא לי מתנה.

חזרתי הביתה מרוקנת,
חשבתי שאני אתפרק לחלוטין, מרוב אוברדוז, של הכל למעשה.
חשבתי שיהיה עצוב לחזור הביתה.
ואז גיליתי שאבא שלי, שהיה פה לתקן משהו כשהייתי בעבודה, השאיר לי כל מיני הפתעות חמודות בבית.

מכה בי כל פעם מחדש, השוק הזה מכך שיש אנשים בעולם שדואגים לי ואוהבים אותי,
בייחוד כשמדובר במשפחה שלי.
אני כל כך לא רגילה שאוהבים אותי, זה לא טבעי לדעתי.
אבל אני בהחלט יכולה להתרגל לזה.

יש סקס והעיר הגדולה בטלויזיה ובאמצע מבזק חדשות שמספר על הפגנה של עשרת אלפים איש בכיכר פריז.
בין רגע אני נשאבת תשע שנים אחורה, לתקופה שגרתי חמישים מטרים משם וכל שבוע היה יום שלם משתבש לי בגלל ההפגנות הללו.
ולשיחות הטלפון הטרנס אטלנטיות האינסופיות שלי ושל הנשמה שעסקו בעיקר במעלליה של סמנתה.
ואני תוהה, איך בפחות מעשור, הדברים הפכו לכל כך לא רלונטיים.
האם זה רק אצלי? האם זה כך אצל כולם?

זה כמו לראות סרט ולא להאמין שאלה היו החיים שלי פעם,
כמו כשאני מסתכלת באלבומי החתונה כאילו הם של מישהי אחרת.
יכולת המחיקה שלי מפתיעה אותי שוב ושוב,
לפעמים גם מעצבנת.

מצד שני, לא היה לי טוב אז למה לחזור לשם?
וסקס והעיר הגדולה לא באמת עסקה בסקס ומרגע שפצחתי במחקר המיניות שלי גיליתי עד כמה זו בדיחה.
התוכנית היחידה שאיכשהו נוגעת בזה בצורה קרובה למציאות, לא בגלל האסתטיקה שרחוקה מהמציאות, אלא בגלל הפתיחות, זו בורדל,
וגם זה לא ממש.

סקס הפך לדבר כל כך מסובך בשבילי ואני מתוסכלת,
כי כביכול זה היה כל כך קל עד לפני ארבע שנים.
אבל זה לא היה באמת, זה היה סקס בריחה.
אני חושבת שבדס"מ היה בשבילי סוג של טיפול, התחברות אל עצמי.
אני זוכרת שלא משנה כמה הייתי מאוהבת, כשהייתי נכנסת לספייס לא היה עם מי לדבר, הייתי עם עצמי וזה כל מה שעניין אותי.

כנראה שמה שאני אומרת הוא שהקושי שלי,
כנראה מאז ומתמיד, הוא להתחבר למישהו אחר באופן רגשי, דרך סקס וכנראה גם בשאר הדרכים.
פחד מאינטימיות?
סתם חושבת בקול רם.
אולי זה פשוט תלוי בזה שיגיע ויגע.

הג'ינג'ית מתגעגעת אלי.
הכלבה הזו פשוט גאון, היא סוחבת את המזרון מחוץ למלונה ומסדרת אותו ליד כורסת העישון שלי,
יודעת שאלה הדקות הבודדות שיש לה איתי.

גם אני מתגעגעת לכמה דקות איתי.
היום בעבודה פשוט ניתקתי את המוח, לא שמעתי כלום, לא הקשבתי לאף אחד,
הנהנתי וחייכתי ולא הקשבתי לשום מילה שאמרו לי.
אחד מהם עלה עליי וצחק בסוף הערב, שארבע שעות עשיתי עוואנטה של קיימת.

והפוסטמה ההיא, מזיינת לי בשכל,
יש לה המון "עצות" בשבילי, ואני יכולה להיות אמא שלה כמעט.
בסוף כל התובנות שלה והעצות של "אולי תעשי ככה" שחזרו כמה פעמים,
חייכתי ואמרתי שאולי כדאי שאני פשוט אהיה אני, כי אני לא ממש יודעת להיות אחרת.
והבוס קלט שלא ממש הצעתי, אלא הבהרתי, ונגע לה ביד במבט של "תרגיעי כבר".
אחר כך היא ניסתה לצאת מזה והשתמשה במטאפורה של "התעללות" על איזו שטות.
והבוס, שכבר קלט אותי, (כי אני גם פחות מסתירה, לא מספרת ממש אבל יודעת להבהיר את המסר),
אמר לה "להבדיל אלפי הבדלות" ושהדוגמא הזו היתה לא לענין.

מחר סוף סוף א' מגיע,
הוא מחכה כבר חודש לאישור הגעה ממני,
אולי אחרי שיחה איתו אני ארגיש שוב קצת אני,
כי כרגע אין לי זמן לטלפונים אז אין לי אפילו אשליה של השלמת חסכים.

ועם כל העייפות הזו,
עם כל הרעש בפנים ובחוץ,
וכל החסכים האפשריים,
לראשונה בחיי אני מסתובבת ברחובות ומרגישה שאני מקסימה,
לא שווה, לא ראויה, לא מוצלחת, לא כוסית, לא יפה.
פעם ראשונה בחיים אני מרגישה אשכרה מ ק ס י מ ה!
ואני מרגישה שזה יוצא החוצה לעולם וזה כיף.

עוד מעט יהיה לי יותר זמן להנות מזה,
אני אארגן את הזמן הזה - ויהי מה!