רומא לא נבנתה ביום אחד

החרמנות מתחילה לחזור לי, כנראה שזה משהו שמגיע יחד עם עירנות ומספיק שעות שינה.
עד כמה זה חולני/פתטי שאני מתחרמנת מהפרסומת של קראנץ'?

יש מישהו בעבודה החדשה שעושה לי את זה.
אני שומרת מרחק ונמנעת משיחות איתו כי יש לי חשש שמדובר במטומטם וזה יוריד לי את ההתרגשות בגדול.
כל כך הרבה זמן לא התרגשתי מבן אדם אמיתי, לא איזה ויז'ואל חולף ואסטטי, בן אדם עם איכסה של בוקר בעיניים וצחוקים של עירנות בצהריים ויאוש של סוף יום עבודה.
בן אדם של הפסקות סיגריה, התרגשויות של האם נצליח לסנכרן הפסקה והאם יפריעו לנו באמצע?
לפעמים אני חושבת שהוא רואה אותי ולפעמים לא ולפעמים אני חושבת שהוא סתם פלייר ולפעמים הוא נשמע אידיוט לחלוטין וזה נחמד למרות הכל, כי זה כבר לא קרה לי שנים ואני רוצה קצת להתענג על זה.

ואח שלי הלך לאיזה מעלה באוב לבדוק מה קורה עם האחיות המעצבנות שלו שמסרבות להתחתן, אמרו לו שאני מתחתנת שוב תוך שנתיים.
ואבא שלי רק מודאג שאני אקפיא ביציות.
ואני רוצה רק להמשיך להתרגש שוב.
נכון שבא לי סוף סוף עומק ונחמה ואהבה ורגשות.
אבל אולי קצת לפני זה לשבור כמה לבבות? לשמן ולנחם לפני הכל קצת את הגלגלים של האגו הנשי?

אני חושבת שהגיע הזמן שאנער את הזכרונות מהאבק ואעשה בהם שימוש חיובי.
אני הייתי שפחה מצטיינת לפני כמה שנים, לא היתה עליי אף אחת בשליטה מלמטה. בשנייה שקיבלתי את הלגיטימציה להתיילד, להתחנף (והכל היה תמיד עם קריצה), השגתי כל מה שרציתי.

יש לי נטיה לעשות הפרדה מוחלטת בין מה שאני מגדירה כמציאות לבין העולם הפרטי שלי – אבל למה לא לערבב? יש כאלה שיקראו לזה איזון.
יש לי יכולות מסוימות, להקטין את עצמי ללא הקטנה, למה לא לעשות בזה שימוש כדי להשיג את מה שאני רוצה?

אני בודקת את זה לאחרונה בעבודה וזה עובד, יש יתרון עצום בלעבוד רק עם גברים, לחייך, להסמיק, לבקש עזרה, להראות אבודה ואובדת עצות כשבפנים אני יודעת שאם אמשיך את המשחק הזה אוכל להשאיר את כולם מאחור, רק ענן של אבק ישאיר סימן של "הקטנטונת" שהיתה כאן לפני זה.

ותמיד נמצא שם הקושי, הזכרונות מנשים שאני לא מעריכה, מניפולטיביות, שפגעו בי והרסו לי.
תמיד נמצא שם המצפון המחורבן שלי שאומר שזה לא בסדר.
ואני מנהלת עם עצמי את השיחות האלה –
תקשיבי יקירתי,
סבלת מספיק עד עכשיו, את יודעת מה את רוצה, את יודעת מה את צריכה, למה שלא תלחמי על זה?
מי שמפסיד בקרב זו בעיה שלו, לא נלחם מספיק, זלזל באינטליגנציה שלך, בידע שלך.
וזה לא שאת הולכת לדרוך על גופות, אין לך כוונות ללכלך ולסכסך כמו שהבזויות האלה עושות ועשו לך תמיד.
את פשוט הולכת להשיג סוף סוף את מה שאת צריכה, יש לך מטרה – לכי איתה עד הסוף.

הדבר שאני נוטה לשכוח וחבל, חייבת להזכיר לעצמי שוב ושוב, הוא עד כמה זה קל, עד כמה זה משחרר, לאבד שליטה, לוותר על האגו וכמה הרבה עונג קיבלתי שם.

הוא יושב מולנו ודופק נאום, את אותו הנאום שאני עשיתי לפני כמה שבועות לעובדים שלי ועכשיו אני הביזונית, הטירונית – ולא אכפת לי.
הוא מדבר על התשוקה למקצוע, מילה במילה כפי שאני אמרתי – ולא אכפת לי.

התשוקה היחידה שיש לי כרגע היא לתשוקה עצמה, אם זה לחיים, לגבר, לעצמי, רק לא למקצוע.
ואלוהים עדי ששנים היתה לי תשוקה אך ורק למקצוע, מותר לי קצת חופש.

יומיים של שינה רצופה, 12 שעות – לא קרה לי כבר שנים.
יומיים שלמים עם חברים שלא נותנים לי להזיז אצבע ורק שאנוח ואתפנק.
יומיים שלמים של אוכל טוב, יינות נהדרים, קפה משובח ושיחות כיפיות כאלה שלא היו כבר הרבה זמן.
יומיים שלמים בלי טלפונים ולחץ ודרישות וניג'וסים.

לראשונה מזה המון המון זמן שאני עירנית וחיונית ושמחה, סתם שמחה.
סוף סוף.

כל כך נמאס לי להיות השפחה של הגוף העייף והמותש הזה, יכול להיות שזה רק מצב זמני ושכל העייפות מכל השנה האחרונה פתאום יוצאת לה?

סוף סוף יש לי סוג של חופש, בראש הכוונה, ואני רוצה להנות מזה אבל כל מה שמעניין אותי זה לישון.
נמאס לי.

התחלתי אתמול בניסוי, אני מקווה שזה יוכיח את עצמו, ואני מדברת על משהו שאמור להחזיק לטווח של שנים ולא רק כמה שבועות.
עשיתי פעם איזה קורס, נראה לי שכתבתי עליו כמה וכמה פעמים, מדובר בקורס שמלמד שיטות של יצירה, לא במובן הטכני אלא במובן המחשבתי.
יום אחד אני אמצא איזו ניירת ואני אוכל לפרסם כאן את השם, כי מי שעוסק ביצירה חייב אותו, אבל בעיני זה היה גם קורס לחיים.
בכל אופן הרעיון העיקרי הוא שאם אתה תקוע, להתחיל תהליך הפוך לחלוטין ממה שאתה מכיר, גם אם הוא נוגד כל הגיון אפשרי, פשוט ללכת על זה.
אני יודעת שזה נשמע קל אבל זה הדבר הכי קשה בעולם.
מצד שני, ברגע שאתה מצליח, זה פותח אינספור אפשרויות ויוצאים ממך דברים מדהימים.

אז החלטתי לעשות את הצעד הכי לא הגיוני בקריירה שלי וללכת אחורה מיליון שנות אור ולהתחיל מהתחלה אבל במקום אחר לגמרי.
הבעיה הכי גדולה היא ללמוד לוותר על האגו, ללמוד הרבה מאד צניעות ולסגל עוד יותר סבלנות, וזה לא פשוט.
אבל אתמול, כשקיבלתי את הצ'ק הכי שמן שקיבלתי אי פעם וכל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שהמחיר ממש ממש לא היה שווה את זה, יותר גרוע מזה, אני מרגישה שאני אשלם על כך עוד הרבה זמן.
אתמול הבנתי שאני עושה את הצעד הנכון.

רק שתעבור כבר התשישות הזו.

יש דברים שכמה שתתעלם מהם, בסופו של דבר תאלץ להתמודד איתם.
אחד הגדולים ביותר ברשימה הוא הזדקנות.

כן זה מפחיד, מצד שני אפשר להנות מהיופי שבבגרות, ומצד שלישי הכל תלוי בנו.
אני כבר כמה זמן אומרת שאני בת 40.
הנשמה חוטף מזה קריזה ואמא שלי כנ"ל - "את עוד לא בת 39 אפילו!"
אבל במקביל אבא שלי לוקח אותי לשיחה על הקפאת ביציות.
זה מרגיש קצת כמו השיחה ההזויה שהיתה לנו לפני עשרות שנים, על קונדומים.
מביך אותי ואמא שלי מנסה לכווץ את עצמה מתחת לשולחן ומחליפה צבעים, נשבעת בסימני ידיים שלא היה לה מושג שזה עומד לקרות.

אני חושבת על כמה שאני דומה לו, אפילו פרץ לי רווח בין השיניים בשנה האחרונה, בדיוק כמו שלו.
וגם אני בוטה וישירה כמוהו ואנשים נפגעים מזה לפעמים, קצת יותר מלפעמים.
אין לי ברירה אלא להודות שהוא צודק ואני מבטיחה לו שאני אברר את העניין.

הם קונים לי חמסות וכל מיני קמעות ואומרים לי שוב ושוב כמה שהם אוהבים אותי ואני חושבת שזה לא כמו שהרגשתי פעם,
שהם מאוכזבים שהילדה שלהם לא "מסודרת" כמו הילדים של החברים שלהם, הם פשוט מזדקנים ומודאגים שיום אחד הם ישאירו אותי לבד.

אני מסתכלת באיזה מגזין ומגלה שרווח בין השיניים זה הלהיט החדש.
יש גם כתבה על קרמים לגילאים שונים ואני תוהה אם אני אמורה להתעמק בזה שמתחת לגיל 40 או זה שמעל.

יש בעיר אחרת חבורה של גברים שקוראת לי "מוניקה בלוצ'י", זה תמיד נחמד להכנס לחדר ולשמוע את קריאות השמחה האלה -
"הנה היא! מוניקה בלוצ'י שלנו! סוף סוף ירדה אל העם!"
לפני כמה שבועות, במקום העבודה האחרון, היתה שיחת גברים על נשים יפות.
בגלל שאני בעיקר עובדת עם גברים, הם לפעמים שוכחים שאני שם ומדברים חופשי.
מישהו זרק את השם שלה והשאר אמרו שכן, היא מדהימה, אבל היא ממש אשה...

מה שאני באמת רוצה לומר הוא שיותר ויותר אני מרגישה שהעולם שייך לצעירים.
אני יודעת שהחברים שלי שנשואים ועובדים במשרדים, לא מרגישים את זה, כי הם רוב הזמן מוקפים בבני גילם.
אבל אני רוב הזמן מוקפת בבני עשרים והם עושים לי רע.
הבעיה העיקרית היא שהם ובעיקר הן, לא חושבים רחוק, לא עולה על דעתם שזו הפרנסה שלי,
שזו הקריירה שלי.
שאני משלמת מחיר מאד יקר בגלל הגחמות הילדותיות שלהם אם לא נעים לי לעבוד ואם הם עושים הכל כדי שאני אתפטר או כדי שיפטרו אותי.
רק כי הנוכחות שלי מאיימת עליהם.

אני שלמה עם הלוק שלי ועם ההתבגרות שלי וגם עם ההזדקנות שלי,
אבל אני שונאת את הצעירים.
אני משערת שהם שונאים אותי כי אני לא מקנאת בחדוות הנעורים שלהם,
כי אני כבר בשלווה ובבטחון שלי עם עצמי.
אבל אני זו שמשלמת את המחיר על האגואים הרעועים שלהם,
וזה מתחיל לעלות לי על העצבים.

ישבתי השבוע עם א' בבית הקפה האהוב עליי ודיברנו על כך שזה מבאס תחת שהטובים בחיים לא מנצחים.
רק מי שדורך על אחרים ומתחמן, כמו בכל סדרות הריאליטי האלה,
הוא זה שמצליח בעולם בסופו של דבר.
ועדיין אף אחד מאיתנו לא רוצה להיות כזה.

אני לא יודעת אם זו היתה השיחה ההזויה עם הנשמה, על החבר ההוא שמעורב בביזאר קטלני, או היום ההזוי,
או בכלל כל התקופה האחרונה.
אבל החלום של הלילה כרגיל התעלה על כולם.

חלמתי על מישהו שעבד איתי, החבר הכי טוב של המפלצת ההיא, הוא עבד במקום שעבדתי בו לפני מיליון שנה יחד עם הנשמה.
איכשהו בחלום בכל פעם שהוא מנסה להגיע למשמרת הוא נמרח בשתן או בצואה ורץ להתנקות ומאחר כל הזמן.
אני מרחמת עליו בחלום אבל אין לי זמן, אני מחפשת איזו חנות שחברה שלחה אותי אליה ובסוף אנחנו מוצאות אותה ביחד ועושות שופינג
בחנות מדהימה וכמובן שזה היה חלום אז גם ממש זולה.

ושכחתי מזה בכלל היום עד שנכנסתי לחנות ופגשתי אותו ואת המפלצת מרוחה עליו, מי אמר שתן או צואה?
הוא לא העיז להסתכל לי בעיניים, פוחד ממנה פחד מוות, והיא צבועה כהרגלה חייכה וקשקשה.
המוכר צחק איתה שהיא תחמנית והיא הסתכלה לי בעיניים ואמרה "זה השם האמצעי שלי!"

היא חושבת שהיא ניצחה במלחמה.
בעייני, אם אנשים חולמים עליך שאתה צואה ושתן,
כנראה שהפסדת בגדול.

יש לי שבוע לארגן את החיים שלי מחדש, לנקות את הבית, לבשל ולהקפיא כדי שיהיה אוכל אמיתי ואני אפסיק לאכול זבל.
כרגע רק לעשות כביסה זו מטלה קשה מנשוא.
אני צריכה לחזור להרגיש בן אדם ואשה ולעשות קצת מניקורים ופדיקורים, הורדת שיערות ולעשות סדר בערמות הבגדים כדי למצוא משהו נורמלי ללבוש.
אבל רק קיפול הכביסה זו מטלה קשה מנשוא.
אני צריכה להזכיר לעצמי מי אני ומה אני שווה ולשלוף את הבטחון העצמי שנדחס עמוק למעיים וסתם יושב שם ועושה לי כאב בטן,
ומצד שני לגייס את כל הצניעות שלי וללמוד לשים את האגו בצד, לראות את התמונה הגדולה ולהבין שזו מטרה גדולה יותר ושזה שווה את זה.

אבל כל מה שאני מצליחה לעשות כרגע זה לישון ולאכול.
אני אוכלת כאילו לא אכלתי חודשיים, (מה שלא רחוק מהמציאות), ואני ישנה בעיניים פקוחות כי החיים בשכונה הזו לא מאפשרים שינה אמיתית.

אני רק רוצה להתעורר מלאת אנרגיות, אופטימיות, תקווה ולהרגיש שקטן עליי,
שאני יכולה לאכול את העולם בלי מלח ואוטוטו כל הפאזל יסתדר במקום.
נו כבר.

הגוף שלי מרוסק והמערכות משובשות, שוב צריך בדיקות, שוב יקחו כמה שבועות או כמה חודשים כדי לתקן את הנזק.
אני מסתכלת בראי ורואה אשה מבוגרת, המבט המפורסם בילדותיותו נעלם, משהו עצוב ושבור מסתכל עלי.

אני מטיילת עם חבר בעיר, הולכים לאכול חומוס ואני קולטת שאחרי זה אני אוכל ללכת לנוח כמו רוב בני האדם בשבת אחה"צ.
חברים אחרים מתקשרים, רוצים לקבוע, לעשות תוכניות להמשך השבוע לפני שאני אכנס לטירוף נוסף.
יש לי זמן לראות טלויזיה וב"בטי" מעלים את עניין הבחירה בין קריירה לחיים אישיים.
האמריקאים משכנעים אותנו שאפשר הכל ביחד אבל כשהחבר שואל אותי מעל המסבחה, מה אני מאחלת לעצמי לשנה החדשה,
אני עונה "בעל עשיר".

אני עייפה מלעבוד כל כך קשה ולשלם מחיר כל כך יקר.
אני עייפה מאנשים עם בעיות נפשיות שרע להם אז הם הופכים עולמות כדי שיהיה לי רע.

יש לי שיחה עם אחותי על יצירה ועל מיינסטרים ואני מסבירה לה בפעם המיליון שאיכות היא מילה גסה במדינת ישראל.
כולם סביבי, הקרובים אליי, מתעסקים שוב ושוב בדילמה הזו - לא להתפשר על היצירה שלך לעומת המחיר שזה גובה ממך.
יצא לי בטעות השבוע לקרוא מאמר שכתבה מישהי שהיתה מגעילה אליי בעבודה.
היא טענה שאני חיה בסרט ושאני לא מוכשרת כמו שאני חושבת שאני, וזו מישהי שאין לה מושג שאני כותבת.
המאמר שלה היה ילדותי ופתטי, מדושן במגניבות ספקטורית מהניינטיז, בינוני להחריד.
אנשים בעיר הזו כל כך עסוקים בלהיות מיוחדים שזה עצוב ומעורר רחמים, ואני כרגיל מעצבנת אותם עוד לפני שנשמתי בכלל.

אני רק רוצה להרגיש עירנות, אסתפק בזה כרגע, אבל זה ייקח זמן.
המשפט שאני שומעת הכי הרבה לאחרונה הוא "תפתחי עור של פיל".
הלוואי והייתי יודעת לעשות את זה, לפעמים אני מרגישה שאין לי עור בכלל.

היום לפני עשר שנים עמדתי בחצר של איזו מסיבה עם בעלי והמחותנים, היינו מעושנים קשות, כולם רקדו סביבי והשתוללו,
אני הרגשתי כלואה.
הרגשתי שהכל אבוד ובעיקר הרגשתי הכי בודדה בעולם.

היום, אחרי שעברתי שבוע מגעיל ויום מגעיל, מוקפת באנשים שעשו לי רע עד כדי מחלה, שברו אותי פיזית ונפשית.
אני מתחילה את העשור הזה סחי לחלוטין, מובטלת, ונטולת זוגיות אבל התחושה היא שעדיין הכל פתוח, הכל עוד אפשרי והכל עוד יקרה.
את תחילת העשור הזה בחרתי לבלות עם עצמי, לבטל את כל החגיגות.
אבל דווקא כי אני לא מרגישה בודדה, כי סוף סוף יש לי משפחה, יש המון חברים שמבינים שנחגוג בפעם אחרת,
אני צריכה להתפרק עם עצמי היום.

יהיה עשור הרבה הרבה הרבה יותר מוצלח.

משהו לא מסתדר, אני לא מצליחה לשים על זה את האצבע אבל אני מרגישה שאני מפספסת משהו.
יש לי תחושה מסוימת ואם לא יפטרו אותי ביומיים הקרובים אני אוכל לבדוק אותה לעומק.
וגם אם זה יקרה ביומיים הקרובים אני משערת שתהיה לי תשובה.

מצד שני, אם לא מדובר בגורמים חיצוניים אז האשמה היא בי.
ואם האשמה היא בי אז כנראה שמשהו אצלי ממש ממש לא בסדר,
כי זה אומר שאין לי שום יכולת לקרוא את המפה,
להבין את האנשים סביבי ולתקשר איתם.
לא הקרובים אלי, שם זו לא הבעיה, אלא הסביבה החדשה,
אולי זו התל אביביות.
לא יודעת.

אני תמיד נזכרת בהוא שאמר לי שהתפקיד שלי הוא להוכיח שכולם טועים ורק אני צודקת.
ברור לי שהרוב קובע אבל זה לא אומר שהוא צודק,
מצד שני,
הוא הקובע.

א' הביא לי השבוע מפה אסטרולגית שהכינו לי ללא ידיעתי.
כתוב שם שאני צריכה לסחוב ולהתאפק ממש עוד קצת עד שענייני העבודה יסתדרו על הצד הטוב ביותר.
אבל אני, יש לי נטיה לפוצץ הכל כשהסבלנות פוקעת.
ואלוהים יודע שבוחנים את סבלנותי לעומק כבר הרבה זמן ולא תהיה לי בעיה לקום וללכת ולזרוק הכל לפח.