לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

המסע שלי

לפני 6 שנים. 13 ביולי 2018 בשעה 15:44

אז לאחר הפוסט האחרון שהיה לי קשה לכתוב אבל טוב שפרקתי, הגיע הזמן לשוב לחיובי(:

את ההתרגשות הכרתי
את הפחד מלאחר חשתי כבר בעבר
הנסיעה המהירה בעיר לא ידועה מציץ בוויז מדי פעם לא הייתה זרה לי,
היציאה מהמכונית,
הכיבוי המזגן בגלל הרעש שהוא עושה כשאני מחכה בחוץ,
הכל דברים שעשיתי בעבר והפכו למין הרגל של כבוד בסיסי לאדם אותו אני פוגש.
אבל מהרגע שהיא יצאה מביתה משהו קצת היה שונה
משהו באווירה היה לי אחר

וכשהתיישבנו...היא עשתה את זה.
משכה לי את השטיח מתחת לרגליים...
לא יודע מה קרה,
אין לי מושג,
ולא בא לי גם לנסות להוסיף על זה פרשנות וניתוחים, אני רק יודע כמה מהדברים.
ממזמן לא הייתי ככה מהופנט,
ממזמן לא הייתה בי קופצניות פנימית כזאת, 
ממזמן לא התרגשתי ממבט שמסתכל על מצית.

הקטע שלי של היפר-תשומת-לב לפרטים לא הופנה כלפי העולם, כלפי הסביבה כמו שאני עושה לרוב,

הוא הופנה אליה.

ופתאום הפרטים הקטנים ששמתי לב אליהם היו קשורים בעיקר בה... 
ממזמן לא שמחתי ככה לאחר פגישה
ממזמן גם לא ניסיתי להרגיע את עצמי שלא לעוף יותר מדי,

איך היא תיארה את זה יפה?

לפעמים עפים מעל האדמה ואז נוחתים...
אז אני עף ומנסה לשמור על שפיות...

 

לפני 6 שנים. 13 ביולי 2018 בשעה 10:42

 

לא הייתה לי בעיה להיזכר בקולות שאת עושה, אבל לא בקולות האלה שעשית אז.

לא הייתה לי בעיה לתפוס את שתי ידייך עם יד אחת שלי כדי שלא תזוזי וכדי להגביר אצלך עונג אבל לא כדי למנוע ממך לפגוע בעצמך.

לא הייתה לי בעיה לרוץ אלייך באמצע הלילה אבל לא עם הפחד הזה בלב.

לא הייתה לי בעיה לגרום לך לבכות מהתרגשות, אבל לא מייאוש.

לא הייתה לי בעיה לראות אותך צפה, אבל לא בתוך דיכאון.

לא הייתה לי בעיה לקחת את הנפש שלך למקומות קיצוניים, אבל בהובלה, הכוונה וזהירות שלי. אבל לא בהתדרדרות הקיצונית שהייתה.

לא הייתה לי בעיה לשמור עלייך ולחבק אותך אבל לא כשאת בוכה מסיבות אפלות כל-כך.

לא הייתה לי בעיה לחיות איתך מחדש את השדים שלי, אבל לא במצב שאני מנסה להרגיע את אותם השדים שלך.

לא הייתה לי בעיה שתתפסי אותי חזק ולא תתני לי ללכת, אבל לא כשאני צריך להשיג לך עזרה.

לא הייתה לי בעיה להפיח בך תקווה, אבל לא כשאני מרוקן כל-כך ממנה.

לא הייתה לי בעיה לנסוע חצאי ארץ בשבילך אבל לא ככה.

לא הייתה לי בעיה לא לישון איתך לילה שלם, אבל לא כששנינו בוכים.

לא הייתה לי בעיה לעשות את מה שעשינו, אבל... לא ככה.

לא ככה...

לא ככה רציתי שזה יהיה.

לא אלה התחושות שרציתי להעלות בך.

לא ככה רציתי שזה יגמר.

לא ככה רציתי שזה יתחיל.

לא אלה התמונות שרציתי לחוות שוב ושוב.

לא אלה הקולות שרציתי לשמוע שוב ושוב.

 

קרה מה שקרה וזה כבר קרה, שחררת בי דברים טובים, עשית לי טוב, אבל השדים של שנינו יצאו יחד ויצרו פיצוץ.

אמרו לי לא לקחת את האשמה עליי, ואני מנסה...

ואחרי הכל אני עוד מרגיש צורך להתנצל על הדברים ועל החלק שלי בהם.

סליחה.

לפני 6 שנים. 12 ביולי 2018 בשעה 14:04

המילים לא עושות שום היגיון

המספרים מבולבלים

הבדיחות של המרצה מקשות עליי

לא מבין כלום בסטמסטר הזה

וכולם תמיד אומרים לי שבסוף אני מסתדר וקולט הכל

המילים שנאמרו

הכינויים שנקראתי

אכזר

לא חבר

הבוס בסמסים שלו

החיבוקים שאני רוצה

החוויות שאני חווה

הכל התערבב

אמרתי 'טוב, מצב חירום טלר, קח כדור הכל בסדר'

מה זה? התקף פאניקה? 

פתחתי את התיק ואין כדור... 

נשברתי, יצאתי.

Help

לפני 6 שנים. 11 ביולי 2018 בשעה 10:36

אז קרה מה שקרה

במקרה זכיתי לכמה ימים של שבירת שגרה מבורכת וזה אולי מה שהחזיק אותי שפוי...

אבל עכשיו, השגרה חזרה ואיתה העיבוד החל. 

ואני מרגיש את זה צובט לי את הלב, המון תחושות מבולבלות.

הקולות שלא עוזבים אותי 

אוף למה הם לא עוזבים אותי

התחושות הקשות... 

האשמה.. 

כנראה שהתחלתי את שלב העיבוד...

אני אפילו לא יודע מה זה, טראומה? פוסט דרמטי משהו? חלום? 

זה קשה, בא לי לחזור לעצמי... 

מזל שיש לי אס בשרוול... 

לפני 6 שנים. 7 ביולי 2018 בשעה 21:46

תהיתי לעצמי

מה גרם לי הפעם להישאר כלכך הרבה? 

הרי אני תמיד מתייאש ממפגשים חברתיים כאלה ובורח מהר מאוד. 

הרי אני אוהב לישון מוקדם ולקום רענן... 

וקיבלתי את התשובה שלי,

פשוט לא רציתי להישאר לבד...

 

לפני 6 שנים. 6 ביולי 2018 בשעה 7:38

יצאתי מפגישה עם הדינאמי

שברתי שיא, 

שלוש פעמים בשבוע...

הוא גם חושב שהשבוע האחרון היה מטורף מדי. 

השלב הבא, רוגע...

אנשים טובים

חיוכים

וחיבוקים, בא לי חיבוקים...

 

לפני 6 שנים. 5 ביולי 2018 בשעה 18:20

ריק

מרוקן

סחוט מכוחות

לא ידעתי שקיימים כאלה ימים 

לא ידעתי שקיים כזה פחד על מישהו אחר

דואג

חושש

רוצה קצת שקט, או הרבה 

רוצה חיבוק נעים...

לפני 6 שנים. 4 ביולי 2018 בשעה 21:26

יש פעמים 

שיום נורא

יכול להסתיים בחיוך

ובעייפות נעימה. 

תודה...

לפני 6 שנים. 4 ביולי 2018 בשעה 5:17

שיקפצו לי כולם אני מתגעגע

מי שלא יכול להכיל את זה שאני מתגעגע שישים נעלי קפיצה ויקפוץ לי.

מי שלא מסוגל להכיל את זה שחשתי בעבר רגשות חזקים כלפי מישהי אחרת לא ראוי להיות איתי בקשר.

אני מסתובב בדירה שלי, ורואה אותה בכל-כך הרבה מקומות.

המסעדי יד של הספה שדאגתי שיהיו מתאימים לזריקה וזיון בתחת כי היא צחקה איתי על זה, ואני רציתי.

הכיפה שהוצאתי מהרכב שלי, אותה כיפה שהיא בכלל לא שלי ומצאתי זרוקה.

השולחן עליו הנחתי את המשקאות כשהיא זימנה חברה שלה שתפרק לי את התחת.

יש לי כמה רגעים שחרוטים לי מאוד חזק בנפש ממנה, 

אחד הרגעים האלה היה אחרי שספגתי כל-כך הרבה כאב, התפרקתי, בכיתי נהרות וכל הפנים שלי נזלו מכל חור אפשרי, בכיתי, האף שלי נזל וריירתי בלי שליטה, והייתי מאוד מאוד קרוב אליה, והיא לא נרתעה, לא מעוצמת הרגשות ולא מעוצמת התגובה הפיזית של גופי, לא נסוגה, היא הייתה שם קרובה, חיבקה, נגעה והכילה, והיא פשוט רכנה הצידה ולקחה נייר טואלט וניגבה אותי, באמת שניסיתי להרים את הידיים ולעשות את זה בעצמי, כי בכל זאת, היא דרג, אבל לא הייתי מסוגל, והיא פשוט ניגבה אותי... ומשהו בניגוב הזה היה כל-כך דואג, אוהב, אמיתי וכנה.

והיה את הסשן שבו היא טבעה עליי בעלות בכל-כך הרבה צורות, סשן שחדר לי ללב כל-כך והבוקר לאחריו שההתמסרות שלי הייתה כל-כך חזקה אליה.

והיה את הרגע שראיתי אותה במסיבה רוקדת, והייתי מהופנט משמחת החיים והשחרור שהאדם המדהים הזה שרוי בו.

אם כבר מסיבות, אז היה את המסיבה שהיא הצליחה להוציא אותי משריטות כל-כך עמוקות שהיו לי בעבר, בצורה כל-כך רגועה וכמעט מבלי לעשות כלום היא גרמה לי לדלג מעל השריטות האלה כאילו לא היו שם מעולם.

והיה את השעות האחרונות, החיבוקים האחרונים, הסנפות הריח האחרונות, המגע האחרון, והחיבוק האחרון.

והרגע בו היא נכנסה לרכב, כמה הופתעתי מהמהירות בו היא נכנסה ופשוט נסעה ואני נותרת במגרש חניה חצי עמוס, קפוא, דקות ארוכות עמדתי קפוא, תהיתי מה הולך לקרות עכשיו.

אז עבר קצת זמן מאז,

והיה את היום שנתקלתי בכוס שהשארת פה, והכנתי לעצמי בה תה, ובזמן שתיתי אותו התחלתי לבכות ובזמן ששטפתי אותה רעדתי.

ואני מתגעגע,

מתגעגע לנוכחות שלה,

ברגע שאני משנה את הכתיבה שלי ופונה אליה הדמעות עולות לי בעיניים...

 היי, מה קורה?

אני מתגעגע אלייך...

היינו טובים את יודעת? היה בינינו משהו טוב...

את פשוט מדהימה את יודעת את זה? 

איך שהסתכלת עליי וידעת בדיוק מה אני חושב ומה לעשות כדי להשפיע עליי כמה שיותר. 

איך שידעת לזרוק אותי על מיטה ולעשות בי שימוש להנאתך. 

איך שהתענגתי להכין לך קפה.

איך שידעת לדלג מעל השריטות שלי ולא נפלת אליהם. 

איך שהיה לי כיף לפנק אותך.

איך ששלטת בי כלכך חזק אבל כלכך עדין. 

איך שחיבקת אחרי ששברת אותי. 

איך שזיינת אותי כלכך טוב. 

את... טובה ממש. 

אנחנו היינו טובים ממש...

וכן, אני מתגעגע אלייך

וכל אחד, נשלט נשלטת או סתם עובר אורח יזכה לנוכחותך....

ונותר לי לומר לך

תודה

שזכיתי לכמה רגעים איתך. 

לפני 6 שנים. 1 ביולי 2018 בשעה 18:22

אהובתי, לא כתבתי לך כבר כל-כך הרבה זמן, לפי הרישומים הלא כל-כך מדויקים שלי מאז 2014.

קרה כל-כך הרבה, ואני עדיין כותב לך, כותב לך כבת הזוג העתידית עלומת השם שלי, למרות שכל-כל הרבה השתנה, אולי את בכלל אהובי כי מאז גיליתי שאני יכול להימשך גם לגברים, אולי את בכלל אהוביי כי מאז גיליתי גם שאני מסוגל לחוש רגשות אהבה ליותר מאדם אחד, אז כן, כמו שאת שמה לב, קרה הרבה מאוד.

אני כותב לך כי אין לי למי לכתוב, אין לי למי להפנות את הקטע הזה ואני משום מה נזכר בדמות הזאת שיצרתי וקל לי יותר לכתוב לה...

יצאתי עכשיו מהפגישה עם הדינאמי, ואני כבר לא יודע כלום, כלום, הכל מסתחרר וכל-כך הרבה רגשות גואים בי, אני לא יודע מה עובר עליי, לא יודע מה אני מרגיש, לא יודע אם זה מעצבן אותי, או אם נעים לי לדבר איתו, לא יודע אם הרחקתי אותך בטעות מהחיים שלי או שאולי את בכלל האדם ששלחתי לו הודעה אחרון, אבל אהובתי, קשה לי עכשיו...

אני לא יודע מה לעשות מרוב שקשה לי, וכהרגלי אני בורח לבית הקפה, זה שישבתי איתך בו פעם, אני לא יודע מה תוצאות הפגישה הזאת אומרים עליי, לא יודע כלום, אני רוצה לעשות טוב כמה שיותר ולכמה שיותר אנשים, אבל במהלך המסע אלייך אני חושש שפגעתי באנשים, ואולי בכלל בך, אולי במסע אלייך בכלל גרמתי לך לבכות, אולי חיבקתי את הכרית שלי ודמיינתי אותך ואולי את תגיעי ממקום שלא ציפיתי אליו בכלל...

אני לא יודע מה קרה לי שפתאום אני כותב אלייך שוב אבל אני יודע שזה הדבר היחיד שאני יודע לעשות...

את יודעת מה עוד השתנה? לא בטוח שלהגיע אלייך זה כזה טוב, פעם הייתי כותב לך כמשוש חיי, כאדם שברגע שאחליט שאת אהובתי ושאני יכול לשבת איתך במקום שאני בו עכשיו שאוכל להראות לך את בית הקפה הכל-כך משמעותי לי, פעם חשבתי שזה יפתור הכל, חשבתי שאחרי שאהיה בזוגיות טובה אז הכל יירגע, ואת יודעת מה? זה לא יקרה ככה, אני אדם שרוט, מורכב וכאוב, והרבה דברים מושרשים אצלי ונטועים מכל מה שהיה לי בעבר, וזה שאת תופיעי ותאהבי אותי ואני אוהב אותך, זה לא יפתור הכל, גיליתי בשנים האחרונות שזה מלחמה לא פוסקת, שזה מאבק, שגם אחרי היום המרגש בו אביא לך, או לא אביא לך את כל המכתבים שכתבתי לך כשלא ידעתי עוד מי את, גם אחרי היום המרגש שאקח אותך לכמה מהמקומות שהבטחתי שאביא אותך לשם, גם אחרי הימים האלה, יהיו לנו ימים קשים, ימים שתשנאי אותי וימים שלא אוכל לראות אותך, ואני שואל את עצמי למה?

כל המטרה של ליצור אותך כדמות פיקציונית בראש שלי היה לתת לעצמי תקווה, אבל המחשבה שזו הולכת להיות מלחמה בלי פוסקת פשוט מדכאת אותי וגורמת לי לרצות להישען לתוך תנועה מהירה ולקוות שאפגוש אותך במקום אחר שכולו טוב, אגב אני לא מאמין בשום מקום אחר כזה,

אבל אני תוהה אהובתי, מי כמוך יודעת שהמח שלי לא מפסיק אף פעם, אני תוהה אם זה שווה את זה.

והפעם אני תוהה איך בכלל ממשיכים מפה...