המסע שלי

יש פעמים שאת מחבקת אותי,

מאחורה, 

כשאנחנו על המיטה, 

הידיים שלך סביבי, מחממות אותי

הרגליים שלי נוגעות בשלך, 

והחיבוק הזה

מגונן... 

לא מפני משהו, 

לא מפני מישהו,

לא מפני תחושה, 

אלא מפני המציאות כולה...

אז אחרי הביקור אצל אבא ואמא אני הרבה יותר רגוע, משהו בי מאופס יותר כאילו הייתי צריך קצת אוויר לנשימה ומי מעניק אוויר זה יותר טוב מהוריי מוריי, הפעם האחרונה שהייתי פה הייתי מלווה בכלבה שמחה וקשקשנית... 

ופתאום אני חש את עצמי נטול דרמה, נטול סיבוכים, ברור לי שהם שם ויש חשש שעוד יופיעו בהמשך אבל כרגע אני נהנה מהרוגע הזה שאני בו, זה לא השקט מהמח שלי, אני עדיין שם לב מנתח ומתייק פרטים, אבל אני רגוע, ופתאום אני שם לב מה נותר בי.

געגוע, כמיהה, רעב.

אני מרגיש כאילו עבר נצח מאז הסתערתי בנשיקות רעבתניות על איזה חלק בה.

אני מרגיש כאילו הגוף שלי לא זוכר עוד את תחושת הנשיכות שלה. 

אני מרגיש כמו לא זוכר את הרעד וההתרגשות שעובר בי כשהיא מבקשת ממני לעשות את הדבר הכי קטן בשבילה כמו להביא לה כוס מים.

אני מרגיש כאילו מעולם לא הסתכלתי על העיניים שלה וברגע כל החוצפה בי התנדפה וכאילו מעולם לא רציתי להשתחוות בפניה או לרדת לרצפה בצורה מסוימת.

בא לי שוב... 

בא לי לצעוק, אבל אין אף אחד שישמע

בא לי שישמעו אותי, אבל לא סידרתי אוזניים שיקשיבו

בא לי לומר לכם שלא נלחמתם עליי, אבל אני לא נלחמתי על עצמי

בא לי לומר לכם שויתרתם עליי, אבל ויתרתי לעצמי

בא לי לסדר, אבל הראש מבולגן

בא לי שקט, אבל אני מכניס את עצמי לרעש כל הזמן

בא לי ללמוד, אבל אני שוכח

בא לי להפסיק לאכזב, אבל עוד לא שמתי תזכורת

בא לי להיות כלום של מישהו, אבל אני לא מצליח להתמודד עם קצת שקט

בא לי לנשק, אבל אני אפילו לא מבקש

בא לי להיות עם אנשים, אבל אני בחרתי להיות לבד

בא לי לא להיות פה, אבל אני לא מניע את הרכב

אני הפכים, 

Use with caution.

יום כזה

יום של רגשות גולמיים 

של בכי מתפרץ

של התלבטויות קשות

של חיפוש אמת

יום טוב

אבל גם יום רע

יום קליל 

אבל גם יום קשה

יום שהשריטות בי התגלו במלוא הדרן

יום שהשדים בי ניצחו אותי

יום שבא לי להישבר בו

אבל יום שלא נשברתי

יום כזה

ואני כאן תוהה לעצמי

איך אמורים להיראות הימים שלנו פה על פני האדמה? 

האם אצליח לסיים את היום הזה יפה? 

האם אצליח להתחיל את היום הבא בטוב? 

יש את הרגע הזה,

שבכלל מבלי שאני מבין אפילו מאיפה זה בא אני חש את הצורך הזה,

היא על הספה נחה לה, אני מארגן את הדירה מסביב, היא ביקשה שאביא לה את הפלאפון אז כנראה שהיא בכלוב, מדברת עם אנשים שגורמים לי לקנא, כי את תשומת הלב שלה אני רוצה במלואה, מאה אחוז...

אז אני מוריד את הבגדים, את הכל...
אני יורד על ארבע, אני לא מבין אפילו למה... אני מתחיל לזחול, כשאני יוצא מהחדר שלי היא עוד לא שמה לב אליי, אני ממשיך לזחול על ארבע, מחליט להבליט את התחת החלק שלי מודע כמה זה גורם לי להיראות זנותי, היא שמה לב, וכשהעיניים שלה נחות עליי חיוך קטן מתפשט על פניה, והתרגשות אוחזת בי, היא מפנה את העיניים חזרה לפלאפון ומשלבת את הרגליים שלה, אני מתקרב אליה והראש שלי כבר ליד הירך שלה, אין לי לאן להתקרב עוד, אני מקרב את הראש ומזיז לה את הרגל, מבקש יחס, הרגל שלה נצמדת אליי ממש קצת, וחום פושט בי, אני מקפיד לא לנתק מגע מהרגל שלה ומתיישב עם הגב אליה על הרצפה כמו כלב משגיח, מניח ראש על הירך שלה...

מנשק, דוחף את הראש, רוצה יחס, רוצה יד, רק יד...

שתעזוב את הפלאפון, שתסתכל עליי...

הצורך בי התחיל להתמלא כבר כשהרגל שלה נגעה בי, והחום סיפק אותי, אבל אני לא שבע ממנה אני רוצה עוד, רוצה ליטוף כל כולי הפך לרצון לליטוף שלה... נפלטה לי יללה קטנה..

אני שומע את הצליל של הפלאפון נסגר ומרגיש שהיא הניחה אותו בצד, גופי נדרך, האם ארגיש את היד שלה?
לוקח עוד נצח קטן, ואז היד שלה מונחת על ראשי, מלטפת, שולחת צמרמורות והתרגשות, ואני חושב שחבל שאין לי זנב שיקשקש.

מנסה להביע את השמחה בי כשאני מתחכך בירך שלה ומנשק,

היא ממשיכה ללטף...

ואני מתמלא...

אני מנתק את השיחה ויוצא מהרכב.

חושש, דואג, לא בטוח מה לעשות,

עולה אל הקומה הנכונה ונכנס למקום הנכון.

פוגש את בעלת הבית, היא מנסה ליצור איתי שיחה קלילה ושוב מנסה לשכנע אותי ללכת על לייזר, בעודה מפרטת את היתרונות של הלייזר על פני השעווה, אני נשאר איתן בדעתי.

היא מציגה בפניי את המבצעת,  אישה קרה יותר, פחות לבבית לא באה לשחק בשטויות, היא באה לתלוש.

אני נכנס לחדר ובעלת הבית שואלת אותי אם אני רוצה משהו, אני מבקש מים אולי זה יעזור לרעד שבי, הקיבה שלי גם מגיבה ללחץ שאני שרוי בו, ואני מבקש להיכנס לשירותים.

כל ההכנות הסתיימו, הן שואלות אותי אם אי פעם עשיתי את התהליך הזה ואני חושף חצי רגל חלקה ומוכיח להן שניסיון מסוים יש לי... 

כבר ידעתי מה עובר במהלך התהליך, הכרתי את המאבק בין הנשמה שרוצה לסיים את התהליך הזה בשביל המטרה, והגוף, שלא רוצה את מה שצריך לעבור כדי להשיג את המטרה.

(חשבתי שהכרתי את המלחמה, לא ידעתי לאיזה מאבקים שני הצדדים האלה יגיעו.) 

היא אומרת לי להרים את היד, ומכינה קצת מהחומר על מקל, מוציאה אותו מהמיכל שלו ומורחת לי על בית השחי, אני נרתע קצת מהחום אבל זה מיד עובר אני מרגיש אותה מתעסקת לי בבית השחי ואז אני מתחיל לחוש תלישה, לאחר כמה דקות בתי השחי שלי היו חלקים לגמרי, ואני בקושי זזתי, שמרתי על איפוק, הפרצוף שלי התעוות לנוכח הכאב אבל החזקתי בראש את הסיבות לזה שאני עושה את זה.

המבצעת ציינה בפניי שיש לי סף כאב גבוה, ושהיא מרוצה, ואני סימנתי ניצחון קטן שהיא עוד לא יודעת עם מי יש לה עסק, היא לא מכירה את הנשק הסודי שאני מחזיק בראש.

הבאות בתור היו הזרועות שלי, חומר מסוג אחר הובא לתמונה ונמרח עליי, נייר הוצמד אליי ונתלש בתנועה חזקה, גופי החל להתריע שזה לא נעים לו הסיפור הזה, אבל הנפש הייתה חזקה, הנפש החזיקה את דמותה חזק חזק והתחזקה.

הדקות הפכו לחצאי שעות, ואני שוכב על המיטה, נשרף מחום ומתכונן לכאב, המבצעת נכנסה לטראנס, הגוף שלי כבר מאותת שהוא היה מעדיף שזה יפסיק, עוד תלישה ועוד מריחה, עוד תלישה, עוד אוויר שיוצא לי בלי שליטה מהריאות, לפתע המבצעת עוצרת ושואלת, "גם פה להוריד לך?"  ואני אומר לה, "תשמעי, כל שערה שתראי צריכה לצאת!" 

לא האמנתי למילים שיצאו לי מהפה, אבל חשבתי עליה.

רגליי היו נקיות, הצריבות והתלישות עלו יותר ויותר, המבצעת הגיעה לאזור המפשעה.

היא שאלה אותי, "גם כאן להוריד?" "כמה להיכנס?"  הגוף שלי החל לבגוד בי אבל הצלחתי לומר, "כל מה שתוכלי להוריד תורידי."

שוב המקל הופיע, השעווה נמרחה, אני נרתע מהחום, ושוב תלישה, אני מתפתל, מחליט להחזיק את השולחן כדי שלא אעיף למבצעת כאפה לפנים, עוד שעווה נמרחת, עוד חום, עוד התעסקות ואני מרגיש את היד שלה מוכנה לתלישה, אני לוקח אויר, ופאק! מקלל את העולם.

קולו של הגוף החל להתגבר, הוא כבר היה מותש, והנפש השתדלה כל-כך להחזיק את האמירות שלה, הנפש תודלקה משיחות סמס שהצליחו להתקיים איתה, ואזרתי עוד קצת אומץ כדי להרגיע את הרעד. 

עוד פעם נמרחה השעווה ושוב תלישה בין הרגליים, החלק התחתון שלי נע בלי שליטה, קללה נפלתה מפי והופכת להוצאת אויר, אני מנסה לחזור לנשימה שלי והיא מורחת עליי עוד, אני לא מצליח להירגע ושלאק! מגיעה עוד תלישה, אני מתכווץ שוב ללא שליטה ומנסה לסמוך על הידיים שלי שיתפסו חזק, אני כבר במצב של רעד תמידי, אני מדמיין את אותן ידיים אוחזות בירכיים שלה מתכווצות בכאב עליה אבל מתחממות מהחום שלה, וקצת מתחזק. 

המבצעת מסתכלת עליי, אני חושב לעיתים שהיא משגיחה על הנשימה שלי ומושכת כשאני מוכן, עוד מריחה, מקום רגיש, הרעד בי מתגבר מהלחץ והיא עוצרת לרגע, ובשנייה שהנשימה נרגעת היא תולשת עוד חתיכת שעווה ממני.

הגוף כבר תובע את שלו, והנפש אומרת לו שזה הולך לעבור, הנפש מספרת לו איך היא חושבת שהיא תגיב כאשר הכל יסתיים, אבל הגוף לא מפסיק, הוא רועד מתנשם, עם כל תלישה וכל כאב, עם כל כוויה וכל התעוותות הוא זועק לעולם את השאלה למה לעזאזל, והנפש עונה לו בשבילה.

המבצעת החלה לעלות לכיוון הבטן, הזהירה אותי שבטן זה כואב, במקרה בדיוק נכנסה גם בעלת הבית, השעווה נמרחת לי על הבטן, באמת מקום רגיש אני חושב לעצמי כשהחום מקפל אותי, בעלת הבית מקשקשת על דברים ואז שנייה לאחר מכן עיניי מתמלאות דמעות, התלישה הייתה קשה מנשוא הגוף שלי התעוות, ברח הצידה, רעד, פרקי הידיים שלי הלבינו מההחזקה במיטה, כמעט בכיתי, רעדתי, כל גופי היה רטט, והיא שאלה "הכל בסדר?" בין הנשימות אמרתי "כן, תמשיכי" והתכווצתי כשעוד פעם נמרחה עליי שעווה, עוד תלישה, עוד התעוותות, בעלת הבית ראתה את המאבק והחליטה להישאר בחדר, עוד תלישה אחת, ובמח שלי מתרחש מאבק ענקים, הגוף רוצה לברוח והוא זז בלי שליטה, מתפתל על המיטה, כוחות קדמוניים זועקים שאני בצרה, וכשאתה בצרה צריך לברוח, אבל הנפש משתדלת להישאר, עכשיו הן עובדות ביחד אחת תולשת לי מהבטן ומהחזה והשנייה עושה תיקונים באזור הרגליים, התלישות כבר לא עוברות חלק, הנשימה שלי מתחזקת ואני בקושי מצליח לספק את החמצן הדרוש למח שלי, הבנות רואות את הלחץ ונותנות לי רגע לנשום, אני מתנשם כמו כלב שרץ ומצליח קצת לאזן את הנשימה, המבצעת שואלת אותי "להמשיך?" אני לא עונה כמה שניות, מבפנים אני נקרע, אני רוצה שזה יפסיק, די נמאס לי מזה, אני רועד, כואב לי זה פאקינג כואב לי, די נמאס, אני חושב באמת ובתמים להפסיק ואפילו דמעות עולות לי, ואז אני מעלה את התמונה שלה בראשי חושב על איך אני נראה עכשיו ומה יהיה אם היא תפסיק והכתמים המכוערים של השיער שיהיו לי, ואומר תוך כדי שאני חורק שיניים "כן...".

הן המשיכו לתלוש עוד ועוד, כשאני מתפתל, נאבק בראשי בין הרצון לברוח ולהפסיק לבין הרצון להישאר ולסיים את זה עד הסוף, הן נרגעו פתאום, אני שומע מבעד לנשימות שלי ולכאב שאני שרוי בו שהן מדברות על תלישות אחרונות, הן מבקשות ממני לשנות תנוחה, כל תנועה שלי כואבת, הגוף שלי נדבק לכל חלק במיטה הזאת, והעור שלי כל-כך רגיש שאני בקושי מצליח לזוז, אני מבצע מה שהן אומרות לי ואני רואה את המבצעת גוררת את השעווה העדינה קרוב למיטת העינויים שלי, העיניים שלי מזדגגות, אני נזכר שבמפשעה היא אמרה שנמשיך בסוף, בעלת הבית מנסה להסיח את דעתי, היא מדברת ומקשקשת ובין לבין אני מזהה שהיא זורעת את הזרעים שיאפשרו לה להעלות לי את המחיר בסוף התהליך, לא אכפת לי, המבצעת מבקשת מבעלת הבית להחזיק לי את רגל אחת, היא מחזיקה רגל שנייה בעצמה, היא אומרת לי "תחזיק" אני מחזיק את הבוקסר, חושף את ליטרת השיער שנותרה לתלישה.

אחת מחזיקה רגל,

אני מחזיק את הבוקסר,

השנייה מחזיקה את הרגל השנייה ומורחת את השעווה,

אני מתכווץ מהחום ומרגיש את השעווה מתקשה עליי,

היא ממשיכה לקשקש,

מנסה להסיח את דעתי ואני מגיב מתוך היסח דעת,

כשהמבצעת מתקרבת לתלישה האחרונה, הנשימה שלי מתחזקת,

בעלת הבית שואלת "תגיד, היא באמת שווה את זה?"

בדיוק המבצעת תולשת ואני זועק תוך כדי "כןןןןן" ומתעווה מהכאב.

הן מרחו עליי שמן, ושמתי לב שבעלת הבית ניסתה להתקמצן עליי בכמות השמן, הן יוצאות מהחדר, אני קם להתלבש ורואה את עצמי במראה, גופי חלק, הכל בי בולט יותר, הזרועות, הבטן, הרגליים, הפופיק, החזה ואני מסתכל על עצמי ואומר לעצמי שאני משוגע, אבל זה היה שווה את זה.

זה אותו teller

פשוט עכשיו אני חלק.

לפעמים הרדיו פשוט יודע לבחור שירים! 

לא מתלהב...

אולי קצת(:

סערה, אמיתית או לא?

סוער

נסער

שוב הדמעות עולות לעיניים

שוב אני בועט ברהיטים

דברים ששמעת שחשתי, התבלבלתי וקראתי מתערבלים לי בפנים

אני שוב חושב על דימויים של רכבת הרים שאני חי בה תמידית

שוב מרגיש שבא לי קצת לרדת מהרכבת הזאת לתמיד

מנסה להבין מה אני חש באמת ומה אני סתם מעצים

ואז אני רואה אותה,

יושבת על כיסא קצת מכונסת בעצמה, מסדרת את השיער הרבה, ממצמצת בצורה מוזרה קצת, העיניים שלה פעורות כאילו היא לא מעכלת משהו שקרה לה, היא לבושה בג'ינס צמוד וחולצה מכופתרת צמודה, השיער שלה בלונד לא אמיתי וכל המראה שלה מראה קצת צורך, המצמוצים שלה, והעיניים שלה גורמות לי לחשוב שהיא צריכה עזרה, שמשהו קרה ושלא יזיק לה לפרוק, היא נראית כמו פקעת רגשות, אולי תמונת מראה שלי, ואני חושב על לקום ולהתיישב איתה, לשאול אותה "אפשר?" ולשבת איתה בשולחן, לשאול אותה "הכל בסדר?" ולקוות שמשם הקסם יקרה בעצמו והיא פשוט תחלוק איתי את מה שהיא מרגישה, שאולי אהיה איזשהיא קרן אור ביום המחורבן שלה, אין ספק שזו תהיה בריחה, לעשות את הדבר שאני הכי מאמין בו בעולם כדי להתמודד עם הסערה שלי בפנים, לעשות את הדבר היחיד שאני בטוח בו, כדי להתמודד עם האי ודאות שאופפת אותי לעיתים, לעשות את הדבר היחיד שאני יודע שמשמעותי, כדי להתמודד עם הייאוש שאני נתון בו לפעמים.

זה בסדר גם קצת להישבר מבפנים, במיוחד שברגע שהקטע הזה יעלה אני קם ועושה פעולות כדי לצאת מזה.

אני חולה על המבטים שלך

מתענג כשאני מצליח להעלות אותם

המבט שלך שתופס אותי מתחצף ומוריד אותי על הברכיים מבלי שאף אחד מאיתנו יזוז ולו קצת

המבט שלך כשאת זוממת משהו זדוני בראש שלך

המבט שלך כשאנחנו מול אנשים שאת יכולה להביע לידם את המעמדות בינינו

המבט שלך כשאת מקבלת בדיוק את מה שאת צריכה

המבט שלך כשאת מקבלת בדיוק את מה שביקשת

ואני רק מתחיל להכיר את המבטים שלך... ומצפה לעוד המון מבטים חדשים לגלות אצלך..

אבל בחיייייאאאאתתת!!

אני מת לראות על הפרצוף שלך מבט מופתע לטובה...

אז אל תקראי כל מחשבה שלי! 

תני לי להפתיע אותך!

מאיפה היא יודעת כל מה שאני מתכנן... 

הלחי שלי על הירך שלה,

חום נעים פושט לי בגוף,

היא יושבת על המיטה,

אני מניח ראש על הירך שלה,

מכורבל כעובר,

והיא מלטפת את ראשי בקצב קבוע,

גופי מתחיל להירפות,

מוזיקה שקטה מתנגנת ברקע מהסלון

מתאימה כמעט בשלמות לרגע זה,

היא מלטפת את ראשי,

הליטוף שלה,

הקצב הקבוע שלו,

כל-כך מדויק,

החושים שלי מצד אחד צועקים,

מצד שני נרפים מהליטוף שלה,

שמכניס אותי לטראנס,

החלקים בגוף שלי שצורבים,

השרירים בגוף שלי שמותשים,

הנשימה שלי שעוד חוזרת לעצמה,

והליטוף שלה בקצב קבוע,

אני מנסה לדבר,

לומר מילים,

המח שלי מתחיל לסדר משפט,

הריאות שלי מגייסות אויר,

אבל הליטוף שלה מערפל אותי,

מטביע אותי בים של חמימות מתוקה,

אני לא מצליח לדבר,

והיא מלטפת בקצב קבוע,

אני משחרר ונותן לערפול לעטוף אותי,

אנחנו נרגעים.

הקצב נשבר,

ליטוף אחד הגיע חצי שנייה מאוחר יותר,

אני פוקח עיניים,

הליטוף הבא חלש יותר,

נכנסו לה מחשבות אחרות לראש,

זה הגיוני אנחנו בני אדם,

אני יוצא מהטראנס לאט לאט

והליטופים שלה נהיים אחרים,

לא בקצב,

סיימנו להירגע,

העולם שבחוץ פולש לי אל המחשבות,

פתאום אני נזכר איפה אני וחושב על הנסיעה שעומדת בפניי, פתאום אני נזכר במטלות שעליי לבצע, כבדות מתחילה להתגנב לה, אני מציץ על פניה מלמטה, הבעת רוגע מחויכת מתנוססת עליה אבל גם מלמטה אני יכול לראות שהמציאות חדרה גם לה למחשבות, זה לא דבר רע, זה פשוט החיים.

היא משחררת אנחה.

אני כורך ידיים סביבה מסתובב וקובר עצמי בירך שלה, תופס אותה חזק חזק ומהדק אחיזה, היא יודעת מה אני משדר,

לא רוצה שזה ייגמר,

לא רוצה לחזור למציאות,

לא רוצה לחזור למטלות,

לא רוצה שום דבר חוץ ממך, ומהמגע שלך, על כל צורה שלא יבוא.

אני מחזק אחיזה עוד פעם אחת, משוכנע שאולי זה יעזור, שאולי לא נחזור למציאות...

אני על הכביש, נוהג, מהירות ממוצעת, נתיב ימני, שיר נעים מתנגן ברקע,

אין לי מושג איך הגעתי לפה

הדבר האחרון שראיתי את זה בקעת ארבל נפרשת לימיני,

ועכשיו אני בעליה לכביש 6,

כן, המציאות ניצחה...

אבל רק עד לפעם הבאה שנאחד כוחות כדי להילחם בה.

המשך יבוא...