המסע שלי

כולם טועים

גם אתם

כל מי שהתקרב אליי

טועים

זה בסדר, תתרחקו...

כולכם, זה באמת 

בסדר

אני פוגע, 

אני לא מאוזן

אני מטומטם

אני טועה

תתרחקו

תפסיקו לומר לי שאני שווה את זה

אני לא, גם בזה אתם טועים, 

תתרחקו

תשאירו אותי לבד... 

אתם טועים

תתרחקו

זה בסדר

מדבר

רוחות חודרות מבעד לחלון עושות שריקה 

מרטיב למישהו אחר את הכרית

שם אטמי אוזניים

מנסה לישון

מותש 

מתוסכל

על 6 שעות שינה ביומיים

עצבני

בעיקר על עצמי

משתוקק לדברים מסוימים

יוצא לנהיגה 

הביתה

האם שם חלק מהתחושות יתפוגגו? 

או שזה קורה רק כשיהיה לי בית אמיתי? 

חג... התחלנו... 

אני יושב מול חבורת אנשים, או ישויות או דמויות,

את פרצופם אני לא רואה, את שמותיהם אני לא יודע,

אבל את קולי הם שומעים,

ואני אומר להם...

תשמעו, אולי כל הסיפור הזה יקבל צורה אחרת מחר, עוד שבוע או אולי עוד חצי שנה, אבל כרגע כואב לי, ובא לי לזעוק את הכאב שלי, בא לי לצרוח אותו למרוח אותו על קירות הבלוג שלי, וזה העניין בכאב הספציפי הזה, אף אחד לא אשם בו, אני אפילו לא מחפש אשמה או לא תר אחרי האמת, אני פשוט כואב אותו, וזהו.

תמיד ידעתי שהם עוברים, מהרגע הראשון שנפגשנו כבר ידעתי שהבית האמיתי שלהם בבנייה, אבל משהו בי הדחיק את זה לאחורי המח שלו.

כשביקרנו באתר הבנייה ריכזתי את כולי פשוט כדי להיות שמח בשבילם ולא להראות סימנים של הכאב.

כשהם סיפרו לי שעוד פעם התאריך נדחה משהו בי שמח, והם יודעים את זה.

כשהם התקשרו לספר לי שיש תאריך, נשברתי והיא שמעה את זה בקול שלי, כשניתקתי את השיחה חזרתי לעמדה שלי ובכיתי.

כשקמתי באמצע הלילה וחיבקתי אותו כשהוא שוטף כלים ובכיתי לו כמה אני מפחד נתתי לחיבוק שלו ולמילים שלו להרגיע אותי.

כשהם חתמו על מסמכים, משהו בי רעד והחליט עם עצמו שאני אשקיע את כל הזמן שנשאר בלבלות איתם כמה שיותר, אבל הרבה זמן מתוך זה בזבזתי על אי הבנות וריבים.

כשהתחלנו לארוז כולנו השתדלתי כל-כך לא לחשוב על הבדידות.

אבל כשאתמול הסתכלתי על חדר השינה, כולו ארוז רק המיטה ניצבת באמצע החדר לבדה, השידה ליד המיטה ריקה, הארון הרעוע כמעט ריק לגמרי, ההבנה הכתה בי, זה באמת קורה.

הדמעות לא יכלו לעצור כבר, תמונות של בדידות חלפו לי בראש, ומשהו בי מנה את כל היתרונות בזה שגרנו כל-כך קרוב אחד לשני.

עכשיו אני יודע שמישהו בקהל המוזר יגיד לי שאנשים שרדו מערכות יחסים יותר רחוקות והם יחד עד היום, והוא גם צודק, ואני יודע ששום דבר לא נגמר, ואני יודע שאנחנו עוד יחד, ואני יודע שהם עוד אוהבים אותי, אבל אני כואב את הדברים שכבר לא יהיו...

אני כואב את זה שלא אוכל לקפוץ אליהם בדרך לעבודה לשתות קפה, לקבל ממנה חיבוק ולצאת אל יום העבודה מאושר רק מהמראה המהמם שלה.

אני כואב את זה שלא אוכל לקפוץ אליהם לחצי שעה קצרה לאחר יום עבודה מתיש להתנחם קצת בחיבוק החזק שלו.

אני כואב את זה שאם במקרה שניהם בבית ביום עבודה לא אוכל לצאת לרגע מהעבודה לאכול איתם ארוחת צהריים.

אני כואב את זה שאחרי הלימודים אני לא חוזר אל מיטה צפופה עם המון כריות ו3 סוגי שמיכות.

אני כואב את זה שאני לא גר איתם יותר.

אני כועס, ואני זועק חמס גם על חוסר ההגינות שיש במצב הזה, זה לא הוגן שיש לנו אהבה שנתקלה בתקרת זכוכית, זה לא הוגן שאני לא יכול פשוט לגור איתם ולהיות גלוי מול כל העולם, זה פשוט לא הוגן, זה לא הוגן!!

במצב אחר, בעולם אחר, המשאית המזדיינת הייתה אמור לעבור גם בדירה שלי ולהעמיס עוד איזה ארגז וחצי של הדברים שלי.

בעולם אחר, במצב אחר, המובילים המזדיינים שלקחו מהבית שלנו כל-כך הרבה דברים שקיבלו אצלי מימד רגשי היו פורקים אותם גם בדירה שאני חי בא.

ברור לי שזה לא נגמר, ברור לי שאבקר אצלם הרבה ברור לי שאהבה בינינו לא שכחה ולא השתנתה, אבל הנסיבות משתנות ואני לא רוצה שהם ישתנו.

אני לא רוצה!

המעבר הזה קורה בתאריכים כל-כך אכזריים, בדיוק כשאני מציין לעצמי ולעולם שנה של קשר איתם הדברים משתנים, שנה שאני מרגיש יותר שייך ממה שהרגשתי כל החיים שלי, שנה שהייתי מוכן בה למשפחה יותר משהייתי מוכן כל חיי.

ועכשיו אחרי שנה הם מתרחקים ממני, זה לא אשמתם, זה לא אשמתי, זה פשוט המצב, המהלך הזה התגלגל עוד הרבה לפני שהם הכירו אותי, עוד לפני שהיא שלחה לי את האדומה ששינתה לי את החיים, זה לא הוגן שהם יהיו רחוקים עכשיו, זה לא הוגן שפתאום אצטרך להתחשב במימד העייפות שלי בשיקולים שלי אם לבוא אליהם, עד עכשיו זה היה בכיוון של תשאיר את העיניים פתוחות לשמונה דקות ותקווה שתהיה חניה.

פאק, גרתי איתם, זכיתי ממש לגור איתם...

ותסתמו אתם! הקולות מהקהל שאומרים לי שהחיים מלאים בשינויים ושכל שינוי הוא הזדמנות, וואלה אתם צודקים בני זונות, אבל זה לא לעכשיו, הם עברו היום, ה-י-ו-ם! אתמול ישנתי מחובק בין הזרועות שלה והיום אני אדמיין שהכריות זה היא והוא, אז תסתמו את הפה ותנו לי קצת לבכות!

כן! אני בכיין!! יש למישהו בעיה עם זה? כן! אני כואב עכשיו שינוי שידעתי שיגיע, זה לא מפחית ממה שאני מרגיש...

זה פשוט זה, וזה לא אשמת אף אחד, ואין מה לעשות עם זה, זה המצב, והפעם אנחנו לא בוויכוח שניתן לתקן משהו, אנחנו לא באי הבנה שצריך להבהיר, זה פשוט מה שזה, זה 2 אנשים מדהימים שהם לא רק האנשים שאני אוהב אלא החברים הכי קרובים שלי, שהיו גרים מרחק דקות ממני, ועכשיו הם רחוקים יותר, זהו, וזה מעצבן...

אני לא יודע מה זה שלילי ומה זה חיובי, והכל נתון לפרשנות, יש טוב ויש רע ואני לא יודע להבדיל ביניהם וזה לא משנה עכשיו, עכשיו לבד לי, עכשיו לא כיף לי ואני רוצה לצעוק את זה, ומחר כבר יהיה יותר טוב, כי אני שוב אהיה איתם, כן כן, שמעתם נכון, אני מתבכיין ככה כשעוד כמה שעות אני רואה אותם שוב... בא לי להוציא את זה, לא מתאים  לכם? לכו שבו במח של מישהו אחר...

אין לכם מושג כמה זה נעים לצאת מהלימודים אחרי יום ארוך ומתיש, לשלוח הודעה שיצאתי ולא לקבל תשובה

אין לכם מושג כמה זה כיף לרצות לדבר איתכם בנסיעה אבל לא להעיז להתקשר

אין לכם מושג כמה זה מדגדג לשלוח  לכם הודעה אחרי שחניתי רחוק מהדירה סתם כי בסוף יש חניה ממש קרובה לדירה, אבל לא לשלוח.

ואין לכם מושג כמה זה מענג כשהמפתח מחליק למנעול, כשהדלת נפתחת בשקט, כשאני נכנס לדירה, מציץ לכם בחדר ו... 

שניכם ישנים... 

כמה זה נעים, לראות במטושטש שני גופים אחד מכוסה השני חצי מכוסה, איזה כיף זה להתקלח ולצאת ואתם עדיין ישנים, איזה כיף זה להחליק למצעים, איזה מפתה זה לעטוף את שניכם בחיבוק חזק חזק אבל להימנע מזה מחשש שתתעוררו, ומעבר לזה רואים שלשניכם חם, תנוחות הגוף שלכם רומזות...

מה ההיגיון בכמה שאני נהנה מזה? הרי זה כולה שני אנשים ישנים, אבל אוי איזה אנשים אלה, אנשים שאני מתמלא באושר רק לראות אותם ישנים, שקיוויתי כלכך שהם לא עונים לי כבר כמה שעות כי הם ישנים, האנשים האלה שאני חושש להיכנס למיטה ולהידחק במקום שנשאר כי אני לא רוצה לרגע להפריע את שנתם... 

והכי כיף! הכי מרגש! וקצת קיטשי זה לראות שנרדמתם כשאתם מחזיקים ידיים... 

והרי לכם כמה דקות שמוכיחות למה לא הייתם רוצים לגור עם וושי... 

יש פעמים שאני מגלה בעצמי צרכים מוזרים

אני ישן לידך, כל הלילה אנחנו מתהפכים, לרגע מתחבקים פנים אל פנים, לרגע את מחבקת אותי מאחור, לרגע אני מחבק אותך ואותו, אני לידכם, אני באותה מיטה איתכם, מרחק כמה סנטימטרים כולנו במחול  של תנוחות שינה ואיברים, ופתאום אני מגלה בעצמי צורך לשמוע את הקול שלך, סתם ככה בשעה ארבע לפנות בוקר.

הצורך מתחיל להתגבר ולהתגבר ונהיה מטורף, הגוף שלי רועד מהצורך הזה, אני מרגיע את עצמי ומשתדל לא להעיר אתכם, משמיע לעצמי בראש את הקול שלך, מנסה לנשום ולחזור לישון אך ללא הואיל, הצורך שם והוא דורש תגובה, כמה דקות של רטט והתפתלות לאחר מכן קמת לשירותים וזרקת לי מילה אחת כשראית שאני ער, מילה אחת סתמית ופשוטה, מיד נרגעתי, הכל שב על מקומו בשלום ונרדמתי בנעימים... 

כבר כמה ימים שסחבתי איתי את התחושה המוזרה שרציתי לנשק לו את היד, ברגעים האלה שהזרועות שלו עוטפות אותה בעוצמה השקטה שלו, ואני מחבק אותה מהצד השני, ואני פשוט נותן לו נשיקה פשוטה וקטנה על היד השעירה לו, בתוך כדי שאני עושה את זה מרגיש את השיערות שלו על השפתיים שלי...

אתמול הוא חיבק אותה בעוצמה השקטה שלו עם הזרועות החזקות שלו 

אתמול הגשמתי את זה(:

ועכשיו, אני כמה דקות מתפתל ער במיטה, הצורך הוא לחוש את החום המדהים שלך, הלילה חם אז אנחנו ישנים בריחוק קל אחד מהשני, וכל הלילה, כל תנוחה שאת משנה ואני מודע לה אני מחכה אולי תניחי עליי רגל, אולי היד שלך תהיה ברישול ליד הפנים שלי וארגיש את החום שלך, או שאולי אזכה לחבק אותך... הצורך עולה ומתגבר ואת כאן לידי...

וואו, כמה שזכיתי... 

אני טיפש, 

אני לפעמים נכנס לבועה של הצדקה עצמית, 

אני לא תמיד יודע לקבל את זה שמגיעה לי אהבה. 

וזה גורם לי להתנהג בצורות מסוימות... 

אבל כמו תמיד בשנה האחרונה, זה אותו דבר שמצליח לפוצץ לי את  הבועות, הדבר היחיד שהיה מספיק משמעותי כדי לעזור לי לפרוץ גבולות חיצוניים שמאפשרים לי לחוות אהבה אחרת, שמאפשרים לי להיות יותר בטוח בעצמי,  אבל יותר חשוב מזה, גבולות פנימיים, שמאפשרים לי להישיר מבט אל שדים בי ואל התנהגויות שרציתי לשנות...

את. 

אתה. 

אתם. 

אז אחרי שיחה לא קלה, בה נאמרו דברים אמיתיים ומהלב, בה יצא הרבה כאב מכל אחד מהצדדים והרבה רגשות נאמרו ראיתי את החיוך הקטן על הפנים שלה...

חיוך שמערב אהבה ורוגע,

חיוך של הקלה מכל הדברים שיצאו,

הפחדים שלי שכחו קצת, 

ואז הם קמו להתקלח, עמדתי בצד מבויש, מובך המילים עומדות לי על קצה הלשון, רוטט וקצת לחוץ, ואז העזתי להוציא את המילים: 'אני יכול להצטרף?' 

היא חייכה את החיוך הזה, זה ששובר לבבות, וענתה 'כן'

הלב שלי זינק בהתרגשות כשרצתי להתפשט ולהיכנס... 

ההתרגשות לא נרגעה מהר... 

אולי רק כשנכנסנו למיטה שלשותינו וכל אחד תפס את המקום שלו כרגיל נצמדים אליה... ואני מחבק אותה מאחור והיד כרגיל מונחת על הירך... מתמלא תחושת רוגע נדירה בתקופה האחרונה ונרדם..  

תודה לכם שאתם סובלים אותי... תודה לכם שאתם סולחים לי... 

אבא,

אלוהים כמה שאני שונא להסתיר ממך דברים, ובשנה האחרונה נאלצתי להסתיר ממך יותר מדי, התרחקנו והרחקתי אותך ממני וזה לא קרה בכוונה, רציתי כל-כך להגיד לך שיש לי משהו בחיים שמסב לי אושר כל-כך גדול, רציתי לספר לך ורציתי שתשמח איתי, אבל זה לא היה אפשרי, השקפת העולם שלך והדאגה שלך כלפיי היו גורמים לך כנראה להציק כל-כך ולהיות חסר תאקט בצורתך הרגילה, אז הערמתי שקרים על גבי שקרים, התחמקתי והסתרתי ולא ידעת כלום, אפילו בקטעים שאני משאיר לאחרי מותי הזכרתי בכמה מילים שיש בחיי אושר גדול ואולי אחרי המוות שלי האושר הזה יחליט שהוא רוצה להציג את עצמו בפניך אבל זה תלוי בו... ולאט לאט הקשר החזק שהיה בנינו השתנה, אני סיפרתי לך הכל, אבל באמת הכל, במקום מסוים קיוויתי כנראה שאם תדע הכל אז לא יקרה מה שקרה פעם ולא אגיע למקומות האלה כמו שהגעתי... היום נזכרתי בחיבוק המבוהל כשנתת לי אחרי שחזרת מחו"ל מוקדם כי קיבלת את ההודעה על מה שניסיתי לעשות... מאז אותו חיבוק החלטתי שכל הקלפים על השולחן וכך היה, לא היה דבר שלא אמרתי לך ואכן גיליתי בך מעיין נובע של חכמת חיים, ולא מצאתי ולו דבר אחד שלא יכולתי להתייעץ איתך עליו, אני עד עכשיו גאה ברגעים בהם אני מתקשר אליך ומקריא לך מייל שאני צריך לשלוח בעבודה ואתה מתקן אותי, אתה איתי בכל שלב ומלווה אותי, ולמרות שאתה לא העוגן היחידי שלי ובשנים האחרונות שמתי את העוגן שלי בכל מיני מקומות אחרים, למרות כל זה אתה עוגן מאוד משמעותי ואני מצליח להבין את זה רק כשקורה לך משהו, או כשאתה מספר לי על משהו שקרה לך בדיעבד, אני מבין כמה אתה חשוב לי וכמה הקשר איתך מחזיק אותי...

לא הייתי צריך לספר לך את מה שסיפרתי, לא הייתי צריך לפלוט את זה שיצאתי עם גבר, המבט על הפנים שלך מצטרף לשורות של פנים ומבטים שלא ארצה לראות שוב בחיי, אני מצטער אבא, לא הייתי צריך לומר את זה אבל ממש רציתי שתדע, מהרגע שבו פגשתי בו לראשונה רציתי שתדע, ולא יכולתי להחזיק את זה בפנים, אני שומר ממך יותר מדי דברים כבר, אבל אני עדיין אני אבא, אני עדיין הבן שלך, אז אל תתרחק ממני רק כי סיפרתי לך שגיליתי בעצמי מיניות קצת אחרת, אני לא אדם שונה, זה שסט הערכים שלי שונה משלך לא צריך לגרום לך להתרחק ממני, בבקשה אבא, אני לא אשרוד בלעדיך, אני אתחיל לעשות שטויות ואתחיל לא למצוא את עצמי שוב, בבקשה...

אני חושב שבמשך שנים לא פספסת יום של שיחה איתי, ואם לא הייתה שיחה אז הייתה הודעה, אבל יומיים אחרי שסיפרתי לך לא תקשרת איתי בכלל, הרגשתי את זה אבל חשבתי שאולי יש סיבה מוצדקת, אולי במשך השנים היו כמה פעמים כאלה, אבל כשעימתתי אותך מול זה פשוט אמרת שלא התקשרת, אפילו לא התנצלת על זה, פשוט לא יכולת לדבר איתי... אני לא חושב שאתה מבין בכלל כמה זה קשה לי חוסר הקבלה שלך, היה לי רגע כשהייתי לידו שבו הרגשתי פתאום את הצל שלך והרגשתי שמה שאני עושה לא בסדר, ומשהו בי נרתע, אבל למה אבא? למה שזה לא יהיה בסדר? למה שזה שאני שונה אומר שאני טועה, אתה צריך להבין שיש סטים של ערכים שונים לאנשים, ואם ייצא שנמשיך לדבר על מה שאני מתנסה בו אני צריך שתהיה רגיל, אם תמשיך לדחוף אותי לצד השני ותמשיך להציע לי בנות ולשאול האם אני בטוח אני אתפרק, אני אתרחק ממך כי אני לא אתן לשום דבר להרחיק אותי מהדברים שאני באמת רוצה...

צודק אבא, זה לא הזמן לשינויים כאלה, כשאני ממילא לא יציב ולא חזק לא הייתי צריך לומר לך ולערער עוד יותר את היציבות הקטנטנה שיש בי, אבל בבקשה, רק אל תתרחק, אני לא יכול בלעדיך ואני צריך אותך במערכה הזאת איתי, אני צריך את הקול שלך ואני צריך את זה שתהיה איתי רגיל... אני עדיין אני אבא, בבקשה תהיה עדיין אתה...

תפסיק לדבר ותתחיל לעשות...