המסע שלי

עוד 12 ש' וזה יתחיל

עוד 12 ש' המסיבה תתחיל ותהיה לי אחת ההזדמנויות הטובות להתגבר על אחד הפחדים הכי גדולים שלי

הפעם אני מגיע אחר לאתגר הזה

חמוש גם בהצלחה הקטנה שלי בפעם הקודמת בה הייתה לי הזדמנות לרקוד והצלחתי...

הפעם אני מגיע עם נשק גם...

ומי יודע אולי הפעם לא אחזור הביתה אבל וחפוי ראש.. 

אחרי שהפכתי לגרופי של נטע בשבועות האחרונים בזכות מית ודרקי שנתן לי הרצאה מפורטת ומנומקת, אני מגן עליה בכל הזדמנות אפשרית ומתרגש מאוד מהאירוויזיון... ואחרי ארוחת צהריים של ויכוח עם כופר יצא שהתערבנו על האם היא תהיה בחמישיה הראשונה! ואני כלכך לא עושה את זה בדרך כלל!

מתרגששש!

אתם תחליטו מה אמיתי ומה בדיה

להצליח לקום לאימון אחרי כל-כך הרבה זמן

אתה עוצר ברמזור והוויז מתריע "חיה בצד הדרך" ואתה אומר לעצמך "וואלה זאת התראה נדירה" המח האנליטי שלך מתחיל לנתח מה הסיכוי, וכנראה שזה ילד שדיווח סתם, וגם אם זה דווח באמת חיה זה דבר שזז, ובזמן שאתה תוהה אתה רואה חמור בצד הדרך במחלף מאוד ראשי בכבישי המרכז

עוף בבצל טעים! בשר של פסח!

נפילה רגשית, כל הרגשות גואים, הדמעות עולות באמצע מקום ציבורי, אתה מסתכל על המסך ורוצה לבכות, וההודעות ממשיכות להגיע ולהגיע, השיעור יוצא להפסקה, ואתה מחליט ללכת לצד, תופס טיפת טבע (כמה שיותר טבע שהעיר מסוגלת לספק) מתיישב ונושם, מרגיע את עצמך, לא חושב על כלום... וזה אשכרה עובד אתה חוזר מההפסקה כמו איש חדש.

את רואה פרסומת ל"ג'יפ עירוני" ונאמר עליו שהוא "Unreal" ואת מבינה שהיכולת היחידה שלו זה לעלות על מדרכות ולחנות.

תנועה קלה של רגל שמנפצת טיעון שלם שהוכן בקפידה

אתם עוברים בנסיעה ליד אטובוס ובמקרה מסתכלים לתוכו ורואים 3 בנות מהממות ושחומות, בלבוש מינימאלי, מ-א-ו-ד מינימאלי, הנהג כמעט עושה תאונה, לכל יושבי הרכב יש תנועה בין הרגליים, הגברים והנשים (כן כאלה מהממות הן היו) ואתם נוסעים לצד האוטובוס והבנות מתחרמנות אחת על השנייה ורוקדות, ואתם תוהים לעצמכם באיזה סרט אתם חיים...

אתם תחליטו מה אמיתי ומה בדיה

אתה בין 12 אלף איש, משום מקום ובלי שתבין למה ואיך כולם נעמדים, אתה עוד לא מבין מה קרה ופורצת מוזיקה קצבית של מסיבות, קול אחד בראש שלך זועק ומתכנס לתוך עצמו בורח לדפוסים מוכרים, קול שני רגוע ושקט אומר לך שהכל בסדר, ואתה קצת זז, קופץ בטכניות, שעה אחרי, 12 אלף איש נעים לכיוון היציאה, המוזיקה שוב נשמעת, כולם קופצים, רוקדים משתחררים, שוב אתה מתכווץ פוחד, הרגליים קופאות, התמונה מכיתה ט' מאיימת להתפרץ ולכבות את המסיבה שלך,

אבל

אתה קופץ, וזז, חיוך על הפנים, ואתה רוקד... כמו שהיה בא לך באותו רגע, באמת רוקד...

לתלות כביסה בבוקר מתוך הנחה שהיא תתייבש.. ואז התחזית מודיעה על גשם...

עזרה
אני לא מפחד לבקש עזרה, מאז אותה פעם שהכריחו אותי לבקש עזרה, אני כבר לא מפחד, לא תמיד אני רוצה, לפעמים הדרמה בי מונעת ממני לבקש עזרה, אבל אני כבר לא מפחד.
לאחרונה הבנתי שעזרה יכולה לבוא בכל מיני צורות,

היא יכולה לבוא בצורה שיחות ארוכות על נושאים סתמיים
היא יכולה לבוא בצורת שיחות קצרות על נושאים מהותיים
היא יכולה לבוא בצורת חיבוק ארוך ארוך
היא יכולה לבוא רק כי מקבלים אותך בחום ברגע שאתה נכנס לחדר בצ'אט
היא יכולה לבוא כי אומרים לך, "בוא תישאר איתנו עוד קצת, אל תלך עדיין"
היא יכולה לבוא בזה שתקבל מקום להביע את מה שאתה צריך באמת
היא יכולה לבוא בפה, באצבעות וגם ברגל.
היא יכולה לבוא בעזרת מבט נעים
היא יכולה לבוא כי אמרו לך "בוקר טוב"
היא יכולה לבוא כשאתה קורא לה ומודה בכנות שאתה צריך עזרה
היא יכולה לבוא בזה בצורת זה שיגידו לך "אני יודע שמשהו בך רוצה לריב איתי עכשיו, אבל זה לא יצליח לך"
היא יכולה לבוא מהצפון הרחוק ומהדרום הרחוק
היא יכולה לבוא בצורת סימן קטן שאומר "היי אני עדיין פה"
היא יכולה לבוא בצ'ט בצורת חדר
היא יכולה לבוא בצעידה איטית בשטח עירוני או בצעידה בשטח
היא יכולה לבוא בצורת שיחה טובה לאדם טוב שמגיעה בדיוק כשאתה נשבר ומאפשרת לך מרחב לנשימה ומשם אתה תצליח לעלות כבר לבד.
תודה לכל מי שמנסה לעזור לי, תודה לכל מי שמקשיב לי, תודה לכל מי שמביע עניין, תודה לחברים מהצ'אט

ותודה מיוחדת למיוחדים....

שוב אירוע חברתי, המוני יותר מהרגיל

שוב אותו הלחץ,

שוב הפוטנציאל להינות מהחברה כמו שאני יודע

שוב השדים...

שוב הרוחות

שוב הדפוסים המוכרים לי יותר מדי

נאמר לי 'תתאמץ להינות בשבילי' זה בהחלט מספיק תחמושת כדי לנסות... 

הוא אמר לי "תעבה את שכבת החברים, אתה תצטרך אותם בקרוב"

הוא צדק...

ואני משתדל לאסוף סביבי את האנשים.

ובא לי פשוט מישהו לשבת לספר לו ההכככללל

אבל אין מישהו שיודע הכל

מעטים יודעים את האמת ומה היה שם באמת

מעטים יודעים...

מעטים יסכימו פשוט לשבת ולהקשיב לי, לשאול שאלות או לספוג...

ואולי אף אחד, 

ואני, אני שוב מרגיש לבד...

כי בסוף בסוף...

אני נכנס למיטה, ומתכסה, לבד..

אני צריך מישהו לדבר איתו... אני צריך מישהו לבכות איתו...

לא מרוכז

מעורפל

מתפוצץ מרגשות 

צריך קצת שקט

וזמן, הרבה זמן

המשימות נערמות 

לא מצליח להגיע אליהם

העבודה לוחצת ואני רק מאכזב

מתרגש אבל כאוב

והמשימות נערמות

והפחד מהשיחה עם הבוס בראשון

ורצון לחיבוק טוב

ורצון לא לאכזב

ורצון לברוח

מעורפל, לא ברור... 

סוגר את הדלת והדמעות זולגות ללא שליטה

נכנס לרכב, מניע, שקט

מתחיל לנסוע קצת להתרחק ואז מאבד קצת את עצמי...

יש שיר לעולם לא רציתי לשמוע ביוזמתי, יש שיר שהרבה זמן ידעתי שאם זה יסתיים אשמע אותו.

שמעתי אותו פעם ראשונה כשהייתי איתם כבר ואחרי ששמעתי את המילים שלו, לעולם לא נתתי לו להתנגן יותר מכמה שניות.

שמתי את השיר הזה... 

הקשבתי למילים שקיבלו משמעות גדולה יותר עכשיו.

המילים (והמשך הפוסט) מצורפות מטה

We're sailing
?We're sailing, ​aren't we
It's hard to tell the water from my tears
Don't worry
Have faith they told me
It was easier than in my younger years

Now that I'm older, now that it's colder
Life keeps on crashing
Day after day, like a wave after wave
We did everything right and now I'm asking

Where do we go? oh
When our prayers are answered
Where do we go? oh
When our prayers are answered but the answer is no

Tell me where the wind blows
Tell me where the wind goes
?Where do we go

We're dreaming
?We're dreaming, aren't we
Cause you're still with me sometimes when I sleep
This hallway, I'll walk it bravely
And all the cliffs and faultlines in between

 

אז כן, אני שואל את עצמי לאן הולכים מפה...

לאחר שהתפילות שלי נענו אבל התשובה הייתה "לא"..

לאחר שזכיתי לחוות משהו מדהים עם אנשים מדהימים אבל בסוף זה לא התאים...

אז לאן הולכים?

כרגע,

מנגבים את הדמעות ונוסעים הביתה.

הפעם

אין צ'אט

אין שיחות עם אף אחד חוץ מהם

אין מתעניינים

אין דרמה

אין פוסט שמתאר את הדרמה

אין בכי

יש מחשבות

אין ספקות

כנראה שזה יומיים...

ביום השלישי זה כנראה יתחיל שוב...

אחרי יומיים שיהיה לי בהם טוב, אני אתחיל להפיל את עצמי שוב.

יש הרבה אפשרויות וסיבות למה אני עושה את זה לעצמי

יש גישה שאני בדיכאון, וזה ממש כמו מחלה,

יש גישה שאומרת שאני לא באמת חושב שמגיע לי ולכן אני הורס לעצמי (וזה באמת נכון, אני לא חושב שמגיע לי אבל אנלא בטוח שזה מה שמניע אותי להפיל את עצמי),

ויש גישה שגורסת שאני פשוט צריך דרמה ואני עושה את זה לעצמי כדי להשיג דרמה בחיי...

אבל לא משנה מה הסיבה, זה מתסכל בצורה קשה,

אני בסדר גמור, החיים שלי בסדר גמור, נכון, יש צער וכאב סביבי, אבל זה תמיד יהיה, ואני באמת אמור להיות בסדר אז מה יש לי?

אני תמיד מתחיל לגלגל את הכדור שלג הזה בראש שלי, מיד אחרי שטוב לי קצת זמן, אני מוצא איזה מילה להיטפל אליה ואני מגדיל אותה, ומכניס את עצמי לסרטים,

ואז אני מתחיל להרגיש רע, ואני מראה לצד השני,

והצד השני או מרגיש רע בגללי ואז אני מרגיש רע שהרסתי לצד השני,

או שהצד השני לא מרגיש רע ואז אני מתחיל לחשוש שהצד השני שעשה לי טוב עד עכשיו לא ירצה להמשיך לעשות לי טוב, כי למה לא לעשות לי טוב אם אני תמיד מרגיש רע?

יומיים בערך שהרגשתי טוב,

יומיים שהרגשתי שמחה נעימה ורגועה זורמת בתוכי, יומיים שהרגשתי נעימות יציבה, יומיים שבהם כמובן הפלגתי בדמיון שלי איך מעכשיו הכללללל יהיה יותר טוב, ואז אני מתחיל להפיל את עצמי, נכנס ללחצים, לסטרס, בוכה במשך מלא זמן בלי יכולת לעצור...

מטומטם...

יש לך כל-כך הרבה ואתה לא מצליח לחוש את זה, לא מצליח לצוף בזה...

והכדור שלג בי רק גדל וגדל...

ואני רוצה לישון טוב היום, רק לישון טוב היום, תנו לי לילה ארוך ורצוף, ושיהיה גם נעים...

אעשה הכל בשביל לילה כזה עכשיו, ולמרות שהעיניים שלי נסגרות אקח כדור רק כי אני מפחד שוב לקום באמצע הלילה...

ולכל האנשים הרבים שעושים לי טוב, אלה שקוראים את זה ואלה שלא...

מצטער שאני לא תמיד מצליח להחזיר לכם כגמולכם, אני דפוק, אני עובד על זה, אבל אני לא אכעס עם תתרחקו, כי זה באמת לא הוגן כלפיכם, אני עוד רוצה אתכם בסביבתי, כי אתם עושים לי באמת טוב, אבל לא בטוח שאני יודע לעבד טוב...

לילה (נקווה שיהיה טוב)