המסע שלי

ללמרות הפוסט הקודם לא לדאוג, אני בסדר גמור, סתם מחשבה שעברה לי בראש והייתי צריך להוציא.
אלתדאגו לי, לא בטוח שאני ראוי לזה..

צליל חיוג. שקט. צליל חיוג. שקט. צליל חיוג, והוא כבר נהיה מתוח שונא את ההמתנה, שנייה לפני שהוא סוגר את הפלאפון וזורק את כל זה לפח היא עונה.

"הלו?" קולה משרה עליו חמימות ונעימות כזאת מוכרת בניגוד לכל הניכור שהוא חש לאחרונה.

"אממ... אני אממ... רציתי להגיד לך, שזהו." גמגם בשקט.

"מה? אני לא מבינה? וגם לא שומעת אותך" החזירה מבולבלת.

הוא נשם נשימה עמוקה, אזר אומץ ואמר את מה שהוא התאמן עליו בראש פעמים אינספור: "אנחנו צריכים להפסיק לדבר, אין ברירה, רק ככה הכל יסתדר, רק ככה תהיו בסדר..." הוא הפסיק לאט בלי נקודה חותכת.

"למה עכשיו? זה בא קצת משום מקום, הוא דיבר איתך?" שאלה בחשדנות והכינה מונולוג כועס על אהובה.

"לא. לא. איזה?" הוא עצר "זה פשוט הכי נכון, הכי טוב לכם, וגם אני אהיה..." היא לא שמה לב איפה הוא עצר, היא בכלל הייתה באמצע אפיית עוגה כשהידיים שלה מלאות בצק וכתפה תומכת בפלאפון, הוא לא הפתיע אותה, אחרי כל מה שעובר עליו לאחרונה, זה אפילו הגיוני, היא ידעה שהוא יירגע.

"אז אני מפעילה את הנוהל ההוא." אמרה וקבעה. "תתקשר אליי מחר, בשעה הזאת, שעה תאחר ואני מתקשרת אליך" הוא הרגיש את חיוכה דרך הטלפון ששוב הפיג בו את הקור לכמה שניות.

"אם אני אוכל אתקשר" הוא אמר בלחש, מנסה ככל יכולתו שלא לשקר לה.

הוא ניתק את הטלפון והסתכל עליו כשהוא שחור, הוא הניח את הטלפון על השולחן והקפיד ליישר אותו עם שפת השולחן, הוא הסתכל על החדר שלו איך הוא מסודר כמו שצריך וראה את האוזניות שלו קצת מבולגנות, הוא ניגש אליהן וגלגל אותן באיטיות, הרי זמן יש לו הרבה.

הוא הסתכל במראה, בגדיו היו מגוהצים ללא רבב, הוא לקח את הסכין השחורה הרים אותה, ובלחיצה קלה שלף את הלהב הקפיצי, "הסכין הזאת פשוט סקסית" חשב לעצמו מחשבה מוזרה, הוא הושיט את כף ידו קדימה וליטף את פרק כף ידו על הלהב, מגרה את עצמו, הוא החל לחשוב "אין ברירה, זה המוצא היחיד, אני חייב לעשות זאת, אין ברירה" הוא המשיך ללטף ובתנועה מהירה כאילו כדי להפתיע גם את עצמו חתך ורידים. "אין ברירה" הוא חשב כשהרגיש הקלה עם קילוח הדם הראשון, כאילו הדם חיכה לצאת מתוכו, כאילו הכל נפתר עכשיו, "הייתי חייב לעשות זאת" הוא מלמל כשראה שפריץ דם סקסי על הקיר שלו, וכשהדם נזל ממנו בכמויות הוא אמר "אין ברירה" בהתחלה הוא איבד תחושה בשפתיים ואחרי זה ברגליים, הוא צנח על הרצפה, הוא הניח את הראש בעדינות על הרצפה ופשוט הסתכל על שלולית הדם שנקוות, מי אמר שדם הוא אדום, הוא אדום זוהר, או זהב, או ארגמן הוא כל כך מוזר.

כשהשלולית כמעט נגעה לו בשיער על הרצפה מלמל את שמה, והפעם היה רק קור...

היום שלי התחיל בזה שקמתי, מוקדם מדי מאוד מוקדם, אני ברגילה ואיכשהו קמתי ב7 כשאני אמור לקום רק ב9 אבל נו טוב, אני כבר רגיל לזה, קצין לא ישן יותר מ7 שעות ,זה בזבוז... (אני לא באמת מאמין בזה)

יצאתי לרופאת שיניים שלמורת רוחם של כולם שוב לא מצאה לי בעיות בשיניים, יש לי חסינות מוזרה לחורים, אני לא מנסה להבין את זה, סתם נהנה מכולם מקנאים.

אחרי הרופאת שיניים מתחיל החלק המעניין.

בדרך אנחנו אמורים לעבור בצומת מסמיה, עוד כשיצאנו אמרתי לאבא שלי "אין מצב אני לא אוכל אצל ורדה היום" 'פונדק ורדה' זה מסעדת פועלים בצומת מסמיה, מסעדה טובה, טעימה בטירוף, בקשר לבריאות, אל תשאלו כי לא נראה לי תמצאו תשובות טובות, כמובן שירדתי אצל ורדה. כשנכנסתי ראשי ישר הביט לעבר המקום הקבוע שלי ונוכחתי לדעת שהוא פנוי, מיד ניגשה אליי המלצרית המוכרת ושאלה "מה שלומך, מזמן לא ראינו אותך, מה אתה עושה עכשיו?" אני כנראה מסמיק מהזיהוי ועונה "בדיוק סיימתי קורס קצינים אז יש לי קצת חופש", היא מחייכת ועונה "כל-הכבוד! אז למה הכי התגעגעת?" ולמרות שהיה לי ויכוח עם עצמי האם ללכת על סגנון של ארוחת בוקר או צהריים (השעה הייתה 11) עניתי באינסטינקטיביות "פופאי, בצלחת" היא התרחקה במהירות ולמרות שלא החלטתי סופית הבנתי שזה תכל'ס מה שאני רוצה אז זרמתי איתה, נאנחתי לשנייה והוצאתי אויר, והתמלאתי זיכרונות.

הפעם הראשונה שהכרתי את 'פונדק ורדה' היה בתור ילד קטן, נכנסנו לשם בדרך חזרה מטיול (למרות שהבית שלי ממש לא רחוק משם) אבל נכנסנו לאכול צהריים בגלל שדוד שלי שלפניו עוד נסיעה של שעה רצה לאכול, מיד הוקסמתי מהאווירה בעיקר בגלל שבכל מקום תלויות תמונות צבאיות למיניהם כדוגמת מטוסים או טנקים ותותחים למיניהם, מכיוון שאצל ורדה מאוד אוהבים חיילים הם מחזירים אהבה והמון יחידות משאירים להם מזכרת בדוגמת תמונה או תג יחידה. ניגשנו להזמין ואני זוכר גם איך התלהבתי מזה שההזמנה מתבצעת על ידי צעקות, אתה רק מסיים להגיד "פופאי" וכבר נשמעת הצעקה "פופאי בפיתה עם הכל!" אני זוכר גם שהתפלאתי איך מי שבמטבח בכלל מצליח לעקוב אחרי שטף הצעקות אבל הכל מגיע בזמן. אני ובן דוד שלי הלכנו כדי לסקור את התמונות וקיפצנו מקיר לקיר, "יאוו תראה איזה טיל, יאוו תראה את הטנק" ומאז המקום נכנס לי ללב...

לא הפעם השנייה שנכנסתי לורדה אבל בהחלט הפעם המשמעותית ביותר, בתקופה של תחילת י"ב עד הגיוס הייתי מטופל אצל פסיכולוג, והקליניקה שלו הייתה ממש קרובה לורדה, ולכן לפעמים, לפני או אחרי הטיפול הייתי נכנס אליהם, לשבת לשתות קפה, לאכול צהריים או סתם להירגע, אם הייתי אחרי הטיפול הייתי יושב שם מרוקן ממחשבות ופשוט אוכל/שותה ומקשיב לרדיו חוזר לחיים האמתיים לאט לאט, ואם לפני הטיפול הייתי מרגיע את עצמי ובורח מהמחשבות, לפעמים רואה משהו במחשב הנייד, מכאן שהמקום הקבוע שלי הפך להיות השולחן ליד השקע, לפעמים כותב, ובתקופה שעוד לא פרצתי את האינטרנט בבית הייתי מוריד סרטי פורנו מהנקודת גישה שלהם.

בתקופה של המכינה שהמשכתי את הטיפול, כבר התייצבתי קבוע אצל ורדה, כל בוקר יום שלישי הייתי מגיע בטרמפ שהיה זורק אותי מוקדם מדי באזור ולכן הייתי נכנס ומזמין ארוחת בוקר מלאה שכוללת קפה סביר, ואת הפופאי המפורסם, שהוא חביתת ירק, מנת הדגל של המקום, זה היה רוטינה קבועה וטובה, במהלך התקופה הזאת כל-כך החמיא לי שהייתי נכנס וללא שום שאלות היו מגישים לי את המנה הקבועה שלי, מתוקף היותי סקרן, תמיד הקשבתי למה שקורה סביבי, העסק הוא עסק משפחתי קטן ולכן את כל ההתרחשויות המשפחתיות הרגשתי שם.

הייתי שם כמה ימים אחרי שהודיעו להם שנכדה של ורדה נעלם בים, אפילו לא מותיר למשפחה קבר לבכות עליו, ראיתי את העצבות שסבבה את המשפחה.

הייתי שם אחרי שאחת הנכדות הודיעה על אירוסיה לבחיר ליבה וראיתי איך השמחה מהולה עדיין בעצב.

הייתי שם ושמעתי את כל דיבורי החתונה עם ההתלבטויות על אולם דיג'יי וקייטרינג.

הייתי שם מסתבר יום אחרי החתונה (העסק חייב להמשיך) כשהכלה נכנסה וכולם עוד באופוריה עושים לה "קולולולו" ומדברים בפרוטרוט על החתונה, ממש הרגשתי שהייתי שם.

הייתי שם כמה ימים אחרי שמצאו את גופתו של הנכד וההקלה הורגשה, ברור שהיה עצב אבל התקווה למציאתו בריא ושלם נגוזה מזמן, לפחות יש קבר.

הייתי שם כשהנכדה נכנסה עם הבן שלה כזה חמוד ופצפון והסבתא התנפלה עליו בנשיקות וברכות לבורא עולם.

והם היו שם בשבילי, בלי לדעת, זה תמיד היה מקום מפלט בשבילי, השקט, האווירה הביתית והנעימה פשוט עשתה לי טוב, פעם נזקקתי ל"טיפול חירום" אני לא זוכר למה, בשעות הערב, כמובן שהטיפול היה טעון וכשיצאתי לא היה לי כוח לנסוע הביתה, אז בטבעיות נכנסתי לשם, הזמנתי תה, ושתיתי לאט, בכיתי וכתבתי, המלצריות כמובן נתנו לי את השקט שלי, וכשהיא אספה לי הכוס קפה (דווקא הנכדה היפה והצעירה) היא אמרה לי "אנחנו פה עד 20:00 בערב תשב כמה שאתה רוצה", זה כל-כך יפה וכל-כך נגע לליבי, בניגוד למסעדות שרומזות לך "אתה חופר.. תצא..."

מאז, כל רגילה שיש לי אני חוזר לשם, הייתי שם כשסיימתי את המכינה והייתי בהתרגשות להתחיל את החיים שלי כאדם חדש ללא השדים הרעים שהיו לי. הייתי שם כשסיימתי טירונות כשמילות השבועה עוד מהדהדות לי בראש, הייתי שם כשסיימתי את הקורס נרגש עדיין מההערכה הגבוה שקיבלתי מהמפקדים שלי ומהסיכה שהמ"מ שלי החליט להעניק דווקא לי, הייתי שם כשיצאתי להכנה לקורס קצינים, הייתי שם לפני שנכנסתי לבה"ד 1, הייתי שם אחרי בה"ד 1 והייתי שם עכשיו, אחרי שהכל הכל הסתיים. אני גם מבטיח להביא לשם את אהובתי פעם...

כשסיימתי אצל ורדה היום, נסעתי לספר, אמא שלי מסתפרת אצלו שנים ואני רק לפני שנה התחלתי לבקר אצלו והתאהבתי בו מיידית, הוא נחמד צוחק תמיד מדבר, ותמיד שיתפתי אותו בשלבים שעברתי, ואני ממש אוהב את איך שאני נראה כשאני יוצא מתחת ידו, אני לא יודע איך הסתדרתי פעם בלעדיו.

ליד הספר יש פלאפליה, קטנה וחמודה, מסוג "4 טעמים" מנהלת אותה מבוגרת אחת נחמדה, שמעתי על המקום מאמא של חבר שלי כשהיא סיפרה לנו שמכיוון שבעלת הבית לא יכלה לשלם עוד שללו לה את הכשרות למרות שהיא לא שינתה תפריט, האמא גם "ציוותה" על בני ביתה שלמרות שהם נוהגים לשמור כשרות, אצלה הם יאכלו. כעבור כמה ימים עברתי באזור והחלטתי להיכנס אליה לארוחה, לא כי הייתי רעב, בכלל לא, כי רציתי לתמוך.

היה לי יום הולדת במהלך הקורס קצינים ובדיוק היינו בטיול באזור ביתי, אבא שלי הציע (עם קצת דחיפה ממני) לארגן לנו פריסה לרגל היום הולדת, החלטנו להמשיך מסורת שהתחלנו בעבר ולהביא פריסה פלאפל אני מניח שאתם יכולים לנחש מאיפה הוא הזמין, היא עשתה לו הנחה כששמעה שמדובר בקצינים וחיילים, היא הוסיפה חינם סלט, והזמינה בשביל אבא שלי גם פיתות טריות, ככה היא סידרה לנו את הפריסה מהר ויעיל, כמה ימים לאחר מכן אבא שלי רכב על ההצלחה והזמין גם פלאפלים עבור ל"ג בעומר, אותו סיפור, האישה הכל-כך נחמדה הזאת פתחה במיוחד בשביל אבא שלי את החנות כדי שהוא יאכל פלאפלים טריים למרות שהתכנון המקורי שלנו היה לקנות פלאפלים בכמות ולהקפיא.

היום עברתי אצלה אחרי התספורת (כן אני סקסי עכשיו, מגולח ומסופר, אולי קצת מסריח אבל יש מקלחות) ועצרתי רק להגיד שלום ותודה, הסברתי לה מי אני ועלה לה חיוך על הפנים, אמרתי לה שהיה מוצלח וכולם אהבו, והיא ענתה "אין אנשים כמוכם" ואני החזרתי "אין אנשים כמוך!"

יש אנשים טובים באמצע הדרך, אלו אנשים שאני מוכן לשלם יותר רק כדי לקבל מהם שירות, הם טובים מאוד. הם מחזקים את האמונה שלי באדם, כן, כן, במין האנושי כולו אחרי שאני רואה אנשים ניצים אחד לשני, כל היום בפלאפונים לא מסוגלים לחייך ועובדים בשביל הכסף, אז בבקשה תמכו באנשים האלו, קנו אצלם גם עם קצת יותר יקר, אני לדוגמא השארתי היום אצל ורדה טיפ מוגזם מאוד, אבל יצאתי שמח כי מגיע להם...

התכנון הוא כזה, 

להתקלח

לסיים לתכנון נסיעות

לסיים לצפות בסטנדאפ של רובין ווילאמס

לכתוב, הפעם אני מבטיח אני נודר שאחרי כל זה אני כותב, באמת שכן, באמת...

(בלי נדר) 

סקס.מין.כוס.זין.

הסתכלתי במראה וגיחתי לעצמי,

על החולצה שלי (שנקנתה לפני שנים לכן אין קשר לספר) מישהו החליט להתחכם ולכתוב את כל הגוונים של אדום (כולל הקוד שלהם במחשב).

ספרתי והבנתי שעל החולצה שלי יש 255 גוונים של אדום. פחחחחחחחחחח

כתהייה כללית, תמיד חשבתי לקרוא את הספר, אולי עכשיו אוריד גרסא לפלאפון....

אני בכנרת! הצלחתי והגעתי.
ואני לבד פה. מוכיח את משנתי ועונה על האתגרים שהציבו לי.
מבטיח פוסט חוויות מורחב כשאחזור.

אני חלש מ', קשה לי, אני בקריז בגללך. הגמילה מלדבר איתך באופן קבוע הופכת להיות קשה מאוד, כי זה לא רק להיות רחוק ממך ולוותר על שיחות פנים מול פנים, זה בכלל לא לדבר איתך, וזה פאקינג קשה לי, אני מתפלל שתופיע לי הודעה ממך כמו איזה סימן שאלה או מה קורה. אבל מצד שני אני ממש ממש לא רוצה שתחשבי עליי.

עובר עליי יום קשה, אני בודד, א' ואחיו עצבנו אותי ממש, אבא שלי שוב שרק לי ואחותי הקטנה שוב מתנהגת כאילו הכל מגיע לה על חשבוני ונמאס לי, כל הארוחה ישבתי שותק, מיד בסוף הארוחה ברחתי למעלה וידעתי שעוד לא אספיק לסגור את הדלת ואבא שלי יבוא אחרי מדאגה, צדקתי. הוא בא ודיבר איתי ולא רציתי כל-כך להיפתח אבל דיברתי, סיפרתי לו כמה אני פאקינג בודד, כמו הכל רגעי, הכל כזה לא זה, חוץ ממך, (את זה לא אמרתי לו) רק איתך הייתי מדבר ומרגיש שזה נכון, שאת לא שם סתם, קשה לי! רע לי, הגמילה ממך עוברת נורא!! אני עייף וכועס ובא לי לבכות, בכיתי, בא לי לחתוך ורידים ולצלול לתוך איזה קור, להימלט מכל מה שמסביב, מכל מה שמטריד אותי, אני לא מבין בכלל למה אני צריך את זה, לא יודע אני מתחיל לכתוב שטויות האמת, אני גם נרדם תוך כדי כתיבה, ואת יודעת כבר כמה זה יכול להיות נורא.

מצטער, אני מת שתשלחי הודעה עכשיו אבל עדיין מספיק חזק כדי לא לשלוח לך. ואני באמת מקווה שאת נהנית איתו, אני גם מקווה שאת לא מרגישה את הבדידות שלי עד לאיטליה כי זה רחוק...

המטרה שלי היום היא לסדר, לסדר לסדר לסדר.

לסדר את החדר, הוא מבולגן עוד משחזרתי מהקורס.

לסדר את הפלאפון, ליצור גיבויים ולהכניס שירים טובים (המלצות יתקבלו בברכה)

לסדר את המחשב.

להעאלות תמונות לפייסבוק מהטקס, נכון, אני לא חובב עצום של תמונות אבל יש שם כמה טובות, אחת מהן שלי מייצר נהרות של דמעות כשאני מחבק את אמא מיד אחרי הטקס.

לסיים לערוך סרטון

לסיים לכתוב את הסיפור שהתחלתי. או לפחות את חלק א' שלו.

ולבסוף לארגן תיק, לכמה ימים שאני הולך לברוח לכנרת, לבד לבד... או אני כבר מרגיש את השקט...

ולהוריד איזה סרטון סקסי כזה או אחר, למען הריגוש.

בהצלחה שיהיה לי.

אני יושב פה בחדר בו הייתי שלושה חודשים לא מעכל לא מצליח לישון, בעוד כמה שעות זה ייגמר ואעלה על רחבת המסדרים. עוד שעתיים בדיוק. אני מתרגש בטירוף, ופרסמתי תמונות של המדים הטקסיים מוכנים עם הדרגה המכוסה מציצה. תגובה אחת כעט גרמה לי לפרוץ בבכי. אני מתרגש שאעמוד על הרחבה אתחיל בדיוק מאחורי מי שהפכה להיות החברה הכי טובה שלי עלי האדמות ואסיים רחוק ממנה אבל לא נורא. אני במילא חושב שאתחמק ממנה... אני אבכה בטוח את זה אני יודע. אני אוהב את רגע כשאנחנו ב"דגל שק'" ויש התקווה או שהדגל עולה ואני מסדר את קו הראיה שלי כך שהדגל וקצה הנשק יצטלבו ואני מתרגש, זה מסמן לי את הצורך בנשק בשביל הדגל שלנו. בשביל המדינה היפיפה שלנו. יש לה המון פגמים אבל הייתי מוכן למות בשבילה כל יום. וכן, קשה לי לקלוט שאני הופך היום לקצין שאני מצטרף למשפחת הקצונה בצהל... אני רוצה לבכות להוציא את כל ההתרגשות הזו החוצה... ואני רוצה שמלאא אנשים ידעו ויראו! שכולם יהיו גאים בי על איך שעליתי מכלכך למטה לכזה גבוה! אעאעאע אתם שומעים? כל אלה שלא האמינו! אני קצין בצהל ואני גאה בזה... ונוספו לי עוד 10 גרם בכל כתף, כן, הדרגות לא שוקלות כזה הרבה אבל המשקל האמיתי, האחריות לחיי החיילים שלי, האחריות העצומה, הדוגמא שייקחו ממני...
אמא אני קצין... עוד שעתיים...

נמאס לי לתכנן מה לראות, נמאס לי להרגיש רע על זה שדבר מסוים מדליק אותי יותר ומקפיץ לי איברים יותר, ואם ראיתי סרט שקצת מתייחסים לנקבה רע, אולי קושרים אותה, אולי משגעים אותה כשהיא כל-כך חרמנית ומכניסים רק את הקצה קצה, ואז מוציאים.

עד עכשיו נדלקתי מזה ללא ספק, אבל בגלל איזשהיא הגדרה עצמית של "נשלט" הרגשתי רע על זה וניסיתי לדחות את זה מעימי. אז לא עוד. למה שלא אכנס לאתרים שלא מפחדים להתעסק ב... ביזאר איך שאומרים ואם אפול על סרט מדליק לא אכפת לי לגמור מזה, טוב אז מה.. (זה בהנחה שזה בסדר לראות סרטים שכאלה, משהו שעוד לא סגור לי בראש)

אה.. עוד פריקה ועוד פריקה...

אני מתגעגע לקטעים הארוכים שאני כותב, אני מקווה שאחד יגיח היום, אבל יש לי שבת קצרה ואני חוזר מקוצרת כי מחר טקס.

איזה טקס אתם שואלים? טקס סיום קורס קצינים. כן, כן, אחרי 7 חודשים מפרכים אחול-פאקינג-שילינג זה הגיע לסופו ומחר הולכים לחשוף לי את הדרגות. 

אני מתרגש. ללא ספק, כנראה גם אזיל דמעה או 2 או 7.

אמאלה... אני הולך לצאת לדרך חדשה, נקווה שאעמוד בציפיות שנותנים בי...

Stay tuned...