|
|
|
אני חרמן טילים עכשיו אני עומד כמעט תמיד וכל דבר קטן משגע אותי. אני מדמיין פתאום נשיקות זיונים קשירות הצלפות נשיכות צביטות ואני קורא בלוגים וכמעט גומר מכלום. אבל מוזר שאני בצד המכה בפנטזיות הללו. משהו חדש ניבט לי בראש לאחרונה ואני חושב להחליף את הכינוי שלי ל " (מתחלף) " אבל וזה כמובן לא בטוח שזה ייקרא אבל צפוי פוסט התלבטות...
לא יודע למה, לא יודע איך קרה ומי או מה אשם.
אבל הפסקתי לכתוב כאן, וגם הפסקתי לפקוד את הבלוגים שאני כה אוהב.
אולי זה בגלל המחסור בסמארט פון לאיזה חודש.
אבל הסמארטפון חזר ואולי גם אני.
ולמרות שלא הרגשתי את הטירוף לכתוב עד עכשיו, בדיוק עכשיו כשהתחלתי לכתוב הריגוש חזר לי ללב.
יש לי סיפור גדול ומושקע בראש.
יש לי לספר על ההיא שמשהו מלבלב איתה. או שלא.
יש לי דחפים להוציא
יש לי את ההתלבטות אולי אני בעצם מתחלף שאני צריך לבטא.
וממש רציתי לכתוב קטע אחרי שבועיים של לא לאונן בצבא.
והקטע היה אמור להיות זימתי משהו... אבל כמובן שכשנכנסתי הביתה, אחרי שראיתי כמה תמונות מהבלוג של לליימי שהרג אותי כמעט.
נעלתי את דלת החדר מיד כשהגעתי. וו....
ואת יודעת שממש רציתי לסמס לך שאני חרמן טילים כי אני יודע כמה ביצים כחולות עושה לך את זה, ורציתי להפיג לך קצת את הבדידות בבית ולהכניס אותך טיפה למצב השולט הזה...
לא יצא, לא נורא
עוד שבוע ויומיים אני מסיים את הקורס!
אעאעאע איזה פחד.
מ'
אני אקבל את עצתך ויתחיל בקטע הזה, למרות שיש את הסיפור הגדול ההוא שמסתובב לי בראש כבר שבוע, למה אני פונה אלייך את שואלת? או שלא, כנראה שלא תשאלי את זה, זה די טבעי, תכלס יש לי הרבה להגיד לך ואת הרוב אי אפשר להגיד פנים מול פנים, כי זה ייראה רע.
אל תתרגזי, אני יגיד חלק מהם עכשיו, אני רוצה להגיד לך שאני ממש שמח שאת שם בשבילי, שאני שם בשבילך, אמרתי לך כבר כמה את משנה את המשחק בחיים שלי, כמה עצם זה שהיית ברקע והתעניינת עשה לי טוב, שהיה אכפת לך ממני כמו שלי אכפת ממך. כן, אני לא יודע אם את מצפה לזה, אבל אני הולך לכתוב לך מכתב כזה לסוף התקופה הזאת, אז אני אשמור חלק מהדברים למכתב ההוא למרות שלא חסר לי מה לכתוב.
ד'
את זוכרת מה קרה ב18/4 לפני שנה ב00:00 בדיוק? התקשרת אליי ושרת היום יום הולדת, אני יצאתי מהחדר כדי לדבר איתך כמה דקות והרגשתי הכי טוב בעולם, גם את בזמנו שינית את המשחק ואת איך שהחיים שלי היו נראים, אבל יצא מצב ששנינו שינינו את זה כל כך הרבה שנראה לי שבענו מלחמות כבר. את חסרה לי ביומיום וכנראה שזה כבר לא זה, שאנחנו לא יכולים לדבר ככה קז'ואלי יותר ברמה יומיומית סתם על דא ועל הא, וחבל שכך. (והרגע כמובן שוב שינית את החוקים...)
ש'
אני שונא אותך! אוקיי? אני שונא אותך ממש ממש, כל-כך שונא אותך על השטות הזאת שאמרת שבא לי להשפיל אותך ממש, אבל לא בפומבי כמו שמציעים לי לעשות, אלא אחד על אחד כמו שעשית לי, בא לי לדבר איתך ולגרום לך לבכות, וואו זה יהיה גדול, בא לי שתבכי, דמעות כאלה דקות, ואז, בניגוד למה שכולם אולי מצפים, בא לי לנגב לך את הדמעות, ללטף לך את הפנים, ללחוש לך מילים מרגיעות, ולנשק אותך נשיקה רטובה (מדמעות) ואז להשכיב אותך על הדשא, ולנשק עוד קצת, ואז לעצור ולשכב ככה על הדשא ולדבר איתך. (ככה זה כמה שאני שונא אותך!)
ע'
תכל'ס אנלא יודע אם ייצא לנו להיפגש אי פעם, ואם זה לא יהיה במקרה זה יקרה כשהיא תהיה באזור, ללא ספק, אבל בוא נניח שהיא הלכה לרגע או משהו כזה, מה יקרה אז, זה ממש מעניין.
אולי במצמוץ אחד המבט שלך ישתנה וממש תבחן אותי, ממש תנסה לרדת לעומק נשמתי ולהבין מי אני ומה אני רוצה.
אבל בוא נניח שלא אתה התחלת לדבר, הייתי אומר לך: "אתה מפחד?" ולא היית עונה או שואל על מה אני מדבר, והייתי עושה את המצמוץ האדיש שלי ושואל שוב באותו קול "אתה מפחד?" טריק שהיא מכירה ומתעצבנת ממנו לפעמים, יש לי הרגשה שפעמיים לא היו מספיקים איתך, אז אני חושב שלא היית עונה וממשיך להסתכל עליי מנסה עכשיו להבין לפשר הדברים, ואז זה היה מגיע "אתה מפחד?" בפעם השלישית, ואז, או אז כולם נשברים, גם אתה סמוך עליי. "כן, אני מפחד" אולי היית מודה ושותק מפחד שחשפת יותר מדי למישהו שאתה באופן מצחיק אבל ברור למדי מחשיב אותו כאויב.
וגם אם לא היית מדבר בכלל, ואם לא הייתי מפעיל את הטריק הנ"ל הייתי כנראה פוצח במונולוג.
"תירגע! טוב? תתחיל להבין שאין שם שום דבר חוץ מחברות" (הייתי רוצה להגיד ידידות שלא יפחיד אותך אבל זה חזק יותר) "חברות, כן. לא יותר מזה, ואתה חייב להבין שזה די חזק, אנחנו מתקשרים בLevel אחר (מה אני יעשה ככה אני מדבר) ואנחנו יודעים אחד על השני המון, היא שואלת אותי שאלות שאני מפחד לשאול את עצמי ואני עונה, ואני אני חושב שאני כן מצליח לעזור לה בדברים מסוימים ולפתוח אצלה נושאים קשים, עכשיו ברור לי למה אתה דואג, אנחנו תמיד יושבים אחד ליד השני, מדברים המון וזה לא נראה הכי הכי טוב בעולם, אז שוב אני אומר, תירגע! אם רק היית יודע כמה אחוז מהזמן שלנו מוקדש כדי לדבר על הקשר שלכם, ואם רק היית יודע כמה חשוב לי הקשר ביניכם, כמה אני רוצה שזה יצליח לעד, כמה אני מנסה לעזור לה להבין קטעים קטנים וגדולים ביניכם, אם רק היית יודע שאני כל-כך לחוץ שבטעות היא תבזבז שנייה איתי כשהיא בסביבתך שהיא מתעצבנת עליי לפעמים." כאן כנראה הייתי לוקח שנייה לנשום.
"ואתה אולי לא מבין שהיא לא הטיפוס שלי, ואולי אתה חושש שאני פתוח איתה פיזית כמו עם אחרים, אז תשאל אותה כמה אני הזוי בעניין הזה, ותשאל אותה גם למה זה לעולם לא ייקרה בינינו אני אישרתי לה לספר לך מה שהיא רוצה עליי, באמת. אתה מכיר אותה טוב ואתה יודע שהיא לא תשוש לספר אבל אני אישרתי לה."
הייתי גם אומר לך: "תשאל אותה כמה היא הייתה לחוצה כשנסעת לאילת" ואתה תגיד שאתה יודע, ואתה תגיד בזלזול רק כדי להדגיש שאתה מכיר אותה יותר טוב ממני (זה ברור) ואז אני אגיד, "אז תתחיל לקלוט למה זה, כי היא א-ו-ה-ב-ת אותך" ואז אתה תהיה קצת מובך כמוה.. (אתה יודע שהיא צנזרה את המילה הזאת פעם כשהתכתבנו בשיעור?) "ותתחיל לקלוט מה יש לך ביד, אני לא חושב שאתה מהאלה שלא מודעים כי אני לא מכיר מספיק את ההתנהגות שלך, אבל תבין שהיא מחייכת חיוך ששמור רק אליך שהמח שלה שומר אחוזים נכבדים של מחשבות רק אליך, שהעיניים שלה מתערפלות קצת כשהיא חושבת או מדברת עליך, והיא לעולם אבל לעולם לא תבגוד בך או באמונך אז אין לך ואני חוזר אין לך מה לדאוג."
ואז? אז אחכה.. אחכה לתגובה שלך, מקווה בכל כוחי שלא בא לך להפליא בי את מכותיך.
ת'
נזכרתי בך, אני נזכר בך הרבה לאחרונה כי אני מדבר עם מ' עלייך הרבה, ונזכרתי בכמה דברים, נזכרתי בזה שהצלת לי את החיים, ואני חב לך את חיי במידה זאת או אחרת, ונזכרתי בך כשהייתי בסביבות העיר שלך.. לא אמרתי למ' וזה מצחיק אבל היינו ממש ממש קרובים למקום שבוא עשית לי את הסשן הראשון בחיי וכמובן שנזכרתי בך גם שם...
ואני מקווה שטוב אבל גם אולי שרע לך, לא יודע למה, בעצם מה אכפת לי שטוב לך?
לא יודע, די! את רואה את תמיד מסבכך אותי אפילו כשאני חושב עלייך בקטנה...
אבל עדיין הייתי מת לפגוש אותך... לדבר איתך...
ש'
למה עזבת אותי? בעצם היה לזה הסבר, גם אני הבנתי אותו אז, בעצם את אף פעם לא הייתי בטוחה למה עזבת אז למה לא נשארת. בעצם!!!!!!!!!!! די!!!!!!!! סתמי את הפה שלך, ביי. כי אם זה יימשך עוד כמה דקות ייקרו דברים ששנינו נצטער עליהם.
נ.ב את יודעת שאת היית היחידה אי פעם שהחמיאה לי ככה, הייתי ממש רוצה לשאול אותך אם שיקרת...
ב'
אני מת שאת מגיבה לי לפוסטים וכל פעם מחדש מתרגש מזה...
א'
אני מקווה שאת בסדר, באמת שכן, זוכרת אותי? אני החייל ששילם עלייך, ואולי עשה את הטעות שליחייו, ויותר של חייך, א' בחייאת אני מקווה שאת בסדר, אני בראש ובראשונה מקווה שאת חיה, כי זה לא כזה בטוח, אני מקווה שהוא לא פגע בך כי זה היה נשמע שג' ההוא, זה שבמעצר בית זה ששידל אותך לבוא עם חברה לבית ריק, לא נשמע כזה בחור כארז, ואת פאקינג בת 13, למה ברחת מהבית? יש לך קול כזה יפה, אז למה שלא תתמידי איתו? אני מקווה שאף אחד לא נגע בך במקומות שלא צריך בצורות שלא צריך ובזמן מוקדם מדי. את יודעת מה אני מצטער, באמת, אולי לא הייתי צריך לשלם עלייך, מצד שני לא היית נותנת בי אמון בחיים ואני חייב להגיד שבמשך כל הנסיעה כולל הקטע שבעורמה הבאת לי את הרב-קו שלך, חשבתי איך לעזור לך ולהציל אותך.
לא היית צריכה לאיים על ההורים שלך במספריים, לא היית צריכה להפיל את אבא שלך והוא לא היה צריך לחנוק אותך, לא היית צריכה לברוח מהבית, ואם כן, אז לחברה, לא לאיזה ערס מסוכן. בבקשה תהיי בסדר, הייתי אומר לך תני לי סימן אבל את לא יכולה כי את לא מכירה אותי, את לא יודעת בכלל שיש מישהו שדואג לך אי שם בחור איפשהוא וחושב אם את בכלל עוד איתנו.
זהו, סיימתי לפנות אל אנשים, ונכון, זה שוב לא פוסט יומהולדת אבל נו טוב, זה מה יש, תכל'ס כנראה שרק אחת תקבל תשובה למי פניתי בכל אחד מהקטעים פה, אבל באופן אירוני היא כנראה תדע מיד למי אני פונה, ואם לא מיד תבין מההקשר...
תמיד יום ההולדת שלי מציב בפני אתגר לא פשוט מצד אחד הרצון הטבעי לצאת לחגוג ולהתפרק ומצד שני המציאות של היותי גר בחור עם משפחה דתית וצבא יום אחרי.
אבל השנה היה טוב מאוד, קרוב למושלם, כן, המוצש הזה ייקבע אם אגדיר את השנה הזאת מושלמת, מבחינת יום הולדת כמובן
ובא לי לעשות פוסט יומהולדת, אולי יגיע בקרוב אבל אם לא היום הוא ייאלץ להידחות בשבועיים...
יש עץ קרוב לבית שלי, שבצמרת שלו יש ענף בודד שאין לו הרבה עלים, כאילו העלים התעייפו ומעולם לא הגיעו עד אליו, ואמא שלי שמה לב שהרבה מאוד פעמים יושב שם על הענף הבודד הזה, ציפור, לא סתם ציפור יונק הדבש, ואם את לא יודעת לציפור הזאת יש שיר מדהים, היא יושבת שם על הענף, יותר נכון להגיד הוא, כי לרוב זה הזכר שיושב שם ושר, והקול שלו הוא כל-כך מדהים שהוא לפעמים חודר דרך האוזן וחודר כמה שכבות, ואז הוא מגיע ל...
לאן הוא מגיע אני לא יודע להגיד, אם זה נשמה, אם זה מגיע לאני האמיתי מתחת לכל המסכות שאני במילא משיל מעליי בכוונה, אבל יש לו שיר מדהים ואני אוהב לעצום עיניים ופשוט להקשיב, להקשיב לשירה היפה הזאת לצפצופים, שיש בכל היישוב, בין אם היונים ההומות, הבולבולים, הדרורים שמצייצים ציוץ פשוט, או העורב, שמדי פעם קורא בקול.
אני רוצה שתהיה לידי מישהי שאני אוכל להניח את ידי עליה ולהקשיב לציפורים, היא תשעין את הראש שלה עליי ותתפעם כמה זה מעניין אותי, תעריך כמה זה נדיר, אבל המילים וההסברים שלי על הציפורים אולי יכנסו מאוזן אחת וייצאו מהשנייה, כי היא תהיה מרוכזת במשהו אחר. היא תהיה מרוכזת ביד שלי שמלטפת לה את השיער בהיסח דעת, בחום שהמגע בין הרגליים שלנו יוצר, ברעידות שנוצרות מהדיבור שלי, והיא תעצום עיניים ולרגע תתמכר לכל התחושות האלה, ופתאום כשאשתוק סוף סוף, היא תהיה מודעת גם לקולות הציפורים, אני לא יודע מה ייקרה משם, אם היא תירדם אז אקח אותה למיטה אשכיב אותה ואכסה אותה ואז אצפה בה מתמכרת לשמיכה ומסתובבת איתה, אני אלטף לה את הלחי ואנשק בעדינות ואז אצא מהחדר. מה?! סופ"ש, מגיע לה לישון...
יום העצמאות מתקרב, ואני אמור להיות שמח, אחרי הכל זה היום הולדת שלי, אבל, אוף יום העצמאות תמיד טומן בחובו גם בעיות, בגלל שזה יום שאני תמיד מת לצאת בערב, לאיזה מסיבה, לאיזה אירוע, העיקר לצאת, ויותר מדי שנים נשארתי בבית מנסה לבכות ובסוף רואה "גבעת חלפון אינה עונה". אז עצרתי וחשבתי לעצמי שאני חייב ללכת לאנשהו והחלתי לחשוב, וכל מקום שאני מריץ בראש שלי אני מבטל כמעט מיד, לפעמים באיזה טענה מוזרה, לפעמים בגלל אמת, לא יודע, אין לי עם מי ללכת, לפחות לא מהסביבה שלי, חשבתי ללכת עם אחותי וחבר שלה, ואולי זה רעיון טוב, אחרי הכל, הם עושים דברים כיפיים, וגם כנראה הסעה הלוך חזור.
אני מאוד מעוניין דווקא מהרעיון של ללכת לבד לאיזה מקום, למקום הומה אדם ופשוט להיות לבד, לרקוד לבד, ליהנות לבד, לחגוג את הלבד במקום להיכנס לדיכאון. מצד שני, לא הוגן שאהיה לבד ביום ההולדת שלי, פשוט לא הגיוני, אתם יודעים מה? זה מה שמבאס ביום הולדת ביום העצמאות, אתם לא מבינים אפילו כמה זה נבלע שם... האמת, שיום הולדת שעבר ממש נעלם מתחת לראדר... מצחיק, אבל אפילו ההורים שלי לא הביאו לי כרטיס ברכה, וואו.... טיפה נכנסתי לדיכאון מזה.
טוב זיבי, עד יום עצמאות אלוהים גדול, או שלא, זה לא עוד הרבה זמן, מצד שני אני לא צריך לתכנן יותר מדי מקסימום אקפוץ לעיר הסמוכה ואמצע מקום עם מספיק מוזיקה כדי לרקוד וליהנות לבד, מי יודע... אולי משהו יקרה.
הבזקים
*
מכירים את הקטע הזה בסדרות שבו הכל מתפרק?
שהגיבור בדיוק אומר לגיבורה שאין מצב שזה יקרה? אני רואה כזה קטע עכשיו בסדרה, ויודע שזה יפתר, האם ככה זה גם בחיים האמיתיים? כלומר זה לא ככה עכשיו בחיי אבל זה היה כך, וזה נפתר...
*
משהו מושך את תשומת ליבי מהחלון, ואני מסתכל ורואה שזה הירח, ואני נזרק למציאות אחרת, שטח, אני נכנס לשק שינה, מסדר את כל הדברים סביב הראש שלי, דואג שהפנס יהיה בהישג יד, מזיז אבן מתחת לגבי, מסתכל על הכוכבים, ואלוהים יש המון כוכבים...
*
חתונה, אחרי החתונה ישנים בשקי שינה אם לא תהיה הסעה בסוף, ואני חושב האם שנינו נוכל להיכנס לשק שינה אחד, אם תהיה שם בכלל עד שיגיע הזמן של החתונה אם אמצא אותך בכלל, ואם בכלל נהיה במצב קשר כזה שתבואי איתי לחתונות או שבכלל יזמינו את שתינו.
ואני מתכנן אם בכלל אפשר להיכנס 2 אנשים בשק שינה אחד, או שצריך לשלב 2, אני מניח שגם תלוי במי הזוג השני ובאיזה שקש מדובר...
*
נשיקה... אני פותח עיניים ורואה את ההשתקפות של הירח על המים, מלטף לך את השיער החלק ואת נשכבת עליי משעינה ראשך על הירך שלי, מסתכלת אליי למעלה, אני רואה את הירח גם בעינייך ואני שבוי. את מספרת לי פתאום משהו, מהעבר. מנסה להכניס אותי כמה שיותר לנשמתך תורמת למאמץ המשותף של שנינו להפוך כבר לאחד. ואנחנו יודעים שזה לא יקרה אם יהיו לנו פינות אפלות בנפש שהשני עוד לא האיר. אבל זה יגיע...
*
עשיתי טעות, כן, הפעם אני מדבר אלייך, מתוודה שאחרי השיחת הודעות שהייתה לי איתך, התקשרתי אליה, התקשרתי מחסוי כמו ילד בכיתה ט' ושתקתי, שמעתי את קולה, ועכשיו אני אומר שהוא לא עשה לי משהו מחוץ מזיכרון הוא לא הרטיט לי איזה מיתר בנפש, פשוט נזכרתי, היא צחקה ואני צחקתי, הפלאפון שלה עבר בין החבר'ה שהיו איתה באותו רגע, עשיתי טעות אני מודה. המספר שלה לא אמור להיות אצלי בכלל אני מודה, אולי אני מחכה שפשוט תקחי לי את הפלאפון בלי שאראה ותמחקי אותה משם.
*
אני נזכר שפעם התוודתי בפניה שכשעשיתי מסאג' ביקשתי גבר כדי לא להרגיש חי בסרט כזה שמבקש אישה... והיא התאכזבה ממני שאני טיפש כזה...
*
אני מצפה לגל החתונות שהולך לשטוף אותי... בא לי להתפרק קצת, ואחרי שהקורס הזה ייגמר גם מגיע לי...
*
אני צריך ללכת לישון!
לילה טוב...
את יודעת?
את יודעת? אני כותב לך כי אמרתי שלא אדבר איתך בינתיים, כי אני רוצה שתהיה לך את החוויה המלאה איתו, כי אני הדבר האחרון שאמרתי בפעם האחרונה שדיברנו היה "ושלא תעזי לדבר איתי" ואת הבנת.
את יודעת? שאני ממש רוצה לדבר איתך, שאני מרגיש בודד בטירוף, שאני משתגע פה בתוך בית מלא משפחה, שפשוט בודד לי...
את יודעת? שהפתעת אותי בפסח כשסימסת לי? כי בדרך כלל לא מסמסים אליי, אלא אני הבודד מסמס אל מישהי.
את יודעת? שאת מפתיעה אותי כל פעם מחדש כשאת מתיישבת לידי? כי אני לא מאמין לזה שמישהו באמת רוצה בחברתי.
את יודעת? שבחמישי הייתי בהיסטריה, שכשירדתי בבסיס נפלתי לדיכאון, וכשהייתי ברכבת ברחתי מהכול, ובתחנה באוטובוס הדמעות איימו לרדת, כשירדתי הן כבר נצנצו על העין, ובחדר הן זלגו...
את יודעת? שאת היחידה כבר בעולם שאני יכול לדבר איתו? שהבנתי שכל השאר לא אמיתי, ושיש אחת שכל התקשורת שלי איתה זה היה מזה שאני מאוהב בה.
את יודעת? שהייתי צריך לקחת כדור כדי להרגיע את ההיסטריה? כדור מהתקופות החשוכות.
את יודעת? שבשישי הבנתי מה הייתה ההיסטריה? שפשוט הרגשתי את הדיכאון סופ"ש הרגיל ואיתו התמזג הקנאה והבדידות פוזרה מעליהם כמו תבלין חריף. שהכל התערבב לי בראש כדי בלאגן מטורף.
את יודעת? חזרתי לעצמי ועכשיו אני סתם בודד שוב, כרגיל.
את יודעת? שאני מת לדבר איתך עכשיו, כמו תמיד.
את יודעת? שאף אחד לא מאמין לנו, אף אחד. הם פשוט לא מבינים שיכול להיות קשר כזה טוב ואפלטוני, אני בטוח בזה, אני בטוח שיכול להיות אכפת לי ממך עד כדי כך ולא לאהוב אותך, אני בטוח. זה אפשרי וזה קורה.
אני יודע שיש לך ספקות עדיין, שאת לא במאה אחוז בטוחה מה אני חושב. ולמרות שכבר ניחנת ביכולת לקרוא אותי כמו ספר בטוח, משהו בך ספקני לגבי המניעים שלי.
את יודעת? כתבתי את הקטע מתוך הנחה שאת לא הולכת לראות אותו, אלא אם כן אספת את הטעויות שעשיתי וחיברת אותם כדי מידע והגעת לפה, זה גם בסדר, העיקר שאני לא אדע מזה.
את יודעת? עם איך שאני מכיר אותי, את תראי את הקטע הזה, אני אראה לך אותו, אולי בכלל כל הקטע הזה מניפולציה אחת גדולה ומטומטמת, אולי זה הדרך שלי למשוך תשומת לב גם בדיעבד, כי עכשיו אני בודד ואולי אני מנסה לתקן את עכשיו רטרואקטיבית לעבר, שבעצם עכשיו הוא ההווה.
את יודעת? שאני מפחד מזה שהקשר הזה מוגבל בזמן? שאני מפחד ממה שיקרה אחר כך כששוב אהיה בודד כמו היום, אבל לא רק לסופ"ש אלא לחיים...
את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת? את יודעת?
את יודעת? כנראה שכן...
נצמדנו
אני לא ער, אבל אני לא ישן, העייפות מושכת אותי בקורים מתוקים למטה והמודעות מחזיקה אותי למעלה בערנות, עם הקורים המתוקים גם עולות מחשבות צלולות מאוד, כמו כמה שקט עכשיו פתאום בניגוד לכל הרעש של ארוחת ערב שבת, איך שהיא השתלבה מעולה עם המשפחה שלי, איך הם צחקו מהבדיחות שלה ואיך שהאחיינים שלי קפצו עליה, איך שהיא הלכה להשכיב אותם לישון והשיחות העמוקות שהיא הצליחה לשרוד עם אבא שלי.
לרגע הערנות קופצת ועיני מרפרפות להיפתח ואני נזכר שאני יושב על הספה בסלון מתכוון לקרוא משהו אבל מוצא שהספר על הרצפה סגור, אני רואה שהשעון שבת כיבה את האורות והאור היחיד אלה הנרות שבת המרצדים שמחזיקים מעמד.
הבהוב הנרות והשקט עשה את שלו, החלטתי לתת לעצמי להיסחף לתוך השינה, נשכבתי על הספה והקורים המתוקים קיבלו את השליטה ולקחו אותי איתם למטה, כעבור דקה או שעה או בכלל יממה, אני מרגיש משהו מצטרף אליי לספה, וחוש הריח שחזר למודעות גם הוא קלט מהר מאוד שזה לא הכלב אלא היא, היא נשכבה על הספה איתי מתאימה את גופה לגופי בכפיות, השיער שלה ממש מתחת לאפי והריח שלה ממלא אותי, אני מנשק לה את השיער, פותח את העיניים וסורק את הסלון לוודא שכולם באמת ישנים ואז אומר לה "מה מלכתי?".
היא מזיזה קלות את הראש למעלה ואומרת "לא מלכתי, לא עכשיו", אני מהנהן והיא לוקחת את ידי הרפויות ומתעטפת בהם, חושי מתערפלים שוב לעייפות ואז היא זזה ואומרת "זה לא מספיק" אני חוזר לערנות ומעורר את שאר הגוף.
היא מסתובבת אליי והאפים שלנו נוגעים אחד בשני, היא מלטפת את פניי ואומרת בלחש "אתה כזה חתיך..." היא מחייכת את החיוך שלה שמתעצם מאור הנרות, ואני נושק לה קלות, היא משפילה מבט וניכר שהיא חושבת מחשבה עמוקה. אני מעביר יד בשיערה ושואל בלחש "מה?"
"אני אוהבת אותך" היא אמרה בפשטות ואני חיבקתי אותה חזק בתגובה, ולחשתי "גם אני חמודה שלי" היא התמכרה ואיבדה את עצמה בחיבוק ואז הסתכלה לי בעיניים שוב ואמרה, "אני רוצה להיצמד אליך" יישרתי את הגוף שלי והיא אחרי, כך שכמה שיותר חלקים או איברים נוגעים אחד בשני, חיבקתי אותה חזק ופשוט נשמנו, ואז היא אומרת מתוך החיבוק "זה לא מספיק, עוד"
אני מחזק את החיבוק ומרגיש שלא אוכל להחזיק כך עוד, היא מתפתלת כדי להיחלץ מהחיבוק ואני מרפה, פתאום היא לוקחת את הראש אחורה כדי לראות אותי טוב יותר, ואני מבחין שהיא בוכה, פניה מלאות דמעות, אני נלחץ ושואל "מה קורה לך?" עוד דמעה זולגת והיא אומרת "אני רוצה להיצמד אליך" היא אומרת שוב בקול מבולבל ומתחילה להוריד את הסווטשרט והטרנינג ששייכים בכלל לי ונשארת ערומה, בכל הזמן הזה היא מסתכלת לי בעיניים ואני אובד עצות מחפש במוחי דרך לרצות אותה, רק להרגיע את ההיסטריה והבכי.
היא מסיימת להתפשט ופונה לטפל בי, שנינו ערומים על הספה והיא שואלת "אתה רוצה להיצמד אליי?" "בטח" אני עונה, והיא מדביקה את גופה לגופי, ואני מתחיל להישרף מהחום שלה, לעולם לא הרגשתי את זה ככה, היא פשוט חיבקה אותי בחוזקה ואני מחבק אותה, הרגליים שלנו מתערבבים ביניהם ואני נשרף, אני מרגיש שהחום שלה גדול מנשוא, ומרגיש כאילו כל גופי מפתח כוויות.
עורי פתאום נהיה נוקשה ומחוספס, אני מרגיש שהיא חייבת להפסיק להיצמד אליי או שאמות, והיא רק לוחשת בדמעות "זה לא מספיק", החלק היחיד שלא נשרף בי זה הפנים שנרטבו מהדמעות שלה, היא בהיסטריה שלה "תיצמד אליי" ואני כבר מתחיל להתפורר מחום, גופי הופך לאפר ואבק.
היא מחברת אותי גרגר גרגר עם הנשיקות שלה ומאחדת אותי פרור פרור בנשימות שלה, וכשהיא מסיימת להרכיב אותי, היא אומרת "אני אוהבת אותך" ואני שכבר נבהלתי מהסיטואציה רק חיבקתי אותה ואמרתי "גם אני" היא פתאום משתחררת קצת ממני, מרחיקה את הראש שוב, ואומרת "אתה כל-כך יפה שבא לי לבכות". "די" אני אומר "את בוכה גם ככה, ואני לא מבין למה".
"כי אני רוצה אותך" היא מחזירה לי ומוצאת תנוחה שיותר חלקים בי נוגעים בה, "אני רוצה להיצמד אליך כדי שנהפוך לאחד, אני רוצה להיות חלק ממך ורוצה שתהיה חלק ממני" היא התחילה לבכות שוב, ואני מנגב לה את הדמעות ומנשק, מחבק אותה כמה שיותר ומשתדל שלא להישרף שוב.
אני מנשק אותה שוב ושוב, רואה שהיא מתמכרת לשפתיי על פניה וכפות ידיה, אני מאט את הקצב ומרגיש את נשימתה נרגעת, את ההיסטריה יורדת ואני מרגיש שהקורים המתוקים גם נותנים את עבודתם עליה, אני מאט את הקצב אף יותר ומאריך את הזמן בין נשיקה לנשיקה, עיניה מתערפלות ואני מעביר יד מרפרפת וסוגר לה אותם, היא ישנה סוף סוף.
אני כבר הייתי ערני, נחלצתי מהאחיזה שלה, ותפסתי את גופה העירום והשברירי והרמתי, היא נצמדה אליי גם בידיים וכשהנחתי אותה על המיטה היא הייתה חסרת מנוחה עד שנכנסתי למיטה, אני מסתכל על פניה הישנות ומנשק שובל של דמעה אחרונה לאותו ערב, ומנסה להבין מה היה אותו פרץ אהבה. מאחוריה ריצוד הנרות מהסלון נכנס לחדר ולאט לאט דועך עד לחושך מוחלט.
תודה לאל, אחרי שבועיים בצבא...
התפרקתי...
בקרוב סיפור...
ניסיתי, אני נשבע שניסיתי בכל הכוח.
תקופה כבר לא פרסמתי בו את מאווי נפשי האמתיים ואת מכאובי בשבילה, רק כדי לא להראות לה שאני לא חזק, רק כדי לעזור לה, אני לא יודע מה השתנה, אני עדיין מוכן להפוך עולמות בשביל שיהיה לה טוב, אולי פשוט כבר לא אכפת לי שהיא תדע.
עצוב לי, רע לי, לפחות עכשיו, הרגע, רע לי ומר לי ובודד לי, ובא לי לא להיות פה, לא בא לי לחזור הביתה לעולם מהצבא, עושה לי טוב להיות שם, כיף לי שם, אני עסוק כל הזמן, ואני אוהב את זה, אני מעדיף להיות שם עסוק כל הזמן מאשר זה, מאשר להיות לבד בבית כשכולם בחוץ בכיף שלהם, להיות בודד כשנראה שבכל מקום מזוין יש אהבה מזורגגת! הפעם עשיתי את זה לעצמי ממש, ממש אבל. הייתה לי הזדמנות פז לצאת! הסעה הלוך חזור למקום קרוב לבית שגם אם הייתי מרגיש לא מחובר היו 2 דקות מקפיצים אותי חזרה, ניסו לשכנע אותי (לא, לא חברים, עדיין אין לי כאלה) ולא השתכנעתי העדפתי להיות מסכן ובודד.
אני יודע שרק אם לא אספר על זה לאף אחד זאת תהיה החלטה אמיתית, ברגע שאספר למישהו על זה שהייתי לבד בבית גלמוד עצוב ורוצה להיעלם נשרפתי וזה אומר שעשיתי את זה בשביל הצומי.
אוף איזה הרגשה נוראית, אפילו חרמן אני לא, טוב נו אולי קצת.
אוף כמה רציתי לצאת למסיבת פורים, כמה רציתי להעמיד פני מישהו אחר לחלוטין, להסתכל על בנות בתחפושות, זה בטח כיף לרקוד ולשחרר את כל הרצינות שאני לובש עליי בצבא כל הזמן, בא לי להתפרק, אז מה לעזאזל גרם לי להישאר בבית, למה, למה שוב אני רוצה לבכות, למה, ולמה זה מגיע לי....
סעמק
בא לי לקלל בעסיסיות, בא לי להכאיב, ובא לי שיכאיבו לי, בא לי לרוץ ובא לי להישאר במקום, בא לי לחברים, בא לי לא להיות בודד יותר לעולם.
