ניסיתי, אני נשבע שניסיתי בכל הכוח.
תקופה כבר לא פרסמתי בו את מאווי נפשי האמתיים ואת מכאובי בשבילה, רק כדי לא להראות לה שאני לא חזק, רק כדי לעזור לה, אני לא יודע מה השתנה, אני עדיין מוכן להפוך עולמות בשביל שיהיה לה טוב, אולי פשוט כבר לא אכפת לי שהיא תדע.
עצוב לי, רע לי, לפחות עכשיו, הרגע, רע לי ומר לי ובודד לי, ובא לי לא להיות פה, לא בא לי לחזור הביתה לעולם מהצבא, עושה לי טוב להיות שם, כיף לי שם, אני עסוק כל הזמן, ואני אוהב את זה, אני מעדיף להיות שם עסוק כל הזמן מאשר זה, מאשר להיות לבד בבית כשכולם בחוץ בכיף שלהם, להיות בודד כשנראה שבכל מקום מזוין יש אהבה מזורגגת! הפעם עשיתי את זה לעצמי ממש, ממש אבל. הייתה לי הזדמנות פז לצאת! הסעה הלוך חזור למקום קרוב לבית שגם אם הייתי מרגיש לא מחובר היו 2 דקות מקפיצים אותי חזרה, ניסו לשכנע אותי (לא, לא חברים, עדיין אין לי כאלה) ולא השתכנעתי העדפתי להיות מסכן ובודד.
אני יודע שרק אם לא אספר על זה לאף אחד זאת תהיה החלטה אמיתית, ברגע שאספר למישהו על זה שהייתי לבד בבית גלמוד עצוב ורוצה להיעלם נשרפתי וזה אומר שעשיתי את זה בשביל הצומי.
אוף איזה הרגשה נוראית, אפילו חרמן אני לא, טוב נו אולי קצת.
אוף כמה רציתי לצאת למסיבת פורים, כמה רציתי להעמיד פני מישהו אחר לחלוטין, להסתכל על בנות בתחפושות, זה בטח כיף לרקוד ולשחרר את כל הרצינות שאני לובש עליי בצבא כל הזמן, בא לי להתפרק, אז מה לעזאזל גרם לי להישאר בבית, למה, למה שוב אני רוצה לבכות, למה, ולמה זה מגיע לי....
סעמק
בא לי לקלל בעסיסיות, בא לי להכאיב, ובא לי שיכאיבו לי, בא לי לרוץ ובא לי להישאר במקום, בא לי לחברים, בא לי לא להיות בודד יותר לעולם.
