המסע שלי

וואו הרבה זמן לא הייתי פה, ללא ספק יותר מדי זמן, 

מדי פעם עוד הצלחתי להיכנס בדרך לא דרך ולראות מה פה קורה פה, לקרוא כמה סיפורים טובים...

אני אחרי 21 ארוכים בצבא... וואלה לא היה נורא, אבל כמובן שהיה דבר אחד מאוד בעייתי, לי קצת פחות אבל לרוב האנשים יותר.

ח-ר-מ-נ-ו-ת!

אני באמת לא מבין איך אנשים שיש להם חברה שורדים את זה, במיוחד אם הם היו מקיימים יחסי מין באופן קבוע ופתאום כלום...

בשבוע השני של ה21 אמרתי למישהו שהמפקדת קוראת לי לשיחה והוא צעק לי "יופי! שתמצוץ לך את הזין!!!" הסתכלתי עליו בשוק ואמרתי "ת' אתה חרמן, לך הביתה"

ללא ספק שזה השפיע גם עליי, אבל לא ברמות כאלה... אבל עכשיו אני אנסה לעשות משהו, אני הולך לכתוב סיפור אחרי 21 ולפני שהתפרקתי, מתוך הבנה שאם אני מכוון לסיפור שטוף זימה (וזאת כוונתי) כנראה הוא ייצא הרבה יותר טוב במצב עכשיו. לא יודע, נקווה שאני צודק...

ש פעמים
יש פעמים שעובר עליך משהו והוא גורם לתעצומות נפש בתוכך לעלות ולהרקיע שחקים גורם לרגש שלך להיות פתאום טהור ומזוקק, אבל אז אתה פתאום מוסח, או מרגיע את עצמך, שומע מוזיקה מתנתק מהעולם, רואה סרט שוכח מעצמך, ואז אתה פתאום חדש, וזה לא רע, זה גורם לך לא לעשות שטויות לא לכעוס על אנשים, אבל חבל שתפספס את הרגש הטהור הזה, בין עם זה עצבים, דיכאון, שמחה או חרמנות, הפעם אני לא אתן לזה לקרות לי, אני אכתוב את הדברים עכשיו כשאני בדרך מהבסיס ורק אחרי זה אני אברח ואשכח ממה שמציק לי.

אתם שמחים כי יוצאים הביתה כי עפים מהבסיס הזה, כי לא ראיתם את הבית שבועיים, כי לא התקלחתם כמו שצריך כבר הרבה זמן, כי עוד כמה שעות שניצל של אמא, כי עוד כמה שעות ליקוק מהכלב, כי עוד כמה שעות רוגע סוף סוף, כי עוד קצת יותר שעות יוצאים למסיבה מטורפת, כי עוד כמה שעות אתה מחבק את החברה, את מחבקת את החבר, ולפני כמה דקות היא סיימה את השיחה בלחישה ״אני אוהבת אותך, תבוא כבר״ ואתה גם מרגיש ככה אבל מעמיד פני גבר ומדחיק קצת, וכי אתה יודע מה כנראה יקרה בערב...
אבל...
יש אנשים אחרים, יש אנשים שלא שמחים לצאת הביתה, יש כאלה שאולי היו מעדיפים להישאר בבסיס, ואני לא מדבר על אלה עם הבית השבור, אלה שאין להם אוכל במקרר אז אוכל של אמא לא בא בחשבון, אני לא מדבר על אלה שבבית מחכה להם אבא מכה, שאמנם כבר לא מעיז להרביץ לי ונראה אותו עכשיו כי אני עם נשק, אבל לראות את הסימנים האדומים על אחיו הקטן לא עושים טוב, על אלה אני לא מדבר, כי אתם בתור קצינים לעתיד אמורים לדעת את זה מראש.

אני מדבר על אנשים האחרים, יש אנשים שכשהם חוזרים הביתה הם נהנים כי גם הם לא התקלחו וגם הם לא ראו את הבית שבועיים, ושניצל של אמא הם יקבלו בצורת קוסקוס לא מקורי אבל רק בארוחת שישי, ובמקרה אין להם כלב, אבל הם היו רוצים, וגם הם יירגעו אבל לא יצאו למסיבה, ואין להם חברה, אבל הם מקווים לשמוע כזה דבר בטלפון, ואין להם מושג מה יכול לקרות בערב כי זה בחיים לא קרה עדיין, אבל הם מניחים.

אני כזה.

תמיד כשיוצאים הביתה יש לי הרגשה מוזרה, אני מתכנס קצת בעצמי ויוצר שכבת הגנה סביב נפשי, אני לא בטוח במאת האחוזים למה זה קורה, אבל אני מניח שזאת ההרגשה הזאת שכשאני חוזר הביתה אני די לבד, זאת אומרת, יש לי את החבר הקרוב שהוא גם שכן שלי, אבל זה רק הוא ואין חבר׳ה, החברים הקרובים שלי מאזורים אחרים, ובכל פעם שאני מגיע הביתה אני מרגיש קצת בודד, קצת כלומניק, אה, וכנראה שכחתי להגיד שאין לי רישיון, ואבא שלי עדיין דתי אז גם אם היה רישיון הסיכוי לקבל את הרכב אפסי וגם בפעמיים בהם אספו אותי ההורים שלי עיקמו את האף ואני לא מאשים אותם בכלל.
אבל כל המצב הזה גורם לי להרגשה מעורבת כל פעם כשחוזרים הביתה, כי אני מנוע מכל-כך הרבה דברים, אני לא יכול לפגוש חברים רחוקים, אני לא יכול לצאת בערבים, ואם כן זה מקרים נדירים, וגם אם הייתי יודע מה אני מרגיש כלפיה והייתי סגור שאני רוצה ללכת על זה, אני לא יכול ליזום משהו כדי שניפגש באזרחות, פשוט תקוע, אוף!

עלתה בי מחשבה פסיכולוגית משהו שאולי כל המצב הזה גורם לי לכעוס על ההורים שלי, סוג של כעס אצור שלא יוצא ממני אבל הוא קיים, מעניין, שווה מחקר.

אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אני מת על הבית שלי, אני אוהב להגיע הביתה ולא הייתי מוותר על אף רגע משפחתי, כי אני מת על המשפחה שלי, ואני חולה על אמא שלי, והאוכל.... אוי האוכל...
אבל משהו חסר שם, משהו חסר...

אני מרגיש תקוע בכלוב מזהב, מרגיש אסיר בביתי שלי, אולי יום אחד אגור לבד, אני חוכך בדעתי על זה כבר זמן מה, אולי יום אחד זה ייצא לי, אבל מה שבטוח יש לי עוד זמן עד שזה ייקרה, ובינתיים צריך לסבול קצת.

ועכשיו, אני הולך להסיח את דעתי, משפחה סרטים ומוזיקה יעשו את העבודה, ותוך חצי שעה (מקלחת תסגור את זה בטוח) אני כמו חדש...

באמת שרציתי ותכננתי לכתוב פוסט זימה מטורף מהסוג שלא מתאים לי בדרך כלל לכתוב, ממש רציתי, פוסט כזה עם תיאורים עסיסיים של חדירות מכות צרחות וגמירות, וידעתי שאם אכתוב פוסט כזה והוא יהיה טוב זה יהיה חייב לראות אחרי שאני חוזר הביתה אחרי שבועיים בצבא, זאת אומרת אחרי שבועיים ללא התפרקות... ולפני שאני מתפרק בבית.

לא עמדתי בזה.

אבל כתבתי פוסט רגשי...

אז שוב אני מרגיש את הצורך הזה, את האינסטינקט הזה, לכתוב, פשוט לכתוב, והפעם אני אפילו מגיע ללא מטרה, פשוט פותח קובץ וורד ריק ומתחיל לכתוב, לא יודע כמה זה ייצא ומה זה ייצא לי בכלל.

יש מקום אחר, אני פתאום נזכר, מקום אחר לגמרי והוא רחוק מאוד...

אני נזכר בו כשראיתי את שמות החברים בווטסאפ של הצוות שלי, מקום בו יש לחץ זמן, מקום בו האוכל אחר, אבל הוא ממש לא רע וכמובן לא מגרז את האוכל של אמא, מקום בו אתה הולך עם כומתה כי ככה אמרו, מקום בו הנשק תמיד צריך להיות עליך, איזה מציאות אחרת זו מהבית שלי עכשיו, הרבה פחות שקט הרבה פחות. אין פנאי לעשות מה שבא לך, מוזר... זה כאילו ייקום אחר לגמרי. ואני הולך לחזור אליו ביום ראשון...

בא לי לראות סרט מהסוג שאני קורא לו סרטי תקווה או סרטי נשמה, כאלה כמו Forest Gump, או Patch Adams מהסרטים האלה שאתה יוצא מהם טעון תקווה להמשך, וגם אם זה תקווה מזויפת לא מעניין אותי, לפעמים זה מה שצריך.

קצת בעייתי שבא לי לסיים עם זה, שבא לי כבר להיות אחרי, אני מדמיין את הזמן הפנוי שיחזור לחיכי, אני מדמיין איך אני חוזר לכתוב פה באופן קבוע. אני מדמיין איך אני יעז להשקיע יותר בכמה שאני מתחיל איתה, כי עכשיו זה פשוט לא הזמן אז כמה שאני יעשה אני בפנים ירגיש שכדאי לחכות. זה לא טוב שאני כל הזמן מחכה לסיום, אני גם לא בעד זה, אני בעד לחיות את הרגע, גם אם נתקעת במצב כלשהו והוא לא הכי מוצא חן בעיניך אני בעד לחיות אותו, כי אז אתה תפספס. אני גם לא מאמין בדרך חיים הזאת ואפילו בז לאנשים כאלה, אז אני מניח שאני יעשה עבודה עצמית חזקה על עצמי כדי לשנות את זה, אולי מדיטציה, כמה זמן לא עשיתי את זה כמו שצריך אה?

נזכרתי בך לצערי, את יודעת? נזכרתי איך דיברנו על הקורס הזה, גם כשהוא רחוק ממני 3 חודשים ויותר, נזכרתי איך ידעתי שאת תהיי לי לעוגן ולעזרה ברגעים הקשים שאולי יעברו עליי. זכרתי בכאב שהסבת לי, הכאב הפיזי שאהבתי והכאב הנפשי שבכיתי. חשבתי שראיתי אותך בבסיס לרגע, רגע טיפשי ביותר, אבל אולי זה מה שעורר את הזיכרונות ההם. נזכרתי איך היינו בחדר שלך ואיך נישקת אותי, איך הייתי כל-כך כבול להרגשה הזאת שלא חשתי מעולם שלא יכולתי לעשות את הדבר הנכון ולהיעלם, איך כאב לי הנשיקות שלך אבל רציתי להמשיך, נזכרתי איך פחדתי שזה לא ייגמר ושזה יתדרדר עד ל... לא יודע, אני לא מספיק מבין במצבים האלה כדי להבין לאן זה יכול להתדרדר. נזכרתי באיך החזקתי אותך, איך נבהלתי שגופך כל-כך קטן וכל-כך מדהים, אני זוכר איך בסוף נשיקה והתגפפות הקשתת את גופך בצורה חתולית שהלחיצה אותי וכנראה זה מה שגרם לנו בסופו של דבר להפסיק את מחול האש המסוכן הזה, שאיים על הנפש של שנינו. וגם חשבתי איפה את היום, האם את עם מישהו, האם את מאושרת, האם הוא צפוי כמוני ומפתיע אותך בגומי וופל בלגי לפעמים והאם כבר ממתחיל להימאס לך ממנו, והאם גם הפעם את הולכת לזרוק אותו אבל לא לפני שתנצלי כל טיפת אהבה וחרמנות שיש לו עלייך. אהההההה אני רוצה לצרוח, להבליח את הדממה ולגרום לכל המשפחה שלי להתעורר ממחשבה שאונסים אותי או שעוד גראד מתקרב.

אני יודע שאני צריך לעבור לכתוב על משהו אחר או שזה הדבר שאני אחשוב עליו אחרון וזה בהחלט לא מה שאני רוצה לחשוב עליו עכשיו.

על מה אכתוב, על מה אכתוב, מה ישכיח ממני את זה?

אני אכתוב על זה שפעם הכרתי כלב בשם גראד, הוא מסוג הכלבים שגדלים מהר מאוד אבל נשארים גורים בנשמתם, אז אני נזכר בכל הפעמים ששיחקתי איתו, והוא לא מודע לגודלו העצום והוא היה מפיל אותי ומשתעשע בי כאילו הייתי צעצוע, מה שמזכיר לי את מה שאחת הידידות שלי אמרה לי בסוף אחת התקופות המדהימות בחיי, אני, שהבנתי את גודל הסוף והמעמד יבבתי בערך שעה והיא תפסה אותי וחיבקה אותי ואמרה "אל תתן להם לסמם אותך" וידעתי בדיוק למה היא מתכוונת, והאמירה שלה יושבת על לוח ליבי עד עצם היום הזה, היא אמרה שלמרות הגודל שלך ולמרות מה שלא תהיה, אל תשכח להיות גור בפנים, אל תשכח לשחק, אל תשכח להיות ילד קטן שלא מודע לגודל שלו, תמיד ידעתי שהיא אהבה את זה בי. ואז אני נזכר באח שלה (יופי זה הפך לכתיבה אסוציאטיבית בה אני עובר מקטע לקטע סתם ללא הקשר) שעובר עכשיו את המכינה ואני נבחרתי להיות אחיו הגדול, אז הוא מתקשר אליי ומשתדל לדבר איתי כל סוף שבוע כדי שאעזור לו עם ההתמודדויות הנפשיות שהוא עובר, אלה שאני עברתי פעם. הודעת ווטסאפ קטעה את מחשבותיי וזה רע בכתיבה מהסוג הזה, שיט לא טוב.

טוב אז נעצרתי לצערי בזכות או בגלל הטכנולוגיה הזאת שחודרת לכל מקום ובעצם המקום היחיד שהיא לא חדרה אלינו זה אתם יודעים לאן... (רמז: למין היפה יש יותר אפשרויות).

אני אלך לי לארוז, לעוד שבועיים או 3 של המציאות ההיא, האחרת, כמה נשאר? 9 שבועות, זה לא הרבה, נכון? לא! אל תחשוב על זה ככה, תהנה מהזמן שנשאר לך! אוח שיט אני אלך להמשיך את המלחמה הזאת בראש שלי...

שבוע טוב!

 

אז אני שוב כותב ואולי זה ההגיג האחרון שאכתוב לבתקווה שבועיים ואולי 3...   לדעתי, כשבן אדם משנה כינוי או שם של בלוג, זה משמעותי, מאוד אפילו. אני ממש לא מזלזל בזה וכשאני רואה שמישהו מהמועדפים שלי שינה אחד מהם אני ישר תר את הבלוג שלו הלוך ותור כדי להבין מה הסיבה. בהתחלה שבחרתי את הכינוי שלי קלת חששתי שמא לא יבינו שכוונתי היא למספר סיפורים, זה מה שהתכוונתי להיות בעיקר, אבל משיחות ושאלות של כמה חבר׳ה פה לשמחתי הבנתי שמבינים אותי. התמונה גם משמעותית כי היא מבטאת אותך בצורה ויזואלית, נכון, מדבר זה שאין לו תמונה אבל בהתחלה לא שמתי תמונה בגלל עצלנות נטו, ועכשיו אני לא מוסיף כי לא עשיתי חיפוש מעמיק ועוד קשה לי להאמין שאני אמצא תמונה שתבטא אותי נכון, משהו שמשלב בין שליטה לסיפור או דומה לזה... הייתה לי תמונה בפייסבוק שלא מראה על רצינות כי זה עיצבן אותי, ואם הייתי שם תמונה שלי שמח אז כשהייתי עצוב זה לא היה מתחבר לי, ואז פשוט צילמתי אור שנראה בתמונה כמו כתם בהיר על שחור אבל אז כעסו עליי שאין לי תמונה, והבנתי שכל פעם שאני מוריד את התמונה וחוזר לאור המוזר ההוא זה ריגרסיה.  הייתה פה אחת, היא עוד ישנה בעצם, שקראו לה מלכת האהבה,  זה כינוי טוב כי הוא מבטא המון ממה שבפנים, ולצערי ראיתי שהיא שינתה את כינויה למלכתא, שזה חבל כי זה רומז על הרצון באהבה, אבל לא מצהיר את זה בריש גלי, אני מקווה שמלכת האהבה עוד שם בפנים שיבוא המישהו שיוכיח לה את מה שהיא יודעת על עצמה ועל העולם הזה... עוד כינוי שני אוהב זה בכח המח לא השקעתי הרבה מחשבה למה שזה מבטא אבל אני מת על הכינוי הזה, האמת שמי שקורא כאן קצת יכול להבין שאני גרופי של בכח ושאני קורא כל מילה שלה בשקיקה אז אולי אני לא אובייקטיבי. טוב, ממש חפרתי...   היום או מחר בעצם ני מתחיל עוד התחלה חדשה... ושוב לחץ... יהיה טוב, אני מקווה.    מצטער אם ישנן שגיאות כתיב הפוסט הנל נכתב מהאייפוד וכידוע יש לו רצונות כתיב משלו.

טוב אז עברו עוד שבועיים מחוץ לבית וכרגיל יש הרבה לעדכן ולהתעדכן.

הגעתי למסקנה שעם הזמן הגדול שאני מחוץ לבית והזמן הקטן שאני יכול להקדיש להשלמות של בלוגים וכאלה לא יהיה לי סיכוי גדול להתעדכן בצורה מלאה אז אני כנראה אעקוב בעיקר אחרי הבלוגים שאני ממש מכור אליהם (כמו אלה של "בכוח המח" ו"מלכתא" ועוד נבחרים)  והשאר יהיו על בסיס זמן פנוי.

כמה אנקדוטות קטנות שקרו לי בשבועות האחרונים:

1: הלכתי לי בבסיס, גם זכור לי שמיהרתי קצת ועברו לידי חבורה של בנות צעירות מצחקקות, וכשהן היו לידי אחת עצרה ושאלה אותי, "תגיד איך אנחנו נראות?" פשוט המשכתי ללכת ממבוכה. ואחרי זה הן שאלו כמה חברים שלי שהיו מאחורי. (מוזר פעם ראשונה)

 

2: ערב אחד כשהלכתי לי בבסיס, הייתה איזה חיילת שנשענה על רכב עם חייל אחר וכשעברתי היא ניגשה אליי ושאלה אותי (כמה מפתיע) "איך אני נראית? ותגיד לי את האמת!". אמרתי לה שממש חשוך ואני לא רואה, ואז היא התעקשה ועמדתי בסירובי על רקע ראייה לקויה. והיא במהלך גאוני שינתה נושא בפתאומיות ושאלה "מה אתה מההכנה לקצונה?" עניתי בחיוב והיא שאלה "איזה מגמה אתה?" עניתי "איך הולך לך במקצועי?" עניתי "איך הולך לך בבר אור?" עניתי, ואז "איך אני נראית?"  כמעט עניתי! ואז אמרתי "תשמעי אני באמת לא רואה טוב" אז היא הסתובבה כדי שהיא תהיה יותר באור, ושאלה שוב, ניסיתי לעמוד בסירובי ואז היא אמרה "מה אני נראית כזה גרוע?" אז אמרתי "לא! ממש לא!" והיא מיד קטעה אותי, "יופי זה מה שרציתי לשמוע." וחזרה לדבר אם החייל הנשען. (מוזר פעם שנייה)

כמה הבהרות: היא הייתה מאוד מושכת, היא הייתה מאוד חכמה ולא הסכימה לא לקבל תשובה ממני, היא הייתה גאונה כשהיא שאלה אותי שאלות אחרות, קצת נדלקתי ממנה, ואני מאוד מצטער שלא אמרתי לה שהיא כוסית.

 

3: באותו בסיס בו אני עובר את הקורס כרגע גם עובר קורס שנקרא "ייעודי לקצונה" זה בעיקרון מסלול של (במקרה הזה) בנות שעושות מסלול מקוצר לקצונה: עושות קורס מיד אחרי הטירונות ואחרי הקורס יוצאות לקק"צ. הבנות שעכשיו כבר אחרי הקורס ויצאו לקק"צ, אלה שאיתי בפלוגה סיפרו לנו כמה הקורס הזה לא פשוט, שטחנו אותן בטירוף, צעקו עליהן, הריצו אותן, טרטרו אותן ועוד.

השבוע ראיתי בפעם ראשונה את הקורס הזה קץ ובפעם הראשונה ראיתי את המפקדות של הקורס הזה, וכמו הסיפורים, הן ביצ'יות אמיתיות! דבר ראשון, כשהן רק התקרבו אל החניכות שלהן הם הלכו בצורה מאיימת הם כאילו תיאמו את ההליכה והלכו באותו קצב ובאותו רגל. כשאחת מהן מדברת אלה שאתה עומדות בפוזות מאיימות בין אם זה שילוב ידיים או ידיים על המותניים כזה. הם ממש מתייחסות אליהן קשה ואל עצמן כאילו הן אלות.

אני מודה שנרעדתי מהן, שהם הלחיצו אותי והדליקו אותי בצורה מפחידה.

ועל הקורס עצמו אני חייב להגיד שבאמת טוחנים אותן, מסכנות, עושים להן את המוות, צועקים עליהן שהן לא שוות כלום, מריצים אותם, מכריחים אותן לעמוד המון זמן מתוחות כמו קפיץ. אני באמת לא אתפלא אם אשכרה טוחנים אותם, לא אתפלא אם מכניסים אותן לחדר אחת אחרי אחת וקושרים אותן והמפקדות באות אם סטרפאון ופשוט מזיינות להן את הצורה, טוחנות להן את החורים, ובטח גם את זה הן עושות בקצב קבוע בצורה קרה וסקסית נפלאה. אוקיי המח שלי או הזין שלי קצת הגזימו כאן... נעבור להבא...

 

4: יש עוד חניכה בקורס הזה שהיא מהפלוגה השנייה אז לא יוצא לי הרבה לדבר איתה או להתקרב אליה, אבל יוצא לי לראות אותה, דבר ראשון המדי ב' יושבים עליה מעולה. דבר שני היא תמיד מושכת את הכובע מצחייה טיפטיפה יותר מדי מה שמקנה לה מבט כזה של "אני יותר טובה ממך" והיא תמיד הולכת בצעד בטוח ובוטח כאילו העולם שייך לה. בכל פעם שהיא עוברת לידי, אני מסית את המבט, קשה לי להסתכל עליה ישירות... או שאני מפחד שהיא תראה... או שאני בכלל רוצה שהיא תראה שאני מפחד ממנה...

 

5: באחת הנסיעות המייגעות צץ לי סיפור שיכול להיות ממש טוב לאתר, אני מקווה שאי פעם אכתוב אותו בכלל...

 

6: ואחרון חביב, אפשר להגיד שנדלקתי על מישהי אבל זה כבר נפל (כנראה פוסט יותר מפורט מחר, כנראה!) ומישהי אחרת שאמרו לי שעל פי שפת הגוף שלה היא דלוקה עליי אז נראה מה ילך עם זה, אני מבטיח עדכונים.

וואו, הרבה זמן לא הייתי פה. יותר מדי.

נכון שבועיים זה לא נצח, אבל המון השתנה, נוספו רשומות למגזין (שזה מאורע בפני עצמו), בטח רוב הבלוגים המעודפים התעדכנו, ואני ממש ממש חייב להתחיל לעבור על הכל.

אז חזרתי אחרי שבועיים לא פשוטים בכלל בבסיס, ואני עייףף אז פוסט מושקע אני מניח שאכתוב מחר או משהו.

אבל כמובן שטוב להיות בבית, וממש ממש מתאים לי מנוחה עכשיו, ואפילו מגיע לי.

אני פוקח עיניים, ושולח יד לגלקסי כדי לבדוק מה השעה, נגיעה קלה מגלה לי שיש לי עוד 5 דקות עד שהשעון המעורר ישמיע את קולו, אני מסתובב ומתכרבל בפינוק בשמיכה העצומה וחושב לעצמי בהלצה "עוד 5 דקות אמא". השעון פועל, והפעם השיר שעלה בגורל מקפיץ את הבוקר, ואני מחליט להמשיך לשמוע אותו גם כשאתארגן, במילא הוא ארוך. אני מצחצח שיניים והשיר כבר ממש מרקיד, במהירות אני עובר על הזקן עם מכונת תספורת, כדי לא לגדל זקן פרא.

במהלך ההתארגנות אני חולף ליד המדים שלי שתלויים מוכנים לטקס הקצר ועיני נחה על הארונות בכותפות, אני מחייך לעצמי בקטן ואומר לעצמי שוב "עשית את זה". הפלאפון מזמזם ואני רואה מרחוק שהתמונה של פניה קפצו, וגם הלב שלי נותן קפיצה קטנה. היא שלחה לי מסרון בוקר טוב מתגרה במקצת.

אני עולה על מדים ומסתדר מול המראה, הכל נראה מיושר ומדוגם. אני יוצא החוצה ויורד כדי לאכול ארוחת בוקר, אני מארגן לעצמי קפה מהביל ובורקס חם ומתענג על כל דקה. החיילים נכנסים ואנחנו מחליפים ברכות בוקר טוב, ואני עוקץ בהלצה אחד מהם שיתעורר קצת.

הגיע זמן לזוז, ואני קם ואוסף את הכלים שלי, ושאר החיילים עושים כמוני, ואנחנו הולכים ביחד כמה מטרים לעבר הטקס. הטקס קצר כהרגלו וכשמניפים את הדגל אני מצדיע וכמו תמיד עוברת בי צמרמורת ציונית.

אחרי הטקס אנחנו מתגלגלים לכיוון העבודה, אני מקבל בשער משהו בהשאלה וכפיקדון משאיר את רישיון הנהיגה שלי בשער.

נכנסים לחדר ואני ניגש למקום שעם השנים הפך למקום המסורתי של מפקד הצוות, אני מדליק את המחשב ועובר על המיילים, אני זורק לאחור "מי מבצע בדיקת בוקר?" ואחד החיילים ניגש לעבוד על זה.

היום עבר רגיל יחסית כולל כמה דיונים מעניינים שזכיתי להיות המרכז בכמה מהם. אנחנו יוצאים חזרה למקום השינה ואני כמעט שוכח את הרישיון שלי בשער. תוך כדי אני מקבל ממנה מסרון מתגרה יותר מהקודם, שמצליח לגרום בכמה מילים פשוטות לתנועה ערה בין רגליי.

אני מגיע לחדר ומחליף לבגדי ספורט, אני מבצע אימון שגרתי של שעה וחוזר חזרה, למקלחת קפואה ונעימה. אני יוצא מהמקלחת ומתחיל סבב שיחות ערב, אבא שמספר לי שהכול בעבודה כרגיל, ואל המלכה שמספרת שגם אצלה רגיל אבל היא מתגעגעת, ואני יודע שבשבועות שהיא מתגעגעת הסופ"ש הופך פיקנטי, עוד שיחה קצרה מאחד החיילים שמבקש חופש בשבוע הבא, אני רושם את הבקשה ביומן.

אני נכנס למיטה בבוקסר וקורא קצת ספר, כשעיני נסגרות אני לא נאבק והולך לי לישון.

זהו יום רגיל, שגרתי, ללא בעיות מיוחדות, אבל אלה חיים מושלמים.

וככה אני רוצה שיהיה העתיד שלי. ככה יהיה העתיד שלי.

אני גאה בגוף שלי.

לא בגלל שרזיתי

לא בגלל שהשמנתי

לא בגלל שהתאמנתי

ולא בגלל שלא התאמנתי

פשוט כי הגוף שלי הצליח להצמיח חצ'קון קטן בדיוק בין 2 העיניים. כאילו שהוא לקח סרגל..

יפה מאוד.

זה לא שיש לי פנים חלקות כמו משי על תחת של תינוק, אבל פשוט הפעם הגוף שלי קלע בדיוק...

אני נשבע שרציתי לכתוב היום, יש לי המון סיפורים מתרוצצים בראש,

סיפור על שומר ראש

סיפור על שומרת ראש בנתב"ג

סיפור על סשן סתם

יש לי סיפורים והם מתים לצאת, אבל אין מוזה לכתוב שזה מגעיל אותי...

נקווה שפתאום תצוץ לה איזה מוזה, אולי מחר או משהו כזה.