אני אוהב לטייל, טיול אמיתי בשטח, טיול עם כל הדברים על הגב בלי פלאפון, טיול כזה מהסוג שמחליטים שטיילת מספיק ליום אחד אז פשוט נעצרים פורסים שק שינה והולכים לישון.
אחת התחושות המוזרות בטיול בשבילי זה טיפוס לפסגות, אתה באמצע עלייה, מתנשף, מתאמץ ואולי אפילו שואל את עצמך למה עשיתי את זה לעצמי, אבל אז אתה רואה את הפסגה, אתה אומר לעצמך הנה, עד לשם אני צריך להגיע, זה חייב להיות הסוף אין שום הר גבוה יותר באזור, ואז נחים, פותחים פק"ל קפה ומוציאים גיטרה ומפוחית, ואתה שם את העיניים על הפסגה הזאת ולא מוריד.
אתה מגיע לפסגה ו...
אתה לא באמת למעלה רק מה"פסגה" שהגעת אליה עכשיו, אתה יכול לראות את הפסגה האמתית...
ככה היה לדבר איתה בשיחה.
חשבת שחווית פסגות, חשבת שחווית עומקים והנה היא מצליחה להפתיע.
דבר ראשון הרגשתי רוגע, היא אמתית, יש בן אדם מאחורי המילים והיא אישה, דבר השני הקול, מלטף וכובש, ואז הגיעו הלחץ והגמגום.
אני חושב שתופעה מוכרת בטיפולים פסיכולוגיים שאחרי הטיפול עצמו מאוד קשה לשחזר מה היה בטיפול, מה נאמר, מה הייתה התגובה, זו התחושה שאני מרגיש כרגע, קרה כל-כך הרבה שאני לא מצליח לשים את היד על מה קרה, על איך היא אמרה את הדברים, היה שלב שחשבתי לפתוח מחברת ולצטט חלק מהמילים שלה, כי היו שם דברים שנאמרו בצורה כל-כך מדויקת שידעתי שכל ניסיון שלי לשחזר אותו יעלה בתוהו, ולכן הקטע הזה יהיה מבולבל ולא מסודר, הבעיה העיקרית שלי תהיה כשאנסה לשחזר חלקים מתוכן השיחה כשאדבר עם החכם, וזה בכלל יהיה קשה.
למדתי הרבה דברים חדשים עליה.
היא מלאת ניגודים, וזה מושך, אני כמעט בטוח שזה כוח הכבידה שלה, אני חושב שבגלל זה היא מצליחה לסובב אנשים כמו כוכבים שמסתובבים סביב השמש, הניגוד שלה.
היא פתוחה אבל סגורה, לרגע אתה חושב שהצלחת לראות אל תוך הנפש שלה ולרגע קורה משהו שאתה לא מבין מאיפה הוא מגיע.
היא רגישה אבל קשוחה.
היא יודעת אבל עדיין שואלת.
היא מפחידה אבל מפתה.
היא מדאיגה אבל דואגת.
באמצע השיחה הצלחתי לעלות על מילת המפתח, מהפנטת.
היא מהפנטת.
הכל בה ניגודים, וגם אם חשבת שאתה יודע משהו על עצמך היא תבוא ותדביק אותך ופתאום לך גם יהיה ניגודים.
אני אסביר, או לפחות אנסה, היא מדברת על שינוי, היא אומרת שהיא רוצה לשנות אותי, היא רוצה לעצב אותי, זה מצד אחד נשמע חלום, מצד שני נשמע לא פשוט בכלל, זה חלום כי אני רוצה ללמוד, אני צמא ללמוד, כל-כך צמא שאני עוד שנייה פותח קובץ ומתחיל לכתוב חוקים כדי לא לשכוח, אבל אני יודע שאיתה זה לא ילך, כי החוקים ישתנו לפני שאצליח לעשות SAVE.
מצד שני שינוי זה מפחיד ובפעם האחרונה שניסו לעשות בי שינוי אני נלחמתי.
היא מחפשת ניסיון אבל עדיין לא העיפה אותי לאלף עזאזל.
באמצע הכתיבה אני חווה משבר, אני לא מצליח לתפוס את זה, לא מצליח לתפוס אותה, כל ניסיון שלי לאחוז בה, או בתדמית שלה בראש שלי נכשלת, אני לא מצליח להיזכר מה היא אמרה ואיך, וזה כל-כך חשוב לי, אני יודע רק את התחושות שהיא השאירה בי.
היא השאירה בי את תחושת ההיפנוט, שאני יודע שאני אמשיך ללכת לכיוון שלה, ואמשיך לנסות ואמשיך להילחם.
היא השאירה בי חרמנות, לרגע אחד חשבתי שאני מתחרפן.
היא השאירה בי רצון לעוד, ועוד ועוד ועוד.
לא רציתי להפסיק את השיחה, ודקה אחרי השיחה אני כבר שולח לה הודעות ורוצה שהיא תענה.
האמת, חשוב לומר, אני מפחד.
ואין לי מה להרחיב על זה, אני מפחד, יכול לקרות הרבה.
זה מרגיש לי כמו התחושה לפני שהתחלתי את המכינה הקדם צבאית, זה היה מפחיד, מאוד, לדחות בשנה את הצבא וללכת להיות 24/7 עם אנשים שאני לא מכיר, לילד עם בעיות חברתיות כמוני זה אחד הפחדים הגדולים, להציב את עצמי בפני אתגרים כמו מסעות וטיולים קשים, ידעתי שאני אשתנה וידעתי שלא יהיה פשוט, אבל התחלתי את המסע הזה מתוך אמונה שזה מה שאני צריך לעשות עכשיו בנקודת החיים הזאת.
גם אם מסע הוא מפחיד, צריך להתחיל אותו.
אבל מה שמעניין במסעות זה שהפחד קיים רק לפני המסע, ברגע שעברת את הצעד הראשון הכל טבעי יותר, כשפחדת מהמאמצים לא תיארת לעצמך שכשתגיע לפסגה תראה נוף שיהיה שווה הכל, כשפחדת לישון בשטח לא תיארת לעצמך כמה שלווה ורוגע יש בפשטות הזאת של להירדם מול כיפת השמיים זרועה כוכבים, כשפחדת מגעגוע הביתה ולמקומות המוכרים לא ידעת כמה אתה אוהב לחקור ולגלות, וגם כשהגיעו הקשיים שהכי פחדת מהם, מצאת איך לעבור אותם, בין אם זה שיר בלב שדרבן אותך להמשיך, בין אם זה חבר שדחף אותך.
אני התחלתי כבר את המסע אז הכל כבר מרגיש הרבה יותר טבעי.
