אני יושב מול הדינאמי, שפוך על הכורסא שלו, חסר אנרגיות לגמרי, ואני מספר לו.
אני מספר לו על המשפט שהיא אמרה, שם בין הקרפצ'יו המדהים לפסטה המפנקת, המשפט שתרם לנפילת האסימון, שקירב את האסימון המזדיין כל-כך קרוב אל השפה.
אני מספר לו על רגע הנפילה, על השוק שאחז בי לאור ההבנה הזאת, חוסר הרצון שלי להבין את ההשלכות, הרגע הילדותי של עצימת עיניים ואוזניים ושכנוע עצמי שהכל כרגיל.
אני מסיים לספר לו.
והוא אומר לי:
"אז רגע נפילת האסימון כמו שאתה קורא לו, זה ההבנה שלכם שאתם שני אנשים, עם חיבור טוב, עם המון רגשות ואהבה מצידך, שחוויתם דברים כל-כך טובים יחד אבל מבינים שלאורך זמן אתה לא תוכל לקבל דברים מסוימים שאתה צריך"
"כן" אני משלים אותו "ואני חושב שהתחלתי לצבור תסכולים רק כי לא קיבלתי את הדבר הזה, וזה יצא עליה, ואני חושב שאם היינו ממשיכים הייתי ממשיך לצבור כאלה תסכולים והיא הייתה חוטפת אותם מבלי שעשתה כלום, ושלא תבין לא נכון" הקול שלי עולה בתסכול "ידעתי את זה מראש, לא צריך להיות גאון כדי להבין את זה, והיא תמיד אמרה לי, אבל הדחקתי את זה, כי כל-כך רציתי אותה והתאהבתי בה באמת ובתמים"
"כן..." הוא מסכים אותי "באמת התאהבת..."
דמעה זולגת לי במורד הלחי.